"תמיד אומרים לי 'לא נעים לומר לך – אבל כתוב שנפטרת'", מספרת הרבנית ימימה מזרחי ופורצת בצחוק. מתברר שגם אחרי יותר מ-21 שנים של שיעורי תורה בכל חלקי הארץ וגם באתר האינטרנט שלה, יש עדיין פה ושם מי שמבלבלים בטעות בינה ובין ממציאת "שיטת ימימה", ימימה אביטל ז"ל, שנפטרה ב-1999.
הרבנית ימימה מזרחי מזוהה כבר שנים בזכות סדרת ההרצאות שלה על פרשת השבוע תחת הכותרת "פרשה ואִשה". "תמיד הייתי סוג של אאוטסיידריית", היא אומרת כשהיא נשאלת אם חלמה להיות רבנית, בשיחה בתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet רדיו.
"אף פעם לא היינו שייכים ממש", היא מסבירה, "אבא עם היקיות שלו, 'תורה עם דרך ארץ', כיוון שנלמד באוניברסיטה ונרכוש מקצוע, ומצד אחר הייתה החברה שממסגרת ושמה במגירות. ידעתי שאני צריכה להשפיע מבחוץ. להיות הדבר עצמו. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שבכל זאת יתקשר עם הסביבה".
מה ההורים ייעדו לך?
"אבא רצה מאוד שאהיה משהו גדול, משהו משפיע. הוא היה פמיניסט גדול".
עבודת שטח מאומצת
הרבנית מזרחי נולדה בקזבלנקה. אביה צאצא למשפחת רוטשילד השווייצרית – וסבה מצד אימה, רבי חיים רפאל שושנה, היה רב ודיין מוכר במרוקו. בצעירותה למדה משפטים באוניברסיטה העברית, הוסמכה כעורכת דין וכן כטוענת רבנית – אבל מהר מאוד גילתה את ייעודה כרבנית ששיעורי התורה שלה אמנם מכילים שפע של מקורות וחידושים, אבל גם מונגשים בשפה שמובנת גם למי שרק מתקרבות ליהדות.
היא חיברה ספרים רבים, ובכל תחילת שנה היא משיקה את "שנה וברכותיה" – יומן שנה המכיל אינספור דברי תורה קצרים, תזכורות לימי פטירה של דמויות יהודיות חשובות ועוד. נוסף על כך, ממש לאחרונה החליטה ועידת רבני אירופה למנות אותה לתפקיד "נשיאת איגוד רבניות אירופה".
איך קרה המהפך שבמסגרתו נשים מכבדות רבנים גברים, אבל רוצות ללמוד תורה מנשים?
"אני מאוד מאמינה בעבודת שטח מאומצת. יש כאלה שאומרים 'פרצת תקרות זכוכית' – אני אף פעם לא משתמשת בביטוי הזה. אני מאמינה שתקרות זכוכית נפרצות מאליהן כשממלאים את החלל שכבר קיים בעשייה. השאלה 'מה זו רבנית?' והאמירה 'אין בכלל דבר כזה!' נשמעות פחות ופחות, כי הנה יש – מה תעשו? צעדתי בסיעתא דשמיא, בעזרת התלמידות המהממות שלי, שבראו את כל הדבר, והתקרה נפרצה – פשוט ככה".
להחזיר את הסוסים לאורווה
ב-2015, הקימה הרבנית מזרחי במושב עמינדב, יחד עם בעלה, את ישיבת "אבני קודש" המשמשת בית חם לנוער נושר. בגילוי לב היא מדברת על התופעה המתרחבת והולכת שבה ילדים למשפחות חרדיות מתקשים לשרוד בעולם הישיבות התובעני, וחלקם גם עוזבים את הדת.
"בישיבות אין מדרג", היא מסבירה, "אם אתה יודע ללמוד ואתה 'קשוב ורכוז', אתה תקבל הכול וזה אוצר שלא יסולא מפז. אני מעריצה את העולם הישיבתי. אבל אם יש לך בעיות למידה כלשהן, אתה פשוט ברחוב. אין מדרג, אין מדרגות ביניים שיאחזו בך לפני הנפילה. נוסף על זה, אתה עצמך תרגיש כישלון, שגודלת להיות תלמיד חכם והנה אתה לא תלמיד ולא חכם. זו נפילה, זו התרסקות קשה מאוד".
אילו עצות יש לך להורים שילדיהם אומרים שהם מאבדים את האמונה, או עדיין מאמינים אבל בלי הפרקטיקה?
"נפשם נקעה מחיצוניות. מתחפושת. הם לא רוצים בתחפושת והעשייה של המצוות, הריטאולים, נתפסים אצלם כתחפושת. הם אומרים, 'אני כן מאמין, אני אוהב את ה', אין לי כוח לכל הפרקטיקה הזו'. כאן אני תמיד אומרת: 'תרפו וחכו'.
"הפסיכולוג של הבחורים ב'אבני קודש' תמיד אומר – 'הסוס ברח מהאורווה. מה תעשה, תנעל את הדלת? תשאיר אותה פתוחה עם אוכל. בהתחלה הוא יבוא, יאכל ויברח. אחר כך הוא יישאר עוד קצת. אחר כך הוא יריח את האוכל של שבת ויגיד: לא נעים בלי נטילת ידיים'".
אז מה הטיפ החשוב ביותר להורים במקרה כזה? "אהבה וסבלנות – א', כי אין לנו ברירה. וב' – כי אין לנו ברירה", היא אומרת בהומור.