היא הייתה בתו של אתבעל עובד האלילים, מלך צידון וצור הגדול, שנישאה במסגרת ברית לאחאב מלך ישראל ומצאה את מותה בהשלכה מן החלון כשהכלבים, למרבה הזוועה, מותירים מגופתה רק את כפות ידיה, רגליה וגולגולתה.
איזבל מתוארת כאחת הדמויות הנשיות הדומיננטיות במקורות היהודיים, אף שהיא מוצגת כידוע באור שלילי למדי. התנ"ך מייחס לה ערמומיות והשפעה דרמטית על אחד מהמלכים החזקים ביותר בממלכת ישראל, וחז"ל הוסיפו רבדים נוספים לתיאורים על דמותה.
המנהיג שקרא לנביא "עוכר ישראל"
אי אפשר להבין באמת את המלכה הישראלית-צידונית איזבל בלי להכיר גם את דמותו של בעלה – אחאב, מגדולי מלכי ישראל. עוד קודם לכן, כדאי לחזור לרקע של הסיפור.
התנ"ך מתאר איך לאחר מותו של שלמה המלך מתפצלת מלכות ישראל לשניים: מלכות יהודה בראשות רחבעם, ומלכות ישראל בראשות ירבעם. המלך ירבעם לא הולך בדרכי האל, וה' מבטיח באמצעות נביאו אחיהו כי יביא "רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם" (מלכים א, י"ד, י'). אחרי יותר מ-20 שנות מלוכה מת ירבעם, ואחריו מולכים בזה אחר זה שישה מלכים לפרקי זמן משתנים: נדב, בעשא, אלה, זמרי תבני ועמרי. ואז מגיע אחאב – והוא, מסתבר, אחר. הוא מנהיג.
הדיווחים המקראיים חד-משמעיים בנוגע להשפעת האישה על המלך: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ". היא יצאה לחיסול המוני של נביאי השם, ובמקביל הקימה "חצר" משלה עם 850 נביאי הבעל ונביאי האשרה
ששת המלכים הבינוניים שקדמו לו ריכזו את מאמציהם בתחום המדיני-צבאי. תחומי הדת והתרבות פחות דיברו אליהם, והם המשיכו בהם את מורשתו של ירבעם. הפסיביות של קודמיו לא הייתה מקובלת על אחאב. הוא סבר כי מלך אינו רק פונקציה שלטונית, הדואגת לביטחונו של העם ברמה המדינית; בעיניו, על מלך להוביל את עמו לדרך חדשה, ולעצב אותו לפי תפיסת עולמו, גם זו הרוחנית-מוסרית.
(השיר "איזבל" של עקיבא נוף)
כך מחליט אחאב למסד את עבודת האלילים בעם ישראל. בין השאר נכתב במקרא: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו... רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלּוּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשֹוּ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל".
גם חז"ל לא חסכו ממנו ביקורת. "אמר רבי יוחנן: שכתב על דלתות שומרון – אחאב כפר באלוהי ישראל... אמר רבי יוחנן: אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודת כוכבים והשתחווה לו" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קב עמוד ב). הכפירה הממוסדת הזו הולידה בהמשך מפגש טעון בין מלך ישראל לאליהו הנביא. המלך לועג לדברי האלוהים הקושרים בין עבודת אלילים לבצורת, ואליהו בתגובה מכריז שבצורת אכן בוא תבוא.
אלא שלצד הכפירה המאורגנת באל, היה המלך הישראלי גם מנהיג גדול. "כדאי לזכור שאחאב היה אחראי לתנופת הבנייה הגדולה בארץ", מציין הרב נחמיה שטיינברגר, רב בית כנסת אוהל יצחק בירושלים ומוביל פודקאסט של שיעורי תנ"ך באתר כיכר השבת. "הוא בנה ערים חדשות ורבות, והוביל את העם לאחת מתקופותיו הכלכליות היפות ביותר. גם במישור הצבאי והמדיני נחשבה האימפריה של אחאב לגדולה ולמשמעותית בתולדות ישראל. חז"ל מספרים שאחאב 'שלט בכיפה' ומאות מלכי העולם היו כפופים לו. בכתובות ארכאולוגיות חוץ-מקראיות שהתגלו במאה ה-19 מתוארים לא רק יכולותיו הכלכליות והריבוניות של אחאב, אלא גם שלצבאו היה מספר חיילים ומרכבות עצום ביחס לממלכות האחרות".
שטיינברגר סבור כי זו הסיבה שאחאב, הפוגש את אליהו הנביא בשנות הבצורת הגדולה, מטיח בו: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?"
נדמה שאחאב לא ניסה לאחז עיניים. הוא משוכנע שאליהו, אולי בכשפיו או ביכולותיו המיסטיות, הביא את הבצורת על העם, ועל כן הוא מכנה את אליהו "עוכר ישראל". המפגש עם אליהו מתרחש כאשר אחאב יוצא עם עובדיהו לחפש מים או חציר – והנה שוב לפנינו מנהיג היוצא בעצמו לדאוג לעמו.
סופו של אחאב שילב שוב את האלמנטים שהוזכרו. לקראת הקרב הגדול מול מלך ארם הוא מעדיף שלא להאזין לדברי נביא האמת מיכיהו שמנבא לו תבוסה ובוחר ב-400 נביאי שקר שמבטיחים לו ניצחון. במהלך הקרב לוחם אחאב כחייל מן המניין בחזית, ללא מורא, עד שהוא סופג חץ אקראי בגופו. הדם החל לזלוג מגופו של המלך הגדול, אך הוא, טעון באחריות אמיתית לחייליו, מסרב לשכב או להתפנות. בכוחות על-אנושיים כמעט, הוא נותר לעמוד במרכבה, כדי שהכוח לא יראה את מצבו של המלך באופן שבו המורל שלו ייפגע.
בינתיים זולגים מגופו של אחאב ליטרים של דם שנקווים על קרקעית הרכב, אך הוא לא נסוג, עד לסוף הבלתי-נמנע: "וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם, וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב". לפי הכתוב בתנ"ך, את הדם של אחאב שנשטף אל בריכת מים ליקקו הכלבים, ובדם הזה רחצו זונות, בדיוק כמו שניבא אליו אליהו בדבר האל.
המוח המתכנן
ההשערה היא שאיזבל, חרף הקונוטציה השלילית, הוא במקור דווקא שם המדיף יוקרה, שמקורו בכינוי כבוד מלכותי. היא הייתה בתו אתבעל, מלך צידון וצור הפיניקי. בנישואיו עם בתו של השליט הנוכרי בעל ההשפעה, ביקש אחאב לחזק את קשרי הממלכות. נישואים על בסיס בריתות מדיניות אינם דבר יוצא דופן בעולם העתיק, אך מה שאחאב אולי לא ידע הוא שאיזבל לא מתכננת להיות קישוט בעוגת ההסכם החגיגי בין בעלה לאביה. אם אני מגיעה לישראל, אמרה איזבל לעצמה, אני באה להשפיע.
6 צפייה בגלריה
איזבל. חז"ל מתארים טקס זוגי-פגאני יומי, שהיה שמור רק לה ולאחאב
(ציור: נוצר באמצעות בינה מלאכותית)
היא אכן השפיעה. מהר מאוד למד אחאב שכדאי לו להישען על אשתו החזקה בשני הערוצים הגדולים שתיארנו: התאולוגי והשלטוני. קשה לדעת אם אחאב ואיזבל היו מאוהבים עד כלות, או שבדאגתה לבעלה שימרה המלכה הישראלית-צידונית את כוחה, אבל הדיווחים המקראיים חד-משמעיים בנוגע להשפעת האישה על המלך: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ".
חז"ל מוסיפים שהיא הייתה שוקלת אותו בכל יום, ומול כל ק"ג של אישהּ הייתה נותנת שקלי זהב לעבודה זרה. מעין טקס זוגי-פגאני יומי, שהיה שמור רק לשניהם. אבל איזבל ידעה שזה לא מספיק. היא הכירה את כוחם של נביאי השם, ויצאה לחיסול המוני שלהם. במקביל היא מקימה "חצר" משלה: "נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל".
זה כוח שאין להתעלם ממנו. לא רק המדינאי הדגול עומד לצידה, אלא גם קרוב לאלף נביאים אוכלים מכף ידה. אלא שהיא לא לקחה בחשבון את אליהו. הנביא הגלעדי שלא חושש מעימות עם אחאב גוזר שהגשם לא ירד, ומפיק אירוע המוני בהר הכרמל שבו יורדת אש מהשמיים ואוכלת את הפר שלו, אבל מתעלמת מזה של נביאי השקר. לאחר ניצחון נבואתו, אליהו מוריד את נביאי השקר אל נחל קישון ומחסל אותם. על מעללי אליהו שומעת איזבל מאחאב. המלך אולי יודע לבצע אבל מותיר את המדיניות בידי המוח המתכנן: "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָֹה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כׇּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב".
(איזבל, בפרשנות המודרנית האישית של רביד פלוטניק)
איזבל רותחת מזעם ומוציאה ויוצאת לנקום בנביא. היא גם מתעקשת להודיע לו על כך – "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה יַעֲשֹוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִֹים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". אליהו שוב בורח מפניה, ובהמשך מעביר את הסמכות הנבואית לתלמידו אלישע.
כשכבודו של המלך נפגע
סיפורו של כרם נבות הוא אקורד נוסף המשקף את היחס המעניין בין בני הזוג המלכותי. הסיפור מוכר: אחאב יורד אל ארמון החורף שלו ביזרעאל, שם הוא מבחין בכרם שבו הוא חושק. הוא מבקש אותו מבעליו נבות, אלא שזה מסרב למסור לו את נחלת אבותיו. אחאב מגיב קשה, והתסמינים שהוא מפגין מעלים תחושה כי דרושה התערבות של פסיכולוג ולא של רופא: "וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי, וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם".
מדוע אחאב נפגע כל כך? בסל הכול כרם. הרב שטיינברגר מסביר שדווקא איזבל הבינה בדיוק את הבעיה. היא מבינה שכבודו של בעלה כמלך נפגע, והיא מבטיחה לו שמעמדו יושב אליו. נכון, זה רק כרם, אבל במקרה הזה רגבי האדמה הופכים לסמל שמאחוריו עומדת שאלת מלכותו של אחאב, לפחות בעיני עצמו – "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ: אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶֹה מְלוּכָה עַל יִשְֹרָאֵל? קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ, אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי".
6 צפייה בגלריה
אשכולות ענבים בכרם. "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי", אמרה איזבל
(צילום: David Silverman / Getty Images)
אנחנו, כך אומרת איזבל כמעט במילים מפורשות, נעשה פעולה מפוארת שתחזיר לך את המלוכה, או לפחות את תחושתך כמלך. נבות המסכן, עם אדמתו הלא-חשובה-במיוחד, הופך ללא ידיעתו לשחקן חשוב בדרמה האכזרית שמלווה את מצב רוחו של האיש שיושב בארמון המלוכה.
הפעולה נעשית באופן שמיטיב עם כל הצדדים, חוץ מזה של משפחת נבות כמובן. איזבל שולחת איגרת בשמו של אחאב אל שופטי יזרעאל והאירועים מתחילים להתגלגל במהירות. באופן מסתורי נמצאים "עדים" המעידים שנבות קילל את האלוהים ואת המלך, והשופטים מקבלים את העדות וגוזרים את דינו של הנאשם למיתה. הוא מובל אל מחוץ לעיר ומוצא להורג בסקילה. השופטים המושחתים שולחים לאיזבל מסר בן שלוש מילים: סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת. הדבר נעשה. לא היה צריך יותר מזה. איזבל ממהרת אל אחאב כדי לספר לו שנבות כבר לא בתמונה ומכאן שהכרם שלו.
אחאב שומע שאויבו כבר שייך להיסטוריה, ויוצא שמח וטוב לב אל הכרם שהשתוקק אליו. עוד הוא הולך בדרך ואליהו הנביא נשלח אליו עם הטקסט המפורסם: "כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?"
מדוע בעצם מטיח אליהו את קריאתו הנוקבת באחאב? האם לא הייתה זו איזבל שהגתה ואף הוציאה לפועל את המזימה השפלה? הפוליטיקה, מתברר, לא משתנה. מלכים, נשיאים וראשי ממשלה טענו מול חוקריהם במרוצת הדורות כי "לא ידעו" על ממעללי נשותיהם, ילדיהם ועוזריהם. הם היו מנותקים לחלוטין מכל מה שהתרחש סביבם. ראש הלשכה, המנכ"ל, ראש הסגל, היועצת האישית – הם האחראים. הם הפושעים. הו, תמימות קדושה.
סופה של המלכה
אחרי מות אחאב ממונה בנו אחזיהו למלך, ולאחר מותו של אחזיהו ללא צאצאים יורש אותו אחיו יהורם. בינתיים אלישע, ממשיכו של אליהו, מצווה את אחד מבני הנביאים (בספרות חז"ל קיימת מסורת שמדובר ביונה הנביא) למשוח את יהוא בן יהושפט למלך. המטרה הייתה שיהוא כמלך ישמיד את בית אחאב על כל גרורותיו, ויְפתח מלכות נאמנה, נקייה והגונה.
חז"ל אומרים שהרגליים, כפות הידיים והגולגולת של איזבל נותרו שלמות מאחר שהיא הייתה נוהגת לשמח את חתנים וכלות מישראל ביום נישואיהם, כשהיא מרקדת, מוחאת כפיים ומניעה את ראשה בהתלהבות
יהוא, שמתגלה כאיש קר רוח ובעל יכולת שליטה עצמית מלאה, יוצא במהירות לדרך אל עבר יזרעאל, שם נמצא יהורם בארמון הנופש שלו. כשיהורם יוצא לקראת יהוא ושואל בבלבול "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?" משיב האחרון בזעם ובלשון קשה – "וַיֹּאמֶר: מָה הַשָּׁלוֹם? עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים". יהורם מנסה להימלט, אך מוצא להורג וגופתו מושלכת לכרם נבות היזרעאלי, שאותו שדד אחאב אביו.
כעת פונה יהוא לטפל במלכה האם, איזבל המרשעת. איזבל כבר שמעה על המרד ותוצאותיו, והיא מתכוננת לבואו של המלך החדש בדרכה שלה: "וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶֹם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". מה פשר ההתייפות הזו, שמזכירה את האגדות שנרקמו סביב מאטה הארי לפני הוצאתה להורג באשמת ריגול? אפשר שאיזבל מתייפה ומציעה את עצמה לאדון החדש, כשבכך היא מצפה שחייה יינצלו. סביר יותר להניח שאיזבל בחרה פשוט למות כמלכה: בכל הדרה וללא מורא.
יהוא, לא איש רך במיוחד, לא מתרגש. הוא קורא אל אנשי הטירה – "וַיִּשָא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי מִי? וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים, וַיֹּאמֶר: שִׁמְטוּהָ. וַיִּשְׁמְטוּהָ, וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה". רגעים אחרי האירוע הקשה הזה, סועד יהוא את ליבו: "וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ". פקודתו הסופית סותמת את הגולל על המלכה הישראלית-צידונית הגדולה: "וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא. וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם. וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר: דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַֹר אִיזָבֶל".
חז"ל אומרים שהרגליים, כפות הידיים והגולגולת של איזבל נותרו שלמות מאחר שהיא הייתה נוהגת לשמח את חתני ישראל וכלות ישראל ביום נישואיהם, כשהיא מרקדת, מוחאת כפיים ומניעה את ראשה בהתלהבות. הרב שטיינברגר מוצא באקורד הסיום הזה את המורכבות הלא-קונבנציונלית שאפיינה את בני הזוג המלכותי: אכפתיות, אמפתיה ובעיקר אחריות לאזרח הקטן ברמת היום-יום בממלכה האדירה, לצד השחתה ממוסדת מבחינה תאולוגית ושלטונית.
