את חסרת סבלנות
בעיירה אגיוס קיריקוס, "הבירה" (כלומר: נמל קטן, בתי קפה ובערך חמש סמטאות) של האי איקריה, פועלות 11 מוניות. על גדר אבן נמוכה, בסמוך לתחנת המוניות, תלוי דף צהוב שבו מספרי הטלפון של עשרה נהגים ונהגת אחת. כשהמוניות לא ממתינות לנחיתה בשדה התעופה הקרוב, הן ממתינות בתחנה והנהגים שותים קפה על ספסלי העץ שלידה. כשאני רוצה להתייעץ, בכל עניין שקשור לאי, או סתם להגיד שלום לאיש עם החיוך הכי מרגיע בסביבה, אני הולכת לספסלים ומחפשת את סטמטיס, נהג המונית והאיש שלנו באיקריה.
בשבוע שעבר הלכתי לספסל כדי לחייך מעט ביחד ולבקש מסטמטיס המלצה לחברה להשכרת רכב. דניאל, בני, וחברתו מגיעים לביקור והם, בניגוד אליי, יודעים לנהוג, כך שנוכל ליהנות מטיולים בכל האי ולא להסתפק בסמטאות המרוצפות שלנו.
סטמטיס שאל על ימים ושעות, והבנתי שהוא מתכוון לדאוג לרכב שיחכה לדניאל בשדה התעופה הקטן של האי. ואכן, למחרת קיבלתי הודעת ווטסאפ שהעניין סודר. שאלתי איך אני מסדירה את עניין התשלום, והתשובה שלו הייתה מפתיעה ומצחיקה: I'll ask but you are impatient, relax, you live in Ikaria now (אני אשאל אבל את חסרת סבלנות, תירגעי, את באיקריה עכשיו).
סטמטיס אינו הראשון בחיי שאומר לי "תירגעי", אבל הפעם שמחתי, שהרי בגלל ה"תירגעי" הזה בחרתי לחיות בשנה הקרובה באי היווני הרגוע ביותר בעולם.
מחשבות על מנהגים וכסף
מאז ההודעה של סטמטיס אני מהרהרת בשאלה איך הייתי אמורה להתנהג. בתרבות שלי (נדמה לי שבכל התרבות המערבית) את מקבלת שירות ומיד מציעה תשלום. לכולנו ברור שעבודה, גם אם היא מהנה, אמורה לפרנס את בעליה, ומן הראוי שאציע לשלם בטרם אידרש לכך במפורש, בייחוד כשמדובר בחבר. בחוויות איקריה אני מקבלת שוב ושוב אותה תגובה לשאלות בעניין תשלום: "אחר כך". אני עדיין לא מבינה מתי מגיע ה"אחר כך" ומי אמורה ליזום את הגעתו. אני לא שואלת, משום שאני רוצה להבין מתוך התנסות את התרבות שבה באתי להתארח.
מבחני סעודה
אכילה מרתקת אותי; אני אוהבת לאכול, לבשל ולהאכיל. אני סקרנית ועצובה ביחס להפרעות אכילה, לומדת אותן ויודעת שהן מפתח לאיתור והבנה של טראומות. אני גם אוהבת להרהר בחוויה התרבותית של אכילה משותפת.
את עבודת הדוקטור שלי הקדשתי לאכילה המשותפת ונושאה היה מבחני הסעודה בספרות חז"ל (העבודה הפכה לספר בשם "אוכלים לדעת – תפקידן הספרותי של הסעודות בספרות חז"ל"). באופן לא מפתיע גיליתי שכל סעודה תלמודית מתוארת כמבחן, כתחרות בין החכמים. זה לא מפתיע, משום שאת כל חייהם החכמים ניהלו כסדרה של תחרויות. קבוצה אחת של סיפורי סעודות מכילה סיפורים על שני חכמים שסועדים על שולחן של מי שאינו מחבורתם. האם הם יסמכו על כשרות המזון שלו או יערימו קשיים?
היכונו להפתעה
בתרבות הרבנית-הלכתית המקובלת כיום, מתקיימים שני עקרונות כשרות מרכזיים: 1. כל המחמיר תבוא עליו ברכה. 2. שמירת כשרות קודמת לנימוס ואפילו לאיסור הלבנת פנים. אלא שחז"ל, שעיצבו את חוקי הכשרות, עודדו את תלמידי החכמים למתן את המתח שבינם ובין הקהילה גם בנושא הכשרות. יוצרי אגדות הסעודה היו מודעים לסכנה שהלמדן יישם את תורתו באופן שיגרום לניצול הזולת או לפגיעה ברגשותיו.
לו היו חז"ל יודעים איך יהרסו להם את התורה, אולי לא היו יוצרים אותה.
דוגמה קיצונית
נתבונן באגדה קצרה המעידה שמבחינת התלמוד, כבוד הבריות יקר יותר מכבוד הכשרות (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ו עמוד א. הארמית מתורגמת לעברית):
רבי זירא ורב אסי הזדמנו לפונדק של יאי. הביאו לפניהם ביצים המצומקות ביין. רבי זירא לא אכל ורב אסי אכל. אמר לו רבי זירא לרב אסי: ולא חושש אדוני לתערובת דמאי?! אמר לו: לא עלה בדעתי. אמר רבי זירא: אפשר שגזרו על התערובת דמאי ומסתייע הדבר (ויקרה המקרה) שרב אסי יאכל איסור?!
שני חברים בבבל, רבי זירא ורב אסי, יצאו לדרך. הם הגיעו לפונדק ששמו כנראה השתבש במהלך גלגולי האגדה, ומה שהגיע לידינו הוא השם "יאי". האגדה לא מספרת מי בעל הפונדק, אך מתוכן הדברים נלמד שהוא יהודי שלא שייך לחוגי החכמים, ומידת הקפדתו על חוקי הכשרות מוטלת בספק.
B&B
החברים שהגיעו לאכסניה שילמו גם על מזון וקיבלו בתמורה מנה נהדרת (נסו את המתכון) – ביצים מצומקות (או בנוסח אחר: מסומקות) ביין. אני חושבת שמדובר בביצים עלומות שבושלו ביין, ולכן צבען הפך סמוק והן גם הצטמקו.
ודמאי? ההלכה קובעת שיש להפריש תרומות לכהנים מכל מזון מהצומח. חלק מהיהודים שלא השתייכו לחוגי החכמים לא הסכימו עם ההלכה הזו ולא קיימו אותה. "דמאי" הוא השם שניתן למזון שיש ספק אם מי שהכין אותו הפריש תרומות ומעשׂרות.
התבשיל הנפלא שהתבשל בפונדק הכיל ביצים ויין. יין נעשה כמובן מענבים ולכן דורש הפרשה. איך ידעו החכמים אם התרומות הופרשו? רבי זירא, חשדן וסגפן מפורסם, בוחר להחמיר ולא לאכול, ואילו רב אסי אוכל.
השיחה שלאחר מעשה מלמדת שרב אסי פעל באופן אינטואיטיבי. הפונדקאי הגיש אוכל ורב אסי אכל. לעומתו, רבי זירא חישב חשבונות בעניין סכנת הדמאי והחליט להימנע. רבי זירא היה משוכנע שגם ההחלטה של רב אסי לאכול נובעת מחישובים הלכתיים ושאל: "לא חשש אדוני לתערובת דמאי?!"
רב אסי מודה שהוא לא פעל מתוך מחשבה: החשש "לא עלה בדעתי", הוא אומר. סוף דבר: רבי זירא מניח שהאינטואיציה של רב אסי חייבת להיות נכונה. בחלק שחותם את האגדה הזו (ומפאת אריכותו לא הובא כאן) מגלה רבי זירא שרב אסי, המתון, צדק. המסקנה? אלוהי ההלכה עוזר למי שנוהג לפי הנימוס המקובל ולא מלבין פנים.
מיטה בצימר, אילוסטרציה. מה רבי אסי היה אומר?
(צילום: Geliodor / Shutterstock)
מי שמלבין פנים
סמוך לכניסת שבת, גורשו זוג גברים דתיים מצימר שאותו הזמינו מראש, בשל העובדה שהם זוג גברים. המשכיר-המגרש היה יגאל כנען, בכיר לשעבר במפלגת נעם המזוהה עם חוגי "הר המור". לו ההלכה הייתה מעניינת את כנען הוא היה בודק ומגלה שאין בעיה בהשכרת חדר עם מיטה אחת לשני גברים (ומה שהם יעשו בה, אם יעשו, אינו עניינו). לעומת זאת, הלבנת הפנים היא איסור הלכתי חמור (וגם גירוש בסמוך לכניסת שבת). כנען היה עסוק בפוליטיקה ולא בדת. הוא ורבני החרד"ל הורסים את הדת בהופכם את הפוליטי לדתי.
לו היה כנען שואל את רבי אסי, הוא היה משיב בפשטות: "לא על דעתי". תפסיק לחשב חשבונות ותראה שההלכה תסתדר.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןלו היה כנען שואל את סטמטיס הוא היה משיב: תירגע. תלמד לחייך, להתאפק, לכבד הזולת ולהסתגל לנורמות חברתיות גם כשהן מפתיעות או טורדות את שלוותך.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות יקרות, בזהירות הראויה לימים אלה אומר שזכיתי. זכיתי בזכות העצובה להשתתף בכתיבת הספר "מר הפקרה", ושתי המילים – "מר" ו"הפקרה" – מדויקות ואף עדינות.
היחיד שאמור לשים בקלפי פתק ובו בקשת "מחל" הוא מר הפקרה. בעשותו זאת יכתוב על הפתק: איני ראוי ל-מחל, וישחרר אותנו להתאבל ולהשתקם.
קריאה בספר "מר הפקרה". זכיתי להשתתף
(צילום: מוטי קמחי)
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
