משאית ההובלות, שניצבה בחניון הבית בעיר האולטרה-חרדית מודיעין עילית, עמדה לשאת אותי ואת משפחתי מ-26 שנות מגורים בעיר אל ביתנו החדש ביישוב מעורב. עמדתי בחניון הריק, הבטתי בפועלים ונזכרתי בוויכוחים הקשים שניהלתי עם אחד מחברי מועצת העירייה הבכירים במקום הזה בדיוק.
היה זה בימי טרום החגים, והנ"ל, שביקש לארגן מכירות או חלוקות חסד לנזקקים, החרים את שטח החניה, הציב גדרות ומיקם שם משטחי ענק של תפוחי אדמה, בצלים וגזרים. מאות אנשים, שהשתרכו בתור כדי לזכות בסל המזון במחיר סמלי או אולי אפילו בחינם, מנעו כל כניסה לאזור ויצרו פקק איום של כלי רכב. העובדה שבחלק האחורי של מכוניתי ישב ילדי הנכה שמתנייד בכיסא גלגלים לא באמת הצליחה לגרום לנחיל האנושי האינסופי לזוז ולפנות מקום.
חבר העירייה, מזיע, נמרץ ואפוף להט של קדושה, שמע את הצרחות שלי וניגש בחופזה. "יש בעיה?" שאל. "בהחלט", השבתי בזעם, "איש לא ביקש ממני רשות לעשות שימוש בחניון הבניין". "זה בסדר", הוא השיב, "נידבתי אותך". הבטתי בו. הוא לא היה ציני. הוא אפילו לא חייך. "אבל זה לא חוקי", לחשתי בתסכול ובאין-אונים. "תתלונן בעירייה", השיב חבר מועצת העיר הבכיר בחדווה, והמשיך במלאכת המצווה.
כעסתי באותה שעה. מה זה כעסתי, רתחתי. אבל הזעם הגדול שפעפע בי כבר לא קיים. באמת. עברו שבועות וחודשים והבנתי שחבר המועצה צדק. הוא נידב אותי בכנות כאיבר חשוב שמרכיב את האורגניזם החברתי-חרדי המאפשר לעיר הענייה בישראל להמשיך ולשרוד.
במחקר שערכתי עם שותפי, נציב שירות המדינה לשעבר אהוד פראוור, ביקשנו להתחקות אחר סוד הכלכלה החרדית ומצאנו שהיא נהנית ממבנים חברתיים יציבים המשפיעים על התפקוד של הסדר החברתי. אחד מהמבנים הללו, מתברר, הוא הנכונות של כלל התושבים לאפשר לישות פורמלית-חוקית להשתלט עליו ללא בקשת אישור – לצורכי הכלל, כשבכך הם מוותרים על המרחב האישי שלהם.
במסגרת הזו, פועלים גם עשרות מכירות מוזלות בחניוני הבתים, בבתים פרטיים, באולמות מאולתרים ובחצרות משותפות. האורגניזם כולו, מסתבר, מתנדב כדי לשמר את קיומו. נאמן למקום שבו התגוררתי 26 שנים, הכרזתי בשבוע שבו ארזתי את חפציי כי חלק ניכר מתכולת ביתי תימסר למעוניינים ללא תמורה. בתוך שעות בודדות, רוקן הבית ממטענו.
קיסר ללא אזרחים
מודיעין עילית היא עיר מרתקת. חיים בה כמאה אלף בני אדם, אבל מרבית התושבים בה (כ-60%) הם ילדים. תוחלת החיים בעיר היא הגבוהה בישראל, אבל היא גם העיר הענייה ביותר בישראל. לראש העיר שלה קוראים יעקב גוטרמן והוא נושא במשרה זו החל משנת 2000, כלומר יותר מ-25 שנים. גוטרמן הוא לא ראש העיר הוותיק היחיד בישראל, אך דומה שהוא הדמות היחידה בהיסטוריה הישראלית שתושבי עירו אדישים באופן מוחלט לשאלת בחירתו. מדי חמש שנים הוא מטפס אל החצר הרבנית התורנית החזקה, ובפגישה קצרה אחת מבטיח את הישארותו לקדנציה נוספת. איש אפילו לא טורח להתמודד מולו. מה הטעם. ייתכן שהוא ראש עיר טוב על גבול המבריק, ייתכן שהוא שערורייתי בואכה אסון. אף אחד לא באמת יודע ואיש גם לא מתעניין.
לעיר הענקית, למשל, יש כניסה אחת. כמאה אלף אנשים מתנקזים אל צוואר בקבוק בודד, שאם הוא נחסם במקרה אסון, רק אלוהים יוכל לעזור לתושבים הנצורים. גם במקרה הזה, קל להטיל את האחריות לכך על ראש העיר, אך חוסר המידע, האדישות והיעדרה המוחלט של אופוזיציה לא מאפשרים לחתור לשקיפות, והאשמתו – באופן מתסכל לגמרי – תהיה חוסר הוגנות.
התנאים הבסיסיים המבטיחים את המשך המצב הקיים מתמצים בשלושה אלמנטים: פינוי הזבל, הנחות מפליגות בארנונה לבתי האברכים והעלמת עין גורפת מבנייה לא חוקית. הבנייה הזו פורחת באופן יוצא דופן. בבניין מגורים סטנדרטי המוכשר לעשרים דירות יכולים להתווסף עשרים יחידות דיור, שלוש מנהרות ומקווה טהרה אחד שבנה החסיד המתגורר בקומת הקרקע. הבנייה המסיבית מייצרת אין-ספור חיכוכים בין השכנים, ובתי הדין הרבניים – איש לא פונה לבית המשפט – עמוסים בדיני תורה. האשמות חמורות מוטחות ללא הרף בין הניצים, ולעתים אף כלפי הדיינים.
חרף האחווה הטבעית השוררת בין הפרטים המשתייכים לגוש החרדי, בעיר מודיעין עילית ישנם בניינים שבהם חמישה שכנים לא מדברים האחד עם רעהו, כאשר לכל משק בית סיבותיו הוא ביחס לשאר. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמרבית המקרים ניתנת למשפחה רחבה וקשת יום ההזדמנות להרחיב את דירתה גם על חשבון השכנים, שיום יבוא ואפשר שאף הם יקבלו את חלקם. בבניינים המאוכלסים בדיירים חילונים – אדיבות מן הסוג הזה, בפשטות, אינה מוכרת.
ומה באשר לסכנה הפיזית? לרוב יתייעצו הדיירים עם מהנדסים פורמליים. ככלות הכול, גם הם לא רוצים שהקרוואן יד שנייה, שנרכש מעמותה שפשטה רגל והוצב בחניון, יתרסק על יושביו. עם זאת, מותר ואולי חובה להתפלל לאל שההפקרות המוחלטת בבנייה הפרטית והבלתי-חוקית לא תעלה ביום מן הימים בחיי אדם. ביום כזה, אפילו הטיפוס של ראש העיר לרב הבכיר ביותר בבני ברק לא ממש יועיל לו.
ההנהגה הרבנית
מעמדו של ראש העיר, ממש כמו חברי הכנסת החרדים, נמוך במיוחד ברחוב החרדי, שלא לומר בזוי. דמות המופת החרדית הוא גדול הדור, עם דגש על היותו גם תלמיד חכם, ומודיעין עילית אינה שונה מהבחינה הזו. להנהגה הרבנית בעיר יש כוח מונומנטלי. השליטה נתונה בידי השדרה הרבנית החרדית-ליטאית, מה שלא מותיר מקום להתפתחות דמויות רבניות ופוליטיות, מוסדות קהילתיים וחינוכיים או אפילו עסקים שאינם מיישרים קו איתה.
כך, למשל, האפליה המכוערת המדירה תלמידות ותלמידים מזרחיים ממוסדות חינוך ליטאיים אליטיסטיים, הפורחת במודיעין עילית, לא תיתקל במחאה של גורמים דתיים בכירים בעיר. המקומונים בעיר נתונים לפיקוח הדוק של רבנים משגיחים, המעניקים להם חותמת כשרות. מבחינה רשמית נועדה ההשגחה למנוע פרסום חומר שאינו הולם קהל חרדי; בפועל מעולם לא פורסם עיתון, מקומון או אפילו מִנשר הכולל עמדה אופוזיציונית לשלטונות העיר – הרבניים, החינוכיים והפוליטיים. האם משגיחי הכשרות הם אלו שמונעים זאת? ישנם תושבים המשוכנעים שכן.
5 צפייה בגלריה
כתובת גרפיטי טיפוסית על חובת תפילה במניין גם בזמן מגפת הקורונה, ארכיון
(צילום: אליעזר היון)
האם זה רע? תלוי את מי שואלים. באחד מביקוריי אצל ראש כולל חשוב בירושלים אמר לי האחרון בחדווה כנה שזכינו ובישראל מתנהלת עיר על פי דעת תורה אבסולוטית. כך ראוי, וכך נכון, אמר בשכנוע. מאידך, לכוחה הגורף של הנהגה רבנית בכל קהילה יש גם השלכות, כמו טענות חוזרות ונשנות על העדפת טיפול בפוגעים מיניים במסגרת הקהילה במקום הסגרתם לרשויות, ניסיונות לאכוף על כלל תושבי העיר חומרות שאינן בהכרח עונות על דרישות ההלכה הרשמיות, הפקרות מוחלטת בתחום עבריינות החינוך המופרד על רקע עדתי והיעדרו של פלורליזם דתי-עדתי שאינו הולם את אופי ההנהגה המקומית.
קל להתמלא חמלה אינסטינקטיבית כלפי התושבים החיים בעיר הענייה בישראל, ללא אופק המאפשר טרנספורמציה פוליטית ודתית, אלא שהתערבות תהיה פטרנליזם טהור. רוב התושבים המקומיים, כפי הנראה, חפצים בקונסטרוקציה הזו, או כפי שיאמרו אחרים – לא באמת חשים תסכול מהסוג שעשוי להניע אותם לשינוי.
מודיעין עילית נחשבת לאחת הערים המבוקשות ברחוב החרדי. מאגר הדירות הפנויות בה שואף לאפס, ועל כל יחידת דיור זעומה בת 40 מ"ר מתמודדים לא מעט זוגות צעירים המבקשים לזכות בה, חרף מחירה המטפס ללא הרף. לתושבי מודיעין עילית, או כפי שהם מכונים בעגה החרדית ק"סניקים (קריית-ספרניקים), יש בחירה, רק שהם בוחרים לא לבחור.
עיר של תורה
אזכור מספרם ועליבותם של הגנים, הפארקים והמגרשים הפועלים בעיר יחמיץ תופעה אחרת המתרחשת בעיר, שהיא מרתקת אבל לא זוכה להערכה מחוץ לגבולותיה: האינטלקט התורני שאין לו כמעט אח ורע בישראל. בין בתי הכנסת הקטנים, המפוזרים למאותיהם בקרוואנים ישנים, מסתופפים לא מעט אברכים הבקיאים בש"ס (שישה סדרי התלמוד הבבלי, המכילים קרוב ל-3,000 דפים), בהלכה ובספרות התורנית. זו נקודה קריטית. שאלת גיוס החרדים הפגישה את הרחוב החילוני עם תלמידי הישיבות הצעירים השוקדים על לימודם. מעטים מהם, אם בכלל, פגשו מסה של תלמידי חכמים מובהקים המסוגלים להפגין שליטה מרהיבה בכל חלקי התורה, מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמוד, ספרות ההלכה והשו"ת ואולי גם הזוהר.
אז נכון, אין מגרשי כדורסל וכדורגל נורמטיביים במודיעין עילית, וחבל שכך – אבל יש ספריות ענק הנושאות בקרבן מאות אלפי ספרים, ולא מעט צעירים ומבוגרים היושבים בהן עד השעות הקטנות של הלילה ומנסים להשוות בין טקסטים של ראשונים. נעים לפגוש אנשים חכמים כאלה ולפתח איתם דיון תלמודי מעמיק. זו הסיבה, כנראה, שבתי העסק העמוסים ביותר בעיר הם דווקא חנויות הספרים. כמעט בכל שעה, גם בעשר בלילה, מאוכלסות חנויות הספרים בגברים ונשים רבים הפוסעים בין המדפים.
ד"ר אליעזר היוןצילום: פטריסיה רידלניקלצד זאת, החיבור לתורה לא תמיד נעשה באופן בריא, והוא מוביל חלק מהאנשים לפונדמנטליזם שמזכיר זמנים חשוכים יותר. לפחות שני שכנים ברחוב שלי הודיעו לי בשנים האחרונות, כמעט בחביבות, שהם מפסיקים מלדבר איתי בעקבות פרסומיי הביקורתיים ב"אינטרנט החילוני". אחר נפגע עמוקות שהופעתי באירוע "שלום זכר" שערך לבנו באפודה בלבד, ללא חליפה ומגבעת כנהוג. חבר נוסף ציין כי צר לו, אך לביתי – אתר שבו פועל מכשיר טלפון לא כשר לצד אינטרנט לא מסונן – הוא לא נכנס. במקרה אחר, כשהגעתי עם בתי בת הארבע לתפילת שחרית בבית הכנסת, ניגש לעברנו אברך גבוה ומזוקן והחל לחבוט בשולחן בכל כוחו כשהוא צועק: "נו, נו, נו" – או בתרגום חופשי, "לא אמשיך בתפילה כל עוד הפריצות הזו יושבת כאן". אילולא אברך אחר, ספרדי – אולי היה זה אליהו הנביא – שנחלץ לעזרתי וביקש מהתוקפן שיפנה לטיפול נפשי, האירוע היה נגמר אחרת. ראוי להודות ששיעורם של אירועים מהסוג הזה נמוך, אבל הוא לא בלתי קשור לאופייה המיוחד של העיר.
למרות הכול, העיר מודיעין עילית תהיה לי מן הסתם מקור לזיכרונות עזים ולגעגועים גם בעוד עשרות שנים. בסופו של דבר, העוני, הצפיפות, הבנייה הבלתי-חוקית ודיני התורה הנרגנים לא יאפילו על רשתות החסד והפילנתרופיה, כמו גם האינטלקט התורני, שאין להם אח ורע.
ד"ר אליעזר היון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות
