כמו יהודים רבים בישראל וברחבי העולם, גם אני מוטרד ואפילו נחרד מהגל הפרו-פלסטיני והאנטי-ישראלי שהפך לאחרונה לצונאמי אופנתי בדעת הקהל במערב אירופה ובצפון אמריקה. יותר מהעובדה שמדינת ישראל ואזרחיה הידרדרו למעמד של מצורעים במחנה המדינות הדמוקרטיות, כתוצאה מקמפיין פרו-פלסטיני אנטי-ציוני ממומן ומאורגן היטב, מדאיגות אותי ההשלכות המעשיות של תופעה זו.
ההשלכה החמורה ביותר היא הדה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל והדרישה להקים את פלסטין במקומה, כפי שלמשל דורשת מפלגת "הירוקים", הרביעית בגודלה בבריטניה, בהצהרת מדיניות שקיבלה בוועידה שלה לפני מספר ימים. תוצאה נוספת של אותה מגמה אנטי-ישראלית בדעת הקהל היא שלילת זכותנו להגן על עצמנו, שנעשתה לנורמה מקובלת שבאה לידי ביטוי בסיסמה "מוות לצה"ל" ("Death to the IDF") שמופיעה תדיר באותיות נוטפות דם על שלטים הנישאים בהפגנות פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות באירופה ובצפון אמריקה.
הדה-לגיטימציה הזו חרגה כבר מזמן מתחום הדעה הפוליטית ועברה לפסים מעשיים. לא רק הצהרות בוטות והצבעות נגדנו בפורומים בינלאומיים של נציגי שלטון ופוליטיקאים רבי השפעה, במדינות כמו בריטניה, קנדה וצרפת, ולא רק מקרים של החרמת תיירים ישראלים במדינות שנחשבות ידידותיות לנו (יוון, למשל), אלא גם חקיקה שתכליתה למנוע מאיתנו רכש צבאי חיוני. מה שמחמיר את המצב היא העובדה שהגל העכור הזה לא רק שאינו הולך להיעלם, אלא שהוא גואה גם בדעת הקהל בארצות הברית ומסכן את תמיכת המעצמה נותנת החסות שלנו. כבר כיום אפשר להעריך איזה מאבק נצטרך לנהל על כל פצצת GBU 84 ביום שתסתיים כהונתו של טראמפ כנשיא ארה"ב – אולי אף לפני כן.
מי שהציתו את להבת השנאה לישראל ומתחזקים אותה הם איסלאמיסטים שהפכו לגורם אלקטורלי משמעותי במדינות המערב בעקבות גלי ההגירה, וכן ארגוני שמאל קיצוני ואנשי אקדמיה במערב שקיבלו מימון נדיב מקטאר ומסעודיה. אינני מתכוון להרחיב כאן, מפני שמומחים ממני באקדמיה ובתקשורת כבר ניתחו לעייפה את הסיבות והמניעים לתופעה הזו. אציין רק שבשלב הנוכחי מזינים שני גורמים נוספים את "רוח הזמן" האנטי-ישראלית: האחד הוא ההרס ברצועת עזה ומצבה החמור של האוכלוסייה הפלסטינית שם; השני הוא התעמרות הפורעים והטרוריסטים היהודים בפלסטינים תושבי הגדה המערבית, ואוזלת היד המוכוונת מלמעלה שמגלים מולם צה"ל ומשטרת ישראל.
את תמונות ההרס השיטתי בעזה אפשר להסביר בכך שחמאס הוא שבחר להילחם מתוך אוכלוסייה אזרחית, בתוכה ומתחתיה; לעומת זאת, את ההצהרות המתלהמות של שרי הממשלה הנוכחית ומעשי ונדליזם מתועדי-סלפי של לובשי מדים בשטח אי אפשר למחוק, והם חיזקו לא מעט את התעמולה העוינת לנו. אבל בתקופה הנוכחית את עיקר הנזק גורמים לנו הפוגרומים שמבצעים יום-יום, לילה-לילה, טרוריסטים יהודים ביהודה ושומרון, במטרה לגרום לפלסטינים לעזוב ולהגר. פוליטיקאים ובעיקר אמצעי התקשורת במדינות הדמוקרטיות-ליברליות אינם מהססים לקרוא לילד הזה בשמו: טיהור אתני.
מפגינים אנטי-ישראלים בניו יורק. תעמולה עוינת
(צילום: Michael M. Santiago / Getty Images)
נוכחתי בכך לפני כשבוע כשביקרתי בווילנה בירת ליטא. התקיימה שם ועידה של עיתונאים ואנשי מדיה מהארצות הבלטיות וממדינות אירופיות נוספות שהשתייכו בעבר לגוש הסובייטי, לצד נציגים ממדינות סקנדינביה. אחד הנושאים העיקריים שעלו לדיון היה השאלה איך צריכים אנשי התקשורת במדינות האלה להתכונן לאפשרות של פלישה רוסית ואיך להתנהל במהלכה. או לחלופין, איך לתפקד אם פוטין יחליט להעצים את "המלחמה ההיברידית" (חבלות, טיסות מל"טים, הצתות, מתקפות סייבר על תשתיות) שהוא כבר מנהל נגד מדינות נאט"ו במקביל למלחמה באוקראינה.
לליטא יש היסטוריה יהודית עתיקה. עיר הבירה וילנה הייתה פעם מרכז רוחני יהודי חשוב וזכתה בדין לכינוי "ירושלים דליטא", ולצד זאת הייתה שם אנטישמיות ורדיפת יהודים שהגיעה לשיא רצחני בתקופת השואה. אבל כיום מונה הקהילה היהודית שם אלפים בודדים. השלטון והרשויות בליטא משקיעים הרבה כדי לשמר את המורשת התרבותית של הקהילה היהודית.
אני הוזמנתי לשם כדי לחלוק מניסיוננו כאן בישראל, וממה שחוויתי כשביקרתי באוקראינה, איך מתכוננים ואיך מתנהלים בזמן מתקפת פתע. הופתעתי לגלות עד כמה מוחשי ואותנטי החשש במערב ובצפון אירופה, בייחוד בקרב מי שהיו אזרחי ברית המועצות לשעבר במדינות הבלטיות, מפני האפשרות של כיבוש רוסי.
חלק מקורבנות פרעות קישינב ב-1903, שתודלקו באמצעות עלילת דם
(צילום: אוסף תצלומים וקטעי עיתונות על הפרעות ברוסיה, הספרייה הלאומית)
הפרלמנט הליטאי דן בימים אלה בשינוי החוקה באופן שיאפשר לאמריקנים להקים במסגרת נאט"ו בסיס צבאי על אדמת ליטא, ולהציב בו נשק גרעיני. טראמפ אמר שהוא שוקל זאת, ודובר הקרמלין דמיטרי פסקוב איים שזו תהיה הסלמה שרוסיה תגיב עליה. יומיים לפני שהגעתי לווילנה נסגר נמל התעופה המקומי בגלל העובדה שכטב"ם רוסי חדר לתחום האווירי שם.
מטבע הדברים, ישראל והמלחמה במזרח התיכון לא היו בראש סדר היום, אבל בשיחות המסדרון על כוס קפה הוצגו לי שאלות קשות בעיקר בנוגע לעזה. רוב בני שיחי לא היו עוינים וגם לא פרו-פלסטינים. הם גילו הבנה למצבה של ישראל שמוקפת אויבים והיו מנומסים מאוד, אבל הביטוי "ג'נוסייד" היה שם וכך גם "טיהור אתני". הכחשתי את מה שאפשר להכחיש, התחמקתי ממה שאי-אפשר היה להכחיש, והשתדלתי לשים דברים בפרופורציה.
תוך כדי אותן שיחות – או יותר נכון ויכוחים – התברר לי שהאנטי-ישראליוּת הפליגה שם למחוזות שלא שיערתי שאפשר להגיע אליהם. זה קרה כשאשת מקצוע סיפרה לי שרשת תקשורת פרטית מרכזית ומכובדת בליטא הטילה על תחקירנים בודקי עובדות שלה משימה – לברר אם יש אמת בטענה שיהודים מערבבים דם של ילדים נוצרים במצות שהם אופים לפסח. איש תקשורת בכיר שמילא תפקיד חשוב באותה רשת תקשורת אישר לי שאכן נערכה בדיקה כזו והממצאים הראו שמדובר בשטות מוחלטת. כלומר, פייק ניוז בניחוח ימי הביניים. הוא הסביר שהבדיקה נערכה מפני שבאזור הכפרי באותה מדינה וכנראה גם בתקשורת המקומית שם נפוצו שמועות ברוח הזו, והעורכים באמצעי התקשורת המרכזי ראו חובה להזים אותן כדי שלא יתפסו תאוצה.
תיאור עלילת דם שהתרחשה כביכול ברגנסבורג במאה ה-15. האיור משנת 1627
אני מודה שנדהמתי. עצם העובדה שגוף תקשורת מודרני ומרכזי במדינה אירופית מצא לנכון לבצע בדיקה כדי להזים עלילת דם אנטישמית, שראשיתה במאה ה-12, מעידה שהאנטישמיות הקלאסית עדיין לא פסה מהעולם. זה לא רק בליטא. אפשר להבחין בכל רחבי אירופה, ובמידה פחותה בצפון אמריקה, במעין תגובת שרשרת שתחילתה בגל הפרו-פלסטיני והאנטי-ציוני, שצברו מומנטום בדעת הקהל ויצרו מה שאפשר להגדיר "אנטישמיות מודרנית", המתבטאת בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ובשנאת יהודים תומכי ישראל.
הנה כעת יש גם עדנה לאנטישמיות הישנה, הפרימיטיבית, שרואה ביהודים אויבי האנושות והאנושיות. אפשר ללעוג לתופעה הזו ולראות בה ביטוי ל"רוח התקופה" הנושבת במערב הליברלי; טרנד אופנתי שנובע בעיקר מבורות ושיחלוף כשתיגמר המלחמה בעזה. אני סבור אחרת. לדעתי, כשהאנטישמיות הישנה מתחילה לבצבץ בשולי המחנה הדמוקרטי-ליברלי זה כבר איום שאנחנו כיהודים, בעיקר במדינת ישראל, צריכים להכיר בו ולמצוא לו מענה.
