איש התיאטרון ומספר הסיפורים יוסי אלפי זוכר בצורה מדויקת את היום שבו הסיר את הכיפה מהראש, בתור נער. בריאיון לתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet radio הוא נזכר: "בסוף בית הספר העממי באתי לישיבת נחלים כדי להירשם. ישבה שם מזכירה ששאלה: 'מה עם 50 לירות דמי רישום?' אמרתי: 'מחר אני אביא'.
"היא פנתה לראש הישיבה, הרב יוסף בא-גד, ואמרה: 'יש כאן בחור שרוצה להירשם ואין לו 50 לירות'. הרב הוציא את הראש מעבר לקיר ואמר: 'כשיהיו לו 50 לירות, שיבוא'. באותו רגע הבנתי שאם ה' רוצה שאני אהיה דתי, הוא יוציא 50 לירות מהכיס ויזרוק לי אותם מלמעלה. חיכיתי וזה לא קרה, וכשזה לא קרה, כאב לי מאוד הרגע הזה. הורדתי את הכיפה, הלכתי שלושה צעדים לאחור ואמרתי: 'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן'. אמרתי לעצמי 'אמן' בשקט, ומאז אני לא דתי".
אחרי שהבין כי עליו לוותר על לימודים בעולם הישיבות, השקיע אלפי את מרצו בעולם התרבות ואמנות. בין השאר הוא נסע לבריטניה, שם למד באקדמיית לונדון למוזיקה ולאמנויות דרמטיות. לאורך הקריירה הארוכה והמרשימה שלו הוא ייסד את תיאטרון גבעתיים, כתב, ביים ושיחק בשלל הצגות, והרצה על תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא כיכב בשלל תוכניות רדיו והופיע בשלל תוכניות טלוויזיה – כולל בימיו הראשונים של הערוץ הראשון, שם כתב את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "הילדים משכונת חיים". השנה הוא חוגג 30 שנה ל"פסטיבל מספרי סיפורים", שאותו ייסד.
שם מחייב
יוסי אלפי (78) נולד בבצרה שבעיראק באוגוסט 1945, רגע לפני סיום מלחמת העולם השנייה. "אני קרוי על שמו של 'הבן איש חי', רבי יוסף חיים מבגדאד (אחד הרבנים הבולטים בארצות האסלאם, י"ט). הוא היה המוהל של המשפחה ומאחר שאני נקרא על שמו, ידעתי כילד שאני צריך להתנהג יפה – השם מחייב".
ב-1949 ההורים הגיעו להחלטה קשה – לשלוח את בנם הקטן למדינת ישראל יחד עם סבתו. "בטנדר סבתא ישבה עליי כדי שלא יראו אותי. אמרו לה שנוסעים רק ילדים מגיל 10, אבל היא פחדה להשאיר אותי עם האבא הציוני-המשוגע שלי", הוא אומר ופורץ בצחוק. "ההורים היו במחתרת הציונית שפעלה בעיראק. בבית שלנו היה סליק. גם האח הגדול שלי היה במחתרת והאחיות שלי שימשו כבלדריות של נשק".
הסבתא והנכד נשלחו אחר כבוד אל מחנה העולים בפרדס חנה. זה היה אחד משני מחנות העולים הגדולים בארץ, ובמקום אוכלסו בצפיפות עולים שהגיעו לישראל בימי העלייה ההמונית. בהמשך הוקמה בחלק מהשטח מעברה, שאליה הגיעו בהמשך גם ההורים ושאר בני המשפחה.
מי שהעניקה לו את הכוח להתמודד עם המדינה החדשה ועם קשיי הקליטה, הייתה סבתו. "סבתא שלי הייתה הבית שלי, היא הייתה המשפחה שלי, היא הייתה האלוהים שלי. הייתי כל הזמן בחיקה ובכל פעם שהייתי יוצא מחיקה, היא הייתה הולכת אחריי כדי שחס וחלילה לא יגנבו אותי", הוא מספר.
עד כמה היא חיברה אותך למסורת?
"הדבר שהיה הכי חמור מבחינתה זה נטילת ידיים. בעיראק הייתה מגפת צהבת והיהודים לא נפגעו במגפה הגדולה הזו, כי הם הקפידו על נטילת ידיים. זה מוכיח לך שהיהדות היא תרבות, מעל לכול. הבן איש חי למשל היה יוצא בשבת מבית הכנסת, הולך לאכול וחוזר לשבת ב'בית תה'. המוסלמים ידעו שיש שני דברים שיהודים לא עושים שבת בשום פנים ואופן – הם לא מעשנים ולא מבקשים מהם כסף על התה. הבן איש חי היה יושב עם כולם בבית התה והיו כאלה שאמרו לו איך אתה יושב ככה? הוא ענה להם 'איפה שיש יהודים זה בית כנסת'".
בחזרה לשירים מעיראק
אלפי נשא לאישה את סו, שעלתה לישראל מאנגליה ב-1970, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים: השחקן והקומיקאי גורי אלפי, הטייס ויזם ההייטק בן אלפי והשחקנית והזמרת שרי אלפי. "אני תמיד אומר שיש לי בן אסטרונאוט, בן טייס ובת צוללת".
למה צוללת?
"היא צללה אל תוך העולמות של פעם ושרה שירים עיראקיים. כשהיא מבצעת למשל את השיר 'דילילול' – פשוט לא להאמין ששרה את זה ילדה ישראלית, שנולדה בישראל בשנות השמונים. אתה אומר 'רבאק, מאיפה זה בא, הדבר הזה?'
"אני ברחתי מהשורשים שלי, ברחתי מהדתיות שלי, ברחתי מכל דבר אפשרי, כי פחדתי שאין לי סיפור. רציתי להמציא סיפור חדש והמצאתי את עצמי מחדש. המצאתי את עצמי ישראלי. המצאתי את עצמי חוזר מלונדון עם מבטא בריטי. אבל הבת שלי החזירה אותי חזרה לשורשים".
