יותר מ-50 שנה לפני "מדינת היהודים", רב ספרדי מזמלין כבר דיבר על אסיפה לאומית, פעילות דיפלומטית, רכישת קרקעות, תחיית השפה העברית ועלייה מאורגנת לארץ ישראל. סבו של הרצל היה ממתפללי בית הכנסת שלו. 148 שנים לאחר פטירתו, הגיע הזמן להחזיר את הרב יהודה אלקלעי למקום הראוי לו בסיפור הציוני.
בשנת 1865, כשהיה כבר אדם מבוגר ורוב בני דורו לא השתכנעו מרעיונותיו, כתב הרב יהודה אלקלעי משפט שנשמע כמעט כמו צוואה: "זה לי חמש ועשרים שנה אש אשר בערה בי אהבת ארץ חמדה שחמדו לה אבותינו הקדושים, ואני קורא בחיל על יישוב הארץ... ואף כי שמעתי אומרים כי יש חכמים שאין רוחם נוחה ביישוב הארץ, אנכי אחור לא נסוגותי, כי אמרתי: תכתב זאת לדור אחרון".
כ-30 שנה לאחר מכן פרסם בנימין זאב הרצל את "מדינת היהודים", וב-1897 כינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון. אבל עשרות שנים קודם לכן כבר ניסח רב ספרדי שחי בזמלין, כיום זמון שבסרביה, כמה מן הרעיונות שיהפכו לימים לאבני היסוד של הציונות המדינית.
מחר (יום ג'), במלאת 148 שנים לפטירתו, תיערך אזכרה לזכרו. וזו הזדמנות לשאול מדוע שמו של אחד ההוגים המקוריים ביותר של שיבת ציון בעת החדשה מוכר היום למעטים כל כך.
מסרייבו לזמלין
הרב יהודה אלקלעי נולד בסרייבו שבבוסניה ב-1798 למשפחה ספרדית שמוצאה ממגורשי ספרד. משנת 1825 שימש שליח ציבור ומלמד בקהילה הספרדית בזמלין, ובהמשך התקבל כרב הקהילה.
זמלין הייתה מקום מיוחד להתפתחותו של אדם כמוהו. היא שכנה על קו התפר שבין האימפריה העות'מאנית לעולם ההבסבורגי, סמוך לבלגרד, בלב אזור שבו נאבקו עמים שונים על עצמאותם. הרב אלקלעי ראה סביבו לא רק קהילות יהודיות, אלא היסטוריה בתנועה.
מפגש משמעותי נוסף התרחש ב-1839, כאשר פגש בבוקרשט את הרב יהודה ביבאס מקורפו. בעקבותיו הלך ופיתח רעיון שיהפוך לאחד החידושים הגדולים במשנתו: למילה "תשובה" יש לא רק משמעות אישית ודתית. יש גם "תשובה כללית": שיבתו של עם ישראל לארצו.
דיוקנו של הרב יהודה אלקלעי ורעייתו אסתר בווינה, 1874, לפני השתקעותם הסופית בארץ ישראל
(איור: ויקיפדיה)
זה היה שינוי עמוק. הגאולה חדלה להיות רק דבר שממתינים לו והפכה למשימה שהאדם נדרש לפעול למימושה.
בשנת 1843 פרסם הרב אלקלעי את "מנחת יהודה", ובו פרש תכנית מעשית לשיבת ישראל לארצו. בהמשך הרחיב ושכלל אותה בכתביו הרבים.
לא לחכות לנס
כאן נמצא החידוש הגדול של הרב אלקלעי.
יהודים התפללו לציון במשך מאות שנים. רבנים כתבו על הגאולה ועל המשיח, ויחידים וקבוצות אף עלו לארץ. הרב אלקלעי ביקש משהו אחר: להפוך את הכמיהה לתוכנית לאומית.
הוא לא הציע לחכות שהמציאות תשתנה מעצמה. הוא דיבר על התארגנות של העם היהודי, על גוף מייצג, על פעילות דיפלומטית מול המעצמות, על גיוס הון, על קניית קרקעות, על התיישבות חקלאית, על עבודה ומסחר ועל החייאת העברית כשפה שתאחד את העם.
באחד הניסוחים החדים ביותר שלו כתב: "אבל התשובה הכללית אין מעכבין אותה אלא שני דברים בלבד: רישיון מלכי הארץ והוצאות הדרך".
במשפט אחד הפכה הגאולה מסוגיה משיחית כמעט לסדר יום מדיני: צריך לגיטימציה בינלאומית, וצריך כסף.
הרב אלקלעי האמין כי אין בכך פגיעה באמונה. להפך. בעיניו, ההשגחה פועלת באמצעות בני אדם, ממשלות ותהליכים היסטוריים. תפקידו של האדם הוא לזהות את ההזדמנות ולפעול.
"אם לא יעשה השכל, יעשה הזמן"
זו גם הסיבה שהוא התבונן בדריכות במה שהתרחש סביבו.
קבר הרב יהודה אלקלעי ורעייתו אסתר בהר הזיתים
(צילום: ויקיפדיה)
המאבקים הלאומיים באירופה ובבלקן הרשימו אותו. אם הסרבים, היוונים ועמים אחרים מבקשים לבנות לעצמם מסגרת לאומית, שאל, מדוע עם ישראל אינו עושה זאת?
גם עלילת דמשק ב-1840 הייתה מבחינתו נקודת מפנה. הוא ראה כיצד מנהיגים יהודים בעלי מעמד בינלאומי, ובראשם משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה, מצליחים להתערב למען יהודי דמשק. מכאן הסיק מסקנה מרחיקת לכת – קיימת סולידריות יהודית. אם מנהיגים יהודים מסוגלים לפעול בזירה הבינלאומית להצלת קהילה אחת, הם מסוגלים לפעול גם למען עתידו המדיני של העם כולו.
הוא ניסה לשכנע רבנים, נדבנים ומנהיגים יהודים. הוא נסע ברחבי אירופה, ייסד חברות למען יישוב הארץ, כתב בעיתונות ופנה שוב ושוב אל בעלי ההשפעה של זמנו.
דבריו היו "קול קורא במדבר". חלק מהרבנים הסתייגו מהרעיון שאפשר וצריך ליזום את תהליך הגאולה באמצעים אנושיים, וגם בקרב יהודים ליברלים לא הייתה התלהבות מחזרה ללאומיות יהודית דווקא בשעה שנפתחו לפניהם שערי האזרחות האירופית.
הרב אלקלעי לא ויתר. "אם לא יעשה השכל", כתב, "יעשה הזמן".
סבו של הרצל ישב בבית הכנסת שלו
ואז מגיע הקשר המשפחתי המסקרן.
אחד ממתפללי בית הכנסת של הרב אלקלעי בזמלין היה שמעון לייב הרצל, סבו של בנימין זאב הרצל. הוא היה גבאי והתוקע בשופר בימים הנוראים בבית הכנסת של הרב יהודה אלקלעי. בנו, יעקב הרצל, עבר לפשט, ושם נולד ב-1860 בנימין זאב הרצל. המשפחה עברה לווינה רק ב-1878.
האם שמע הרצל מסבו על הרב מזמלין ועל תכניותיו להשבת העם היהודי לארצו? סביר להניח, אך אין בידינו הוכחה שממנה ניתן להסיק השפעה ישירה. גם אין צורך להפריז בטענה הזאת כדי להתרשם מן הקשר.
מימין יעקב חגואל, יו״ר ההסתדרות הציונית, פרופ׳ יצחק קראוס ועו״ד רמי סימני חבר ״פורום הרצל״ ומיוזמי הארוע באזכרה שנערכה בשנה שעברה
(צילום: עמרי סגן)
די בעובדות: סבו של מי שעתיד להקים את ההסתדרות הציונית ישב בבית הכנסת של רב שכבר עשרות שנים קודם לכן קרא לכינוס נציגי העם היהודי, לפעילות מדינית בינלאומית ולשיבה מאורגנת לארץ ישראל.
בחודש שעבר קיבל הקשר הזה ביטוי סמלי במיוחד. עצמותיהם של שמעון ורבקה הרצל הובאו מזמון לישראל ונקברו מחדש בהר הרצל, סמוך לקבר נכדם. המעגל המשפחתי שנפתח על גדות הדנובה נסגר בירושלים.
סוף הדרך בירושלים
הרב אלקלעי לא הסתפק בכך שאמר לאחרים לעלות.
בשנת 1871, בהיותו בן יותר מ-70, הגיע לארץ ישראל כדי לבחון מקרוב את אפשרויות ההתיישבות. ב-1874 עלה עם רעייתו אסתר והשתקע בארץ. ארבע שנים אחר כך, בד' בתשרי תרל"ט, נפטר בירושלים ונקבר בהר הזיתים.
הרצל היה אז בן 18. השניים מעולם לא נפגשו.
אבל כאשר הופיע "מדינת היהודים" ב-1896, וכאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון שנה לאחר מכן, כבר אפשר היה למצוא בכתבי הרב אלקלעי קווי דמיון מפתיעים: נציגות לאומית, ארגון של העם מעבר לגבולות המדינות, דיפלומטיה מול המעצמות, מימון מאורגן, רכישת קרקעות ויצירת תשתית ממשית לחיים לאומיים בארץ.
לא אותה תורה, לא אותו אדם ולא אותה תקופה. אבל אותה פריצת דרך יסודית: המעבר מן התקווה אל הפעולה.
למה חשוב לזכור אותו?
הרב יהודה אלקלעי חשוב לא מפני שצריך לקחת משהו מתהילתו של הרצל ולהעביר אליו. להפך. הרצל הפך רעיון לתנועה פוליטית עולמית והעניק לציונות המדינית כוח שלא היה לה לפניו.
חשיבותו של הרב אלקלעי היא בכך שהוא מאפשר לנו לראות שהרעיון הציוני לא הופיע ביום אחד ולא צמח ממקור אחד.
ובתוך הסיפור הזה ניצב רב ספרדי, תלמיד חכם שחי בבלקן, שקרא את המקורות המסורתיים ובו בזמן הקשיב היטב לרוח התקופה. הוא לא ראה סתירה בין אמונה לפוליטיקה, בין גאולה לדיפלומטיה ובין ציון לעבודה יצרנית. להפך: הוא חיבר ביניהן.
הוא ביקש מבני דורו להפסיק לראות בארץ ישראל רק יעד לתפילה ולהתחיל לראות בה אחריות מעשית.
בני דורו לא תמיד שמעו.
לכן כתב: "תכתב זאת לדור אחרון".
148 שנים לאחר מותו, הגיע תורו של הדור האחרון ללמוד את משנתו.
הרב פרופ' יצחק קראוס, חוקר משנתו של הרב יהודה אלקלעי באוניברסיטת בר-אילן
