מעטים האלבומים במוזיקה הישראלית שאפשר לזהות בהם מהלך רעיוני שעובר כחוט השני בין השירים, מתחילתם ועד סופם. אלבומו החדש של רביד פלוטניק, "הדרך לשביל הזהב", ניחן בתכונה הנדירה הזו. הוא נוגע בקרע הנורא שהחליש את החברה הישראלית, עד האסון שכמותו לא ידענו בתולדות המדינה, ובחיפוש אחר תרופה לקרע.
"מה נשאר אחרי הכעס?" הוא תוהה בשיר הפתיחה, "בוקר טוב חיים שלי", שבו הוא מתאר "עוד ויכוח עם בעלה של אחותי" (האחות הזו עוד תחזור בהמשך, בשיר "יש לך אותי"). "אני רק רוצה לדעת איך לעלות על שביל הזהב", הוא משרטט את המטרה.
1 צפייה בגלריה
רביד פלוטניק
רביד פלוטניק
רביד פלוטניק. אלבום שהוא אנטיתזה לשיח הקצוות
(צילום: ירדן רוקח)
"שביל הזהב" הוא מושג שגור שהפך מזוהה בהגות היהודית במיוחד עם הרמב"ם, שהושפע מהגותו של הפילוסוף היווני אריסטו. בכל הנוגע לתכונותיו ומידותיו של האדם, "הדרך האמצעית" שבה ראוי לצעוד לפי רבי משה בן מימון היא מתינות בין קצוות שונים: "המעשים הטובים – הם המעשים השווים, הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רע: האחד מהם – תוספת, והשני – חיסרון. והמעלות – הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: האחת מהן – יתרה, והאחרת – חסרה" (מתוך שמונה פרקים לרמב"ם – הקדמה למסכת אבות).
בתרגום לימינו, "שביל הזהב" הוא הליכה בדרך אמצע בין כעס לאדישות, בין תאווה לסגפנות, בין הסתכנות מוגזמת לפחדנות, בין גאווה לשפלות רוח, וכן הלאה. עמיתי גיא לייבה כתב לגבי אלבומו החדש של פלוטניק שמדובר ב"אלבום אמצע הדרך", והוא לא ידע כמה הוא צודק; אלא שבעיניי לא מדובר באלבום אמצע הדרך במובן המיינסטרימי, שמתחנף לזרם המרכזי – אלא באלבום שמבקש את דרך האמצע, את המתינות, כאנטיתזה לשיח הקצוות שהתפשט בישראל והביא לפילוג ולחוסר הקשבה.
"ישראלים במידל איסט, חיים על קרחונים שנמסו לשלולית", שר פלוטניק ב"עת הלבנה" וממקם אותנו בישראל העכשווית. "ארורים אתם משמאל וימין, מאחורי הקלעים / למי הצביעו בבארי ואופקים?" הוא מציין בהמשך ומזכיר שהקונספציה שלטה גם בשמאל וגם בימין. ב"תהום" הוא שר איך "תהום נפערה בינינו", ומגיע למסקנה: "גם זה שיעור, גם מזה בסוף צמחנו שנינו / אשרי התהום שנפערה בינינו".
באלבום של פלוטניק (לשעבר נצ'י נצ') בולטים לטובה שלושה שירים שבהם דודו טסה השתתף בהפקה ובלחן: "יש לך אותי" (עם שי צברי), "אין מה לחפש בחוץ" ו"לילה טוב אהובה" (האחרון עם זי קיי). הקריאה "אין לך מה לחפש בחוץ" יכולה להתפרש כתשובה למי ששוקלים לעזוב לחו"ל. "חזרתי מן הגלות ומצאתי אותך מחדש", הוא שר ספק לאישה, ספק לארץ.
ההתלבטות בין הישארות לעזיבה מרימה ראש ב"גלות לוס אנג'לס". "מה מחיר האדמה? דם ומלחמה", הוא מבכה, ומודה שהוא "שוקל לא לחזור" (ובכל זאת, השימוש במילה הטעונה "גלות" מעיד שהוא יודע איפה הבית שלו). בשיר "בחשכה" שמסמפל את "שיר האביונים" של החצר האחורית הוא מספר: "לא מזמן ראיתי 'אגדת חורבן' ביוטיוב", ומביע בקול חשש מהאפשרות ששנאת החינם והריבים הפנימיים בעם יובילו לאובדן הריבונות בארץ. "איפה הרוב המתון שכולכם מדברים עליו?" הוא שואל, ומוצא את התשובה בעצמו: "הכול זה גם וגם, בינינו גם אני / ליברל מסורתי מידל איסטרן פולני / רבותיי מוריי ורבניי, אולי הכול פתיר / אולי נסלול פה שביל חדש, דרכו נביא עתיד".
התרופה שרביד פלוטניק מציע לחברה הישראלית השסועה היא שביל זהב בין ליברליות למסורתיות, בין דתיות לחילוניות, בין שמרנות לפרוגרסיביות. משם הוא מאמין שתבוא הגאולה. בין רשימות הקרדיטים המצורפים לאלבום הוא מודה למי שהוא מכנה "אנשי שביל הזהב". אפשר למצוא שם בין השאר את ארז לב ארי, גורי אלפי, אביתר בנאי, שי צברי, אסף ליברמן, שולי רנד ואהוד בנאי, שאותו הוא מכנה "מורי ורבי". נדמה לי שהמשותף להם הוא שד"ר אבישי בן חיים היה מתקשה לקטלג אותם ב"ישראל הראשונה" או ב"ישראל השנייה". כמו פלוטניק עצמו הם נמצאים באמצע או בין לבין, בישראל שכופרת במחנאות ורק רוצה שנמצא דרך לחיות כאן יחד בשלווה.
האם הדיבור שלו על אחדות מבטא חנפנות למאזינים? אני לא התרשמתי ככה. ההתרשמות שלי היא שפלוטניק עבר תהליך אמיתי בעקבות טבח 7 באוקטובר, והתהליך הזה מתבטא באלבום בצורה אותנטית. התבגרות? תקראו לזה ככה, אם אתם רוצים. אולי בשיח ציבורי שמהדהד קיצוניות, פרובוקציות ופלגנות, המעשה החתרני ביותר הוא דווקא לשיר על פשרה.