פרשת חיים ולדר הסעירה את הרוחות בציבור החרדי, והמגזין "המקום" הפונה לקהל חרדי הרים את הכפפה ופרסם מאמר מערכת שבו קריאה לאנשי החינוך במגזר לעסוק בנושא המוגנות המינית בכל המוסדות, במטרה למנוע פגיעות מיניות בילדים. הטקסט נכתב בלשון נקייה ומרומזת, אבל עצם העיסוק בנושא בצורה גלויה בחברה החרדית הוא יוצא דופן.
כאן ב-ynet תוכלו לקרוא את המאמר המדובר במלואו. מלבד המאמר התפרסמה בגיליון החדש של "המקום" גם כתבה בנושא חינוך ילדים למוגנות, שבה התראיינו אנשי מקצוע המספקים הדרכה בנושא, וכן טור של הרב יהושע פפר בעקבות פרשת ולדר.
4 צפייה בגלריה
חיים ולדר. כסופר הוא היה בין הראשונים שעסקו במוגנות בציבור החרדי, ולימים נחשפו התלונות נגדו
(צילום: מאיר סלם)
מגזין "המקום" הוא ירחון העוסק במחשבה והגות, בענייני השעה ובנושאי חולין. כתב העת פונה לזרם המכונה "חרדי מודרני", שאנשיו מרגישים שאינם מיוצגים בכלי התקשורת המסורתיים במגזר, ושם לעצמו מטרה "למלא חלל חשוב בבמת השיח הציבורי". כך, למשל, באיגרת שתופץ למנויים יחד עם הגיליון הבא נכתב: "המוטו של המגזין הוא שאין להתעלם ולאפשר שתיקה בשום נושא שעל סדר יומו של הקורא החרדי, ושאין נושא נפיץ או טעון מכדי לברר ולהציג את עמדת ההשקפה החרדית לגביו, בדרך ישראל סבא".
המו"ל של "המקום" הוא יזם חרדי בשם נחמיה גלייברסון, ואת העיתון מלווים הרב דוד לייבל, העומד בראש מיזמים תורניים ותעסוקתיים לאוכלוסיית החרדים העובדים, וכן "קרן תקווה", באמצעות הפרויקט החרדי שלה, "צריך עיון".
חינוך למוגנות / המאמר המלא
אם נרצה ואם לא, פגיעות מתרחשות גם במחננו. לצד טיפול תקיף והפסקת הסתרת הכביסה המלוכלכת בבית פנימה, חובה עלינו להכניס חינוך למוגנות לכל מוסדות הלימוד שלנו
השיח הציבורי מוצף מנושא הטיפול בפגיעות, ובצדק. רצף של פרסומים עצובים הניע את הגלגלים וכעת אפילו חלק מהמדיה החרדית כבר אינה יכולה להתעלם. אלא שיש להבחין בין שתי סוגיות: טיפול בפגיעות ומניעתן. לגבי סוגיית הטיפול באירועים שכבר התרחשו, דרושה הבהרה חד משמעית כי הדבר הנכון הוא פנייה מיידית לרשויות האכיפה. אין חלופה נאותה. מסירה למשמרות צניעות חתרניות או דיווח לרבני קהילה אינם מספיקים מכמה סיבות. לצד הבהרה זו חשוב להבין כי המהפכה החיובית תבוא אך ורק על ידי מניעה, וזו תתרחש על ידי חינוך איכותי למוגנות. על המשקל עומדים ערכי הצניעות והחינוך לתמימות, אך בסופו של יום ההכרעה הנכונה היא לומר "כן" לחינוך למוגנות, תוך התאמתו לצורכי הציבור החרדי ולשפתו. בפועל, הדרך להוביל שינוי כזה היא על ידי לחץ שיבוא מלמטה, מההורים על מוסדות החינוך, אלא שההורים ילחצו על המערכת רק אם הם יפנימו את גודל השעה והצורך, וכאן מגיע תפקיד המדיה – לתווך לציבור ההורים את המציאות המשתנה.
"לגבי סוגיית הטיפול באירועים שכבר התרחשו, דרושה הבהרה חד משמעית כי הדבר הנכון הוא פנייה מיידית לרשויות האכיפה. אין חלופה נאותה. מסירה למשמרות צניעות חתרניות או דיווח לרבני קהילה אינם מספיקים"
פגיעות, נרצה או לא, הן גם חלק מחייו של הציבור החרדי. היו שנים שרצינו לחשוב שאנחנו פטורים מהעיסוק בתחום הפשע הספציפי הזה. אורח החיים הנפרד והשמרני אכן פוטר אותנו מעולן של כמה צרות שהן לחם חוקו של אורח חיים מתירני, אך בכל הנוגע לפגיעות, מסתבר שחלקנו לא נגרע.
זה לא שמישהו חשב שזה אף פעם לא קורה, אלא שזו לא תופעה רווחת. מקרים חריגים פה ושם. משהו שאפשר לסגור בשיחה עם רב הקהילה או עם העסקן השכונתי שיזהיר את הפוגע בשיחה אישית.
היום אנחנו מודעים יותר למציאות. בלי להיכנס לשאלה מה היה פעם, ברור שאם אנו מישירים מבט אל מה שמתרחש מתחת לאפנו, לא נוכל להמשיך להתנהל באותו אופן. כל אדם שיעשה סקר פשוט סביבו וישאל: האם נפגעת או שאתה מכיר מישהו שנפגע בילדותו – יופתע מהמספר הגבוה של התשובות החיוביות. רק שינוי כיוון משמעותי יוכל לעצור את המגפה הזו.
"פגיעות, נרצה או לא, הן גם חלק מחייו של הציבור החרדי. היו שנים שרצינו לחשוב שאנחנו פטורים מהעיסוק בתחום הפשע הספציפי הזה. אורח החיים הנפרד והשמרני אכן פוטר אותנו מעולן של כמה צרות שהן לחם חוקו של אורח חיים מתירני, אך בכל הנוגע לפגיעות, מסתבר שחלקנו לא נגרע"
בהמשך נעסוק בחינוך מניעתי אך קודם יש להקדיש כמה מילים לאופן הטיפול בפוגעים. ההתנהלות שבה הכביסה המלוכלכת נשארת בתוך המשפחה, חייבת להיפסק. גופים אלטרנטיביים שמטפלים בפוגעים בתוך הקהילה אינם מספקים את הסחורה. הם נעדרי מיומנות לעסוק בשאלות של בירור המציאות; הם חסרי שיניים לבצע אכיפה משמעותית; והם עלולים להיות מושפעים מגורמים בעלי כוח ואינטרסים. אפשר להבין את הרצון למנוע את המבוכה למשפחה שאכן אינה אשמה בחטאיו של הפוגע, אך אין לנו את הפריווילגיה להתחשב בנזקים הסביבתיים כשמדובר במניעת פשעים מהסוג הזה. דיווח למשטרה ולרשויות הרווחה הוא המעשה הנכון. זו צריכה להיות התגובה האוטומטית של הורה שילדו שנפגע. באווירה ציבורית שמובן בה כי מסירה לרשויות של פוגעים מינית היא דבר מקובל, הן בהכרח תעשינה שכיחות פחות.
לתת לילדים כלים
אולם, את מרב כוחותינו יש להשקיע דווקא בסוגיה הבסיסית יותר: מניעת הפגיעות מלכתחילה על ידי חינוך למוגנות. מנהל תלמוד תורה שנמנע מלהכניס קורס העוסק במוגנות, עושה זאת מטעמים שאין לבטלם כלאחר יד. הרבה מהיופי בחינוך היהודי הוא התום והטוהר שבו גדלים הילדים. איננו רוצים לחשוף אותם למתירנות המערבית; לפריצות; לגסות; לעולם שבו האינטימיות מחוללת ונעדרת כל תפיסה של קודש. אי אפשר לבטל את השיקול הזה, אלא שיש לשקול שכר מצווה כנגד הפסדה. בישיבות חסידיות מדלגים במכוון על סוגיות תלמודיות שיש בהן עיסוק בדברים שבינו לבינה. הישיבות הליטאיות בחרו שלא לעשות זאת. הן סברו שהתועלת רבה מן ההפסד והנערים יוכלו להתמודד.
"האם סביר שהילד – אותו אנו מבקשים להשאיר בתומתו – לא יקבל את הכלים הבסיסיים שבעזרתם יוכל להגן על נפשו העדינה מפגיעות שעלולות להפוך אותו לצל אדם לשארית חייו? אם כל כך הרבה ילדים סופגים פגיעה ברמה כזו או אחרת, האם תמימותם לא נפגעת בין כך בשיעור חמור לאין ערוך?"
הגיע הזמן להפנים שדילוג על סוגיית המוגנות קרוב להפסד מלרווח. ראשית, היום אנו מודעים יותר להיקף הרחב והמזוויע של תופעת הפגיעות. האם סביר שהילד – אותו אנו מבקשים להשאיר בתומתו – לא יקבל את הכלים הבסיסיים שבעזרתם יוכל להגן על נפשו העדינה מפגיעות שעלולות להפוך אותו לצל אדם לשארית חייו? אם כל כך הרבה ילדים סופגים פגיעה ברמה כזו או אחרת, האם תמימותם לא נפגעת בין כך בשיעור חמור לאין ערוך?
בנוסף, חשוב לזכור שהתמימות כבר אינה כפי שהייתה. לא מומלץ לקבל החלטות על בסיס תפיסה אידילית של חינוך שמור. ילדים בחינוך החרדי נחשפים היום בגילים צעירים מאוד לתכנים שהמבוגרים שבינינו לא נחשפו אליהם גם בבגרותם. המידע מגיע אליהם, עובר מפה לאוזן בין ילדי הכיתה, לאו דווקא דרך המסננות שאנו היינו בוחרים. אם נטמון את ראשנו בחול, הפגיעות לא ייעלמו. לא יעזור שלא נדבר עליהן. הילד עתיד לשמוע על כך, ואולי אף לכעוס, מדוע לא לימדו אותו, איך לא הזהירו אותו, כיצד השאירו אותו בלי כלים להתגונן ולהגיב.
הכף מכריעה אפוא בעד החינוך למוגנות, אלא שהדרך ליישום עוד ארוכה. הגוף שהיה צריך להעביר את התכנים הללו הוא מערכת החינוך, תלמודי התורה ובתי הספר. מורים ומורות יכולים להשתלם בתחום, לקבל מערכי לימוד של אנשי מקצוע ולהעביר אותם במוסד שבו הם מלמדים. אך מערכות החינוך שלנו שמרניות ואינן ששות להשתנות לפי אופנות. זוהי תכונה מבורכת, השאלה היא כיצד מניעים שינוי כשכן צריך לעשותו. התשובה במקרה הזה, פשוטה: על ידי לחץ של ההורים.
כל השינויים שהתרחשו במערכות אלו בשנים האחרונות קרו על ידי לחץ שבא מלמטה – מהורי התלמידים. זה נכון לגבי הכנסת מקצועות מסוימים ללימודי תעודה בסמינרים וזה נכון לגבי תגבור לימודי בקיאות בתלמודי התורה. מנהלי המוסדות אינם יכולים להתעלם מרחשי הציבור וכשדרישה ציבורית נשמעת ברמה, סופה שהיא נענית.
"הורה שניגש למנהל המוסד שבו בנו לומד ומתעניין אם יש חינוך כלשהו למוגנות, ייתקל בהתחלה בתמיהה ובשלילה גורפת. אך אם גם חברו ייגש, וכך עוד הורה ועוד הורה, המנהל לא יוכל להתעלם מדרישת ההורים לאורך זמן"
הדברים הגדולים משתנים ממעשים קטנים. הורה שניגש למנהל המוסד שבו בנו לומד ומתעניין אם יש חינוך כלשהו למוגנות, ייתקל בהתחלה בתמיהה ובשלילה גורפת. אך אם גם חברו ייגש, וכך עוד הורה ועוד הורה, המנהל לא יוכל להתעלם מדרישת ההורים לאורך זמן. וכשתלמוד תורה אחד בשכונה מכניס תכנית שכזו, יבואו אחריו כולם.
חשוב שנזכור כי לא מדובר בפריצת דרך ראשונה. כבר היום יש אחוזים מסוימים של בתי ספר "בית יעקב" שמקיימים הלכה למעשה לימוד של תוכניות למוגנות. המדובר הוא רק בהרחבת הפעילות בבתי הספר ובכניסה לתלמודי התורה. כך שאם החשש של מנהלי המוסדות היה מפני חומרים שאינם מותאמים לאורח חיינו ולערכינו, אפשר להירגע. כבר קיימים מספר גופים חרדיים שמתמחים בחינוך למוגנות, ובמקביל לדרישה הציבורית יקומו מן הסתם עוד רבים בהתאמות שונות לכל קהילה לפי צרכיה ואורח חייה.
בהמשך, יהיה אפשר להתקדם עוד ולצפות שמוסדות החינוך יעבירו הכשרה והשתלמות גם להורים. רבים מהם מבקשים לחנך את ילדיהם למוגנות אך לא תמיד יש להם את הידע והכלים כיצד לעשות זאת.
אם נעצור רגע ונשאל למה זה לא קרה עד היום, התשובה היא משום שההורים לא היו מספיק מודעים לנושא. כאן מגיע תפקידה של המדיה. להצפת הנושא של פגיעות יש חשיבות עצומה – לתווך להורים את המציאות המשתנה ולהבהיר להם כי מדובר במגפה שמתרחשת ממש מתחת לאפם. לצד זאת, חשוב לתעל את המידע לעשייה חיובית – קריאת השכמה למנהלי המוסדות: הטמיעו את החינוך למוגנות כחלק בלתי נפרד מהחינוך היסודי.
