חדר הניתוח של התרבות היהודית
הסיפור הזה מתחיל רע ומסתיים גרוע, ואנחנו נלמד אותו מכיוון שמסיפורים רעים יכולות להיוולד תובנות טובות, ומשום שהסיפור הרע הזה הוא חלק ממורסה תרבותית שמסכנת גם את ההווה שלנו (ועוד אצביע על הקשר). מורסות תרבותיות הן הלחם והחמאה של הטור הזה, ואנחנו מתכנסות כאן מדי שבוע כדי לחטא פצעים קהילתיים. אז הפשילו שרוולים, אנחנו נכנסות לחדר הניתוח של התרבות היהודית.
גברת עם כרבולת
קראו לו רב אדא בן אהבה, ועיון בביוגרפיה שלו מלמד כמה אירוני שמו. מדובר בחכם תלמודי שחי בבבל במאה השלישית לספירה. אם אתנסח בעדינות אומר שאהבה לא הייתה הכישרון המרכזי שלו, והאגדה שלפנינו היא דוגמא לכך (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ עמוד א. מתורגם מארמית):
רב אדא בר אהבה ראה גויה שלבשה כרבלתא (כרבולת) בשוק, סבר שבת ישראל היא, קם וקרע אותה ממנה. התגלה שהיא גויה וקנסו אותו בארבע מאות זוזים. אמר לה: מה שמך? אמרה לו: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאות זוזים שווה.
במוקד האגדה הקצרצרה נמצא פריט לבוש חידתי, ה"כרבלתא", ובעברית – הכרבולת. בתלמוד מוזכרת כרבולת של תרנגול, אבל כרבולת כבגד? הפרשנים נבוכים ומעלים הצעות שונות: בגד מגונדר, בגד אדום או כיסוי ראש אדום.
כרבולת גדולה בצבע אדום עז מפארת את זכריותו של התרנגול, לעומת הכרבולת הצנועה שעל ראש התרנגולת. אני מעלה גם את האפשרות שהגברת המכורבלת מאיימת ב"כרבלתא" שלה על הגבריות, שכן היא מפגינה נוכחות נשית בלתי צנועה, גאה ומתפרצת, במרחב הציבורי שאותו ניכסו לעצמם הגברים.
בן אהבה, פחז כמים, לא אוהב את הכרבולת של הגברת, ומפגין ברבים ובבוטות את ביקורתו.
צניעות וצביעות
את הקו הדק בין צניעות לצביעות משרטטת האגדה שלפנינו. האישה החוגגת את צבעוניותה בפרהסיה מטריפה את חושי הצניעות של בן אהבה, והוא תולש ממנה את הכרבלתא ומותיר אותה עירומה בלב השוק. בהרף זעם נהפכה צדקנותו של בן אהבה לאלימות ולצביעות. הוא פגע בכבודה, בצניעותה וברכושה של אישה, והכול בשם הצניעות.
אבל אופס, את טרור הצניעות-צביעות שמרשה לעצמו בן אהבה להפעיל כלפי בנות עמו, הוא לא רשאי להפעיל נגד גויות. המספר, שמבקר את בן אהבה ורוצה להצביע על יהירותו של החכם הצנוע, מדגיש את האימפולסיביות שבמעשהו – בן אהבה לא טרח לבדוק אם יש לו מנדט לבזות את האישה.
זכות ההתעמרות היא זכות היררכית. גברים מתעמרים בנשים, אבל גברים יהודים, שנתפסו כנחותים מהגויים, רשאים להתעמר רק בנשים יהודיות. הזכות להתעמר בנשים מקומיות שמורה לגברים לא יהודים. פריצת ההיררכיה הגברית עולה לרב אדא בן אהבה 400 זוזים.
סמול טוק בבית המשפט
הדיון המשפטי הסתיים, הכסף עבר מידיו של בן אהבה לידי המכורבלת (אני מקווה שהיא קנתה בכסף בגד מפואר נוסף), ועכשיו נפתחה הדרך לשיחה קצרה ונטולת היררכיות. בן אהבה יוזם שיחה אנושית עם מי שהייתה קורבן לאלימות שלו, והיא משיבה לו באיפוק מרשים ומתוחכם. מה שמך? הוא שואל, והמכורבלת משיבה: מתון.
הפרשנים מלהטטים בניסיון למצוא פשר הולם לשם הזה. יש הצעה שמתון הוא קיצור של מאתן, כלומר מאתיים. ואם כך, תגובתו של בן אהבה היא שיעור בחשבון: שני מאתן זוזים שילמתי לך. לפי הצעה אחרת, השם מרמז להמתנה: אילו היה ממתין בן אהבה ובודק את זהות האישה, לא היה נקנס.
אני חושבת ששם האישה שולח אותנו למשנה הראשונה בפרקי אבות: "הוו מתונים בדין". שמה של האישה מייצג את אופן ההתמודדות הראוי בחיים בכלל ובמקרה הזה בפרט. מול הצניעות המתפרצת והמעושה של רב אדא בן אהבה, ניצבת צניעות רגועה ובוטחת בעצמה, צניעותה של מתון המכורבלת.
ועוד פריצות בכסות של צניעות
בצמוד לאגדה הנ"ל מובאת עדות על חכם בבלי נוסף:
רב גידל היה רגיל לשבת בשערי טבילה. אמר להן (לבנות ישראל הטובלות): כך תטבלו וכך תטבלו. אמרו לו החכמים: האם אינך חושש מיצר הרע? אמר להם: הן (הטובלות) דומות בעיניי לאווזים לבנים.
מקווה אמור להיות מקום נשי צנוע וכך גם הדרך המובילה אליו. אני לא יודעת מה מזעזע יותר, העובדה שרב גידל (שגם שמו ראוי לדרשה) פוגע בפרטיותן ובצניעותן של הנשים, או העובדה שהוא רואה בהן אובייקטים. גם במקרה הזה מרשה לעצמו אחד החכמים להשתמש בצניעות כדי לפגוע בצניעות.
ההקשר הוא החלק הגרוע
שתי האגדות מובאות בתלמוד הבבלי כדוגמאות (כן, תחזיקו חזק) לחכמים שמסרו נפשם על קידוש השם. כך בחר העורך למסגר כך את האגדות וכך הוא משתיק את הטון הביקורתי העולה מהן. ההקשר מבקש להפוך את המעשים הפרוצים למעשים נעלים שאין להרהר אחריהם.
כקוראות פמיניסטיות תפקידנו להתיר את הקשר בין הטקסט לקונטקסט, להצביע על מגמת העריכה ולאפשר לקרוא את האגדות כנגד הכיוון שהעורך מושך אליו.
ובימינו, זעקת הקוזאק
כבר תקופה ארוכה שחברותינו, הרבניות האורתודוקסיות, דורשות להיבחן במבחני ההסמכה של הרבנות הראשית לישראל. אני לא שותפה לרצונן לשמור את ההלכה הפטריארכלית (בעיקר בדיני צניעות, משפחה ונידה), אבל רצונן הוא כבודן, ורצונן הוא אחריותנו.
גם לאחר פסיקת בג"ץ שהורתה לאפשר להן להיבחן, הרבנות עושה כל תרגיל אפשרי כדי לעמוד בדרכן; היא מנסה להגביל את התחומים שבהם הן רשאיות להיבחן, ואף מבטלת בחינות ובכך מונעת זמנית גם מגברים להיבחן. הרבנות לא מהססת ותוקפת את בג"ץ: "הרבנים הראשיים, הרב דוד יוסף והרב קלמן בר, מיצרים על התערבות בג"ץ בנושאים בעלי השלכות הלכתיות", נכתב בהודעת הרבנות הראשית.
מה חשבתם לעצמכם כשטיפחתם את התערובת הקלוקלת של דת ומדינה? האם לעד תוכלו לקבל כספי מדינה וסמכויות בלי להיות כפופים לערכיה ולחוקיה הדמוקרטיים?
לחברותיי הרבניות אני רוצה להציע: במקום לריב על זכותכן הצודקת למקום שווה במוסדות הרבנות הראשית לישראל, דִרשו הקמה של רבנות ראשית מקבילה, רבנות ראשית נשית לישראל (כולל חלוקה שוויונית של התקציבים והסמכויות). מי שלא רוצה נשים ברבנות, יקבל רבנות של נשים, ותבוא לציון גואלת.
תלמדו את השיעור של מתון
כמו רב גידל ורב אדא בן אהבה, הרבנות רוצה להמשיך לשבת על פתחי מקוואות ובשווקים ולהורות לנשים איך להתלבש או איך לטבול במקווה. איך להיות צנועות ולצמצם את נוכחותן בפרהסיה הישראלית.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןכמו רב אדא בן אהבה, גם הרבנות הראשית תלמד בדרך הקשה את שיעור מתון. על היעדר מתינות משלמים, ואם לא תהיו מתונים, פשוט לא תהיו. הרבניות לא מבקשות מכם הרבה, הן אפילו (לצערי) לא מבקשות שוויון מלא. אם לא תפנו מקום לנשים, הן ייקחו לעצמן מקום, ותסמכו עליהן – הרבנות הראשית הנשית תהיה הרבה יותר פופולרית מהרבנות שלכם, אז כדאי שתשקלו צעדים.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
