ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר תהיתי מתי ועל ידי מי נוצר השם אלוהימה. מייל שהגיע אליי ביום שישי סיפק תשובה והיא ממש קרובה, שכן את אלוהימא הביאה לעולם נעמי גל, סופרת ועיתונאית לשעבר ב"ידיעות אחרונות". כך כתבה לי נעמי: "המצאתי את המילה אלוהימא בשנות ה-90. היא הופיעה לראשונה בספרי 'לילית'. אלוהימא ולא אלוהימה כי אימהות היא חלק חשוב באלוהות הנשית". מעתה אקפיד לכתוב אלוהימא.
אלבום התמונות של רבי אלעזר
מעטות הדמויות שאפשר לשזור את הסיפורים התלמודיים עליהן לביוגרפיה שלמה. רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, זכה לכך.
2 צפייה בגלריה
הלוויית התינוק הפלסטיני שנהרג, סאם אבו הייכל. הכוח תמיד משחית
(צילום: Hazem Bader / AFP)
תמונה הראשונה: אלעזר הצעיר וגדול המידות יושב בבית, אולי בחצר, ליד אִמא והתנור. האֵם רודה לחמים ומביאה לאלעזר, והוא אוכל. היא רודה והוא אוכל. שני בעלי חמורים שבאו לעשות עסקים עם אבא מפירים את השלווה המשפחתית ולועגים לילד הזללן (אני חושבת שהם מקנאים בו). בתגובה, אלעזר מעלה את חמוריהם לגג. האב, מקסים ומגונן כמו האם, מגבה את התנהגות בנו.
תמונה שנייה: שמעון, אביו של אלעזר, מתגלה בדמותו הקנאית. הוא מסתכסך עם הרומאים ונאלץ להתחבא מפניהם. משום מה האב לוקח איתו את אלעזר בנו (החלטה שתהרוס את חייו של הילד). אמא ממשיכה להביא להם אוכל ואבא, בפרץ קנאות נוסף, הפעם נגד נשים, מספר לבנו ש"נשים דעתן קלה" ולכן אם יענו את אמא היא תסגיר אותם (מה קורה בנפשו של ילד, שנחשף ל"אמת" הזו על אודות האם המזינה שלו?) – והם עוברים למערה. האינטימיות הכפויה עם האב ארכה שלוש-עשרה שנים ואלעזר יוצא ממנה קנאי יותר מאביו.
מתישהו מגיע המרד
נתמקד בתמונה השלישית: אלעזר המבוגר, קנאי ונקמן, מורד באביו והופך לכאורה לאנטיתזה שלו, למשת"פ של הרומאים (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פג עמוד ב, מתורגם מארמית):
רבי אלעזר בן רבי שמעון פגש מפקח רומאי שהיה אחראי על תפיסת גנבים. אמר לו: איך אתה יכול להם (לגנבים), הרי הם משולים לחיות? (...) אולי אתה תופס צדיקים ומשחרר רשעים? אמר לו (המפקח לרבי אלעזר) ומה אעשה, עבודת המלך היא. אמר לו (רבי אלעזר) בוא ואלמד אותך כיצד עליך לפעול; היכנס בארבע שעות לחנות, אם תראה אדם ששותה יין ואוחז את הכוס בידו ומנמנם תשאל עליו. אם הוא תלמיד חכם שמנמנם, זה כיוון שהוא הקדים ללמוד את תורתו. אם הוא פועל, הוא מנמנם כיוון שהקדים לעבודתו, ואם הוא אדם שעבודתו בלילה, הוא עוסק ברידוד מתכות. ואם לא, הוא גנב. תפוס אותו. נשמעו הדברים בבית המלך ואמרו: נותן העצה הוא יהיה מבצעה (בארמית: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא). הביאו את רבי אלעזר והפך לתופס גנבים. (...) יום אחד פגש אותו כובס אחד וקרא לו: חומץ בן יין. אמר (רבי אלעזר): חוצפתו מעידה שהוא רשע, והורה לתפוס אותו. תפסוהו. לאחר שנחה דעתו רצה לשחרר את הכובס ולא הצליח. תלו את הכובס. עמד רבי אלעזר תחת עמוד התלייה ובכה.
התלמוד מגחיך את כולם
גיבורי הסיפור – רבי אלעזר, המפקח הרומאי, הרשויות והכובס – הופכים לדמויות בקריקטורה תלמודית. המפקח הוא אדם עייף שרק רוצה להגיע הביתה בשלום. אמרו לו לתפוס גנבים, אז הוא תופס; צדק ומקצועיות לא מעניינים אותו. רבי אלעזר נמצא במוקד הפרודיה, דווקא משום שהוא רוצה צדק ומאמין שהוא פיצח את השיטה. אני מדמיינת אותו יושב ימים ולילות, דורש פסוקים ובונה מתוכם תורת לחימה מסודרת. אלא שזו בנויה על הגות ודרשות פסוקים, ואפס ניסיון, תבונה או אינטואיציה. התורה מתחילה ונגמרת בהתבוננות באנשים היושבים בבר המקומי, בחנות, בשעות הבוקר המאוחרות (ארבע שעות). רבי אלעזר מייצר ארבע קטגוריות של אנשים ששותים ומנמנמים בשעה זו: תלמידי חכמים שלמדו בלילה, פועלים שהשכימו לעבודתם, עובדי לילה (שעובדים במלאכות שקטות בשעות הלילה) וגנבים. הנה שיטה מסודרת וטיפשית לגמרי לתפיסת גנבים. שוטר בטלן וחסר מוטיבציה טוב לבריות משוטר נלהב כרבי אלעזר.
קַרְיָינָא דְאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא
זה פתגם ארמי ששווה להכיר ולצטט: "קורא האיגרת – הוא יהיה המבצע". ובהקשר שלנו: יבוא רבי אלעזר, שהעלה רעיונות גאוניים, ויבצעם. הרשויות הרומיות המנומנמות ממנות את בנו של המורד למשתף פעולה, לתופס גנבים יהודים.
אבל הכוח, הכוח משחית. תמיד הכוח משחית. כובס אחד (לכובסים באגדות התלמודיות יש תפקיד של מעבירי מידע) אומר לרבי אלעזר את מה שהקהילה היהודית חושבת על המשרה החדשה שקיבל: "חומץ בן יין". אביו המורד היה יין, והוא קִלקל והתקלקל.
רבי אלעזר, שפיתח תורת לחימה מסודרת, "מאבד את זה" ועוצר את הכובס – ומכאן האינרציה השלטונית מתגלגלת כפי שהיא מתגלגלת, הכובס מוצא להורג, ורבי אלעזר עומד תחת עמוד התלייה ובוכה.
קפץ לו השמעון
ברמה האישית זה סיפור טרגי על ילד שהיה בבת עיניה של אימו וגאוותו של אביו. הפוליטיקה שנדחפה בגסות לתוך הבית הרסה את הילד. האב הקנאי בודד אותו מהעולם ומאמא. הזעם על האב דחף את הילד שהתבגר לשיתוף פעולה נקמני עם אויבי אביו. הנקמה חזרה כבומרנג אל הנוקם, שלא הצליח לשקם את חייו.
בלב המאמץ להתרחק מאביו, כשהיה נדמה שהוא הצליח, קפץ ממנו השמעון הקנאי והכול התמוטט.
זה סיפור על העם היהודי
בשבת שעברה שוב אי אפשר היה לנשום. סרטון של סאם אבו הייכל, ילד מתוק שלומד לצעוד, בלי לדעת שלעולם לא יזדקק למיומנות הזו, שבר לרסיסים את הלב השבור ממילא. "חביבי", כך אמרה לו אימו בסרטון, ובמילה הזו נאצרה אהבתה אליו. "חביבי", היא אמרה ולא ידעה שעוד רגע קט יפגע בגופו הכדור ולא יהיה לה עוד חביבי.
תיעודים מלפני הירי לעבר המכונית בחברון ואחרי הירי
אם התינוק היה יהודי והיורה פלסטיני, העיתונים היו מדווחים על פיגוע רצחני, על חיות אדם שהורגים תינוקות. אבל אלה החיילים שלנו ואיתרע מזלו של התינוק להיות פלסטיני. לכן הכותרות דיברו על הריגה והוסיפו "בשוגג".
מדובר בחבורת חיילים שאחד ממנה ירה על כלי הרכב ואף אחד מהם לא הזעיק עזרה, על פי החשד. עכשיו גופתו של סאם מוטלת ואנחנו, לצידה, דומעות אשם וכאב.
2 צפייה בגלריה
תמונתו של סאם אבו הייכל, התינוק שנורה למוות מאש צה"ל בחברון
(צילום: Mahmoud Illean / AP)
גם אידיאלים יפים עלולים לייצר שגרת חיים אלימה. לצבא שלנו קרה מה שקרה לצבא החשמונאי, לקנאי מרד החורבן, לקנאי מרד התפוצות ולקנאי מרד בר כוכבא.
הפרודיה על רבי אלעזר היא עלינו
רצינו צבא מוסרי, הכנו תוכניות פעולה מחושבות היטב, סיפרנו לעצמנו סיפורים על כיבוש נאור, אבל המציאות היא מפלצת בולענית והכוח שהשחית את רבי אלעזר ישחית את כולנו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאדוות של אלימות
אני לא מבקשת להסיר אחריות מהחייל ההורג ולא מחבריו שכנראה חיפשו כסת"ח במקום להבהיל עזרה. אם נכונות הטענות נגדם, הם ראויים לעונש כבד. אבל אם נשאיר את הבעיה ברמת החיילים בשטח, לא תהיה לנו תקומה. אין בעולם כיבוש נאור ונשק לעולם טמא.
היריות האלה מחלחלות ללבבות שלנו ומשנות אותנו מבפנים. זומבים מוסריים ממלאים את רחובותינו ובכל יום עוד אלימות מנורמלת. אנחנו, כמו רבי אלעזר, עומדות לצד גופת ההרוג ומבכות את האלימות שמיסדנו. אנחנו חייבות לשים סוף לכיבוש ולאלימות.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
