בפעם ה-38 יתקיים היום (ג') מצעד החיים, אירוע הזיכרון הבינלאומי הגדול ביותר לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה, במסלול שבין מחנות ההשמדה אושוויץ לבירקנאו. שנים רבות צעדתי אותו עם אבי המנוח נח קליגר - האסיר הפרטי שלי, מספר 172345 - ששרד את מחנה הזוועות אושוויץ ואת צעדת המוות. "אני חוזר לשם כל שנה כי אני יכול להיכנס תחת שער 'העבודה משחררת' וגם לצאת בכל רגע שארצה", הוא נהג לומר, "זה הניצחון שלי".
בכל שנה אנחנו מלווים את שורדי השואה שמשתתפים במשלחת שיוצאת מישראל למצעד, ומתעדים את סיפורם. רובם חצו את גיל 90 וחלקם כבר בני 100, אבל הם איתנים ונחושים לצעוד על אדמת פולין המקוללת. אלא שהשנה, בצל המלחמה מול איראן וחיזבאללה, בוטלה בתחילה הגעתם של כ-1,500 משתתפים מישראל, בשל הקושי להבטיח את יציאתם וחזרתם הבטוחה.
בסוף, ברגע האחרון ובזכות הפסקת האש, הוחלט להוציא משלחת ובה 11 שורדי שואה בלבד. בין אלה שנשארו בארץ נמצאים כ-50 שורדי שואה שהיו אמורים להוביל את המצעד, משלחת ההייטק הישראלית, משלחת 7 באוקטובר של קרן מנומדין ובה שורדי שבי ומשפחות שכולות, משפחות מארגון אלמנות ויתומי צה"ל ועוד משלחות ישראליות.
אבל למרות זאת, הקול שלהם לא הושתק. במוסף יום השואה של "ידיעות אחרונות" ו-ynet בחרנו להביא השנה את סיפוריהם של 11 שורדים, כשמי שלא נכלל במשלחת המצומצמת צולם בארץ, במקום באתרי הזיכרון בפולין. כשברקע אזעקות וטילים, שורדי השואה צעדו את מצעד החיים שלהם כאן בישראל.
שורד מהגליל, שנמצא תחת איום מתמשך של רקטות וכטב"מים מלבנון, התעקש להגיע לירושלים לצילומים ביד ושם. שורדת מחיפה, שגם בגיל 100 לא מוותרת על שחיית הבוקר היומית, התייצבה לצילום בעיר שספגה אבידות קשות. מכל רחבי הארץ הם הגיעו, העיקר להשמיע קול. לזכור. להבטיח שלעולם לא עוד.
מצעד החיים ב-2024
(צילום: איריס ליפשיץ קליגר )
בפעם הראשונה, המוסף גם נותן מקום לסיפורה של "שואת הכדורים", גורלם של יהודי ברית-המועצות לשעבר המהווים כשליש מנרצחי השואה, דרך עדותן של שתי שורדות מקברי האחים הגדולים באירופה - באבי יאר ופונאר. לצידן גם שורדים ממדינות שבהן כמעט שלא נותרו ניצולים, כמו בלגיה ואיטליה, וסיפורה של זקנת השורדות בישראל.
"הזיכרון הוא פסיפס", אומר יו"ר יד ושם, דני דיין. "יש חשיבות לבקר במקומות שבהם התרחשו האירועים, אך חשוב לא פחות לשמוע את הקולות שמספרים את הסיפור האמיתי, מעבר לארכיטקטורה הנאצית או לאבנים הדוממות. זה התפקיד שלנו".
שמואל עצמון
"ההבנה הייתה ברורה, אין עתיד ליהודים באירופה"
שמואל עצמון, בן 97, יליד פולין. מתגורר בתל־אביב, אלמן, אב לשני ילדים וסב לארבעה נכדים. מייסד תיאטרון ה"יידישפיל" בישראל
שמואל עצמון עדיין לא מעכל את הבשורה הקשה שקיבל ביום הראשון של מבצע שאגת הארי. מרי אן דה ורה, אשתו של המטפל הפיליפיני שלו, ברני לבריאס, נהרגה מפגיעת טיל בבניין בתל-אביב. "זה היה שוק ענק למשפחה שלי", הוא אומר, "ברני מטפל בי במסירות רבה למעלה משנתיים, הוא חלק מהמשפחה ונמצא איתנו בכל מקום. בכל טיול בחו"ל, בארוחות שישי וחג. זה אסון גדול, אני עצוב ביחד איתו.
"ברני היה אמור להתלוות אליי גם למצעד החיים, אלא שהנסיעה התבטלה בגלל המלחמה עם איראן. היה לי חשוב להשתתף דווקא השנה במצעד, כדי לתת כבוד לנספים ולשמר את הזיכרון לאסון הנורא שקרה לנו. חשוב שתהיה לעם היהודי מדינה עצמאית, זה הדבר היחיד שיכול אולי למנוע אנטישמיות הרסנית".
שמואל הוא שחקן ובמאי, ומי שהקים את תיאטרון ה"יידישפיל" בארץ כחלק ממפעל חייו לשימור שפת היידיש. אבל סיפור חייו מתחיל הרחק מהבמה, בעיירה בילגוריי בפולין, שם נולד ביוני 1929 בשם שמואל וירצר. "נולדתי להוריי יצחק ופרידה, אח לרחל ולכרמלה", הוא מספר, "אח נוסף, יוסי, נולד בארץ. אבי היה מנהל בנק, הוא ייסד בבילגוריי בית ספר עברי והיה ראש הארגוון הציוני בעיירה. בימים של לפני המלחמה שמחנו בחלקנו.
"בשבתות הייתה כל המשפחה מתכנסת אצל סבא שלי ברוך יוסף רפפורט, שהיה מנכבדי העיר, לשמוע את הקידוש, לטעום מהגפילטע פיש המשובח ולסעוד עם כולם את סעודת השבת. הייתי בן יחיד בין כל נכדותיו של סבא שלי, והוא קירב אותי מאוד והיה מושיב אותי על ברכיו. הוא תמיד היה נותן לי פיסת חלה טבולה בוודקה. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש וחצי, שאני מטפס על עץ אלון בחצר ביתנו. חלמתי להיות כמו טרזן. חופשי, חזק, מעופף בין ענפים וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה. הדמיון היה עבורי מפלט, ואפילו כינו אותי בפולנית 'גאפה' – ילד חולמני כזה, בוהה".
בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין, הגיע רגע שאותו הוא לא שוכח כל חייו. "משה קורנוורצל, מנהל בית הספר, נכנס לכיתה ולחש באוזנו של המורה שלנו: 'פרצה מלחמה'. אנחנו הילדים צהלנו באותו רגע, הבנו שיוצאים לחופש. אבל בתוך ימים ספורים הפכה התמימות לאפר", הוא מספר, "ב-8 בספטמבר בבוקר, בהפצצה הראשונה על בילגוריי, הבית שלנו קרס. נותרנו ללא קורת גג, אבל בנס נשארנו בחיים. בין ההריסות נותר ספר תורה שאבי החביא.
"זמן קצר לאחר מכן, בעקבות הוצאתו להורג של משתף פעולה מקומי, הפציצו הגרמנים את העיירה בעוצמה והעלו אותה באש. אלפי בתים נשרפו, והמשפחה נמלטה אל הנהר. אבא חזר אל הבית הבוער כדי להציל את ספר התורה, ואני רצתי אחריו עם דלי מים לסייע לו. כנגד כל הסיכויים אבא הצליח לחלץ את הספר מתוך הלהבות והוא קיים עד היום, הוכחה למעשה הגבורה של אבא שלי שהותיר בי רושם אדיר".
בילגוריי נשרפה כמעט כולה. "5,000 איש נותרו חסרי בית. הגרמנים המשיכו בירי ארטילרי כבד, זה היה אסון כבד", הוא אומר, "אני זוכר שכשהיו פצצות, אבא שלי היה משתיק אותי. 'תזכור בני', הוא אמר לי, 'אנחנו מפה עוד נגיע לארץ ישרואל, כי יש לנו תקווה'. הבנו את המצב החדש, והתחלנו לצאת איש-איש ממחבואו, לחפש מסתור ביערות שמסביב. לא אשכח את הריצה של אמא, שמשכה אותנו לבית היערן שבו הסתתרו משפחות שנמלטו מהעיר הבוערת. היא התחננה שיסתירו גם אותנו, ונתקלה בסירוב מוחלט כי הבית היה מלא.
"אבל דווקא הסירוב הזה, שוב מעשה ניסים, הציל את חיינו. ברגע שהתרחקנו נפלה על הבית פצצה, ורוב האנשים שהיו בו איבדו את חייהם. במשך ארבעה ימים הסתתרנו ביער ואז חזרנו לעיר, הפעם לביתו של ראש העיר שהיה ידיד קרוב של אבי. הוא הציע לנו מחבוא בעליית הגג, והסתתרנו שם חמישה אנשים בהודיה גדולה".
"אבא חזר אל הבית הבוער כדי להציל את ספר התורה, ואני רצתי אחריו עם דלי מים לסייע לו. כנגד כל הסיכויים אבא הצליח לחלץ את הספר מתוך הלהבות והוא קיים עד היום, הוכחה למעשה הגבורה של אבא שלי שהותיר בי רושם אדיר"
אלא שבעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב חולקה פולין והאזור עבר לשליטת הסובייטים. "רבים מהיהודים נמלטו מזרחה", מסביר שמואל, "וגם המשפחה שלי יצאה לדרכה. הצלחנו לברוח לחלק הרוסי של פולין, אך משם הגלו אותנו לסיביר, שם שהינו רוב ימי המלחמה. סבלנו מהקור הנורא ומרעב. אני זוכר איך אמא שלי הייתה מרפדת לנו את הנעליים הבלויות בעיתונים, כי לא היו לנו גרביים. בזכות קשרים שהפעיל אבי הגענו לאוזבקיסטן, מקום שממנו אפשר היה לעלות ארצה, אבל נתקענו שם".
לאחר שנות נדודים דרך אוזבקיסטן ומוסקבה, הצליחה המשפחה לשוב לפולין בתום המלחמה. שם נחשפו לממדי האסון: קהילתם בבילגוריי הושמדה כמעט כליל, ורבים נשלחו אל מחנה ההשמדה בלז'ץ, שממנו לא שבו. "המשפחה הגרעינית שלי שרדה, אך הסבים, הסבתות והדודים נספו. המציאות החדשה הייתה קשה מנשוא, וגם לאחר השחרור המשיכו גילויי אנטישמיות, כמו הפוגרום בקיילצה. ההבנה הייתה ברורה: אין עתיד ליהודים באירופה.
"הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית 'הקיבוץ' בקרקוב, הוכשרתי לעלייה, ואפילו השתתפתי בפעולות מחתרתיות של העברת נשק. במאי 1948, כאשר בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, כבר הייתי בדרכי לארץ ישראל. ביוני עליתי עם כל המדריכים על אונייה שחנתה בגנואה והובילה נשק לישראל. הגענו אל חופי חיפה ואני זוכר שהרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן. לאחר שנים של נדודים, רעב ופחד, סוף־סוף בית. מיד התגייסתי לגדוד החמישי של הפלמ"ח".
בגיל 19 לחם שמואל במלחמת העצמאות, ואחריה הגיע לתל-אביב: "התחברתי לתיאטרון אהל ונעשיתי שחקן ובמאי. שיחקתי שנים רבות בתיאטרון הבימה, הייתי ממקימי תיאטרון זווית – תיאטרון האוונגרד הישראלי, ו'סדנה למחזה מקורי'. השתתפתי גם במופעי בידור ביידיש, בין השאר בהרכב שכונה 'שלושת השמוליקים', עם שני ענקי התיאטרון שמואל סגל ושמואל רודנסקי. במקביל, נישאתי בארץ לבחירת ליבי הניה ז"ל והקמנו משפחה לתפארת". לזוג נולדו שני ילדים: השחקנית ענת עצמון והשחקן איציק עצמון ז"ל, שנפטר בטרם עת.
ב-1988 הוא ייסד את תיאטרון היידישפיל בשיתוף עם ראש עיריית תל־אביב דאז שלמה להט (צ'יץ) ז"ל. "היידיש שהייתה שפת אמי נתגלתה לי במלוא תפארתה בעבודה עם שמעון דז'יגאן", הוא מספר, "באחת ההצגות שהעלינו על במה בברלין, פניתי לקהל ואמרתי להם שלצד העובדה שאני נרגש להופיע מולם ולהצחיק אותם – הלב שלי תמיד יהיה עם הזיכרון הנורא של השואה. כאחד השורדים, לא יכולתי להשתחרר מזה שמברלין יצאה הפקודה לרצוח את העם שלי.
"שרת התרבות הגרמנית שנכחה בקהל הציעה לי בתום ההצגה לקבל מימון לייסוד תיאטרון חדש בישראל. אבל כשחזרתי לתל-אביב פגשתי את צ'יץ שאמר לי, 'אני לא לוקח כסף מהגרמנים. אתה תקים את התיאטרון בכסף של תל-אביב'. וכך קרה. זה ללא ספק הפרויקט החשוב ביותר בקריירה שלי, שנועד להנציח את שפת היידיש והתרבות היהודית".
לדבריו, "למרות שיש לי רקע דתי ואפילו הייתי חניך בבני-עקיבא, כאדם חילוני הזהות היהודית שלי תלויה ביידיש - בדיוק כמו שהזהות של יהודי ספרד תלויה בלדינו, והזהות של יהודי מרוקו תלויה בשפה המרוקאית־יהודית. הזהות שלנו לא יכולה להיות בנויה על כנעניות. הזהות היהודית שהבאנו מהגולה היא היסוד שסביבו הכל בנוי".
ב-1993 יזם שמואל את כנס "יום היידיש בכנסת" שבמהלכו התקיים דיון על חשיבות תרבות היידיש ושפתה כחלק ממארג התרבות המתחדשת בישראל. בעקבות כך נחקק "החוק לשימור היידיש" והוקמה "הרשות הלאומית לתרבות היידיש". הוא אף זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך הקורונה כתב את ספרו האוטוביוגרפי "חולם ביידיש: 70 שנה על במת התיאטרון, 90 שנה על במת החיים".
אסיה אליהו
"אנחנו כאן עבור כל היהודים שנרצחו בדם קר בבורות ההריגה"
אסיה אליהו, בת 90, ילידת פולין, מתגוררת ברמת-גן. אלמנה, אם לשני ילדים וסבתא לחמישה נכדים
אסיה אליהו נולדה ב-4 בפברואר 1936 בווילנה. "אבא שלי היה מוזיקאי ואמא עקרת בית, והייתה לי אחות שמבוגרת ממני בחמש שנים. יום אחד, כששיחקתי בבית עם חברתי הטובה, שמעתי לפתע רעש חזק. הבטתי לשמיים וראיתי המון מטוסים. אני זוכרת שאבא בא כעבור זמן קצר הביתה, ואמר: 'המלחמה התחילה!'"
"עזבנו במהירות, לפני שהגרמנים הגיעו", היא מספרת על הבריחה מהבית, "הייתי ילדה קטנה, אבא לקח אותי על הידיים, ומרוב חיפזון נפלה אחת מנעליי. הדבר היחיד שאמי הספיקה לקחת איתה לרכבת האחרונה הייתה שקית עם קוביות סוכר. רבים הצטופפו ברכבת, שנועדה להובלת בקר, וכולם התקשו למצוא מקום ישיבה. נסענו במשך שבוע, מבלי לדעת לאן. אבא שלי ירד מדי פעם בתחנה כלשהי כדי להביא לנו משהו לאכול. בסופו של דבר הגענו למורדוביה שברוסיה".
אסיה ומשפחתה הקרובה הצליחו לברוח, אבל רבים מבני משפחתה נרצחו: "במהלך המלחמה שכלנו את הסבתות והסבים שלי, דודות ודודים, שנרצחו כולם בטבח פונאר - גיא ההרג של יהודי וילנה והסביבה. עשרות אלפים יהודים הובלו ליער ואחר כך ירו בהם. אני חייתי בבית יתומים. כשהמלחמה נגמרה, ילדי בית היתומים קיבלו שקיות סוכריות ואמרו לנו שסטלין שלח לנו את זה".
אסיה ממשיכה ומתארת את זוועות הנאצים. "כבר ב-1943 הקים הימלר יחידה מיוחדת, קומנדו 1005, שתפקידה היה לשרוף את גופות הנרצחים בבורות ההריגה ולטשטש את עקבות ההשמדה ההמונית. גם בווילנה הוקמה קבוצה כזו, מקרב אסירים יהודים. מיוני 1941 ועד יולי 1944 נרצחו בפונאר מעל ל-75 אלף איש, 95 אחוז מהם יהודים. האחרים היו שבויי מלחמה סובייטים ומתנגדי השלטון הגרמני מבין המקומיים. הקורבנות הובאו לאתר הרצח ברגל, בכלי רכב וברכבת, בקבוצות של עשרות, מאות ואף אלפים. הם נורו ונקברו במקום".
פונאר, אתר הרצח של יהודי וילנה וסביבת פונאר, נמצא עשרה ק"מ מדרום לעיר. הוא נבחר בגלל קרבתו לקו הרכבת, ומכיוון שהיו בו בורות ברוחב של למעלה מעשרה מטרים בעומק של חמישה-שמונה מטרים. היו אפילו תעלות לצנרת בין הבורות, אותם חפרו הסובייטים ב-1940, כשהכינו מקום אחסון למכלי דלק לשעת חירום. לפני המלחמה היה זה אזור קיט מיוער, שתושבי וילנה נהגו להגיע אליו בימי הקיץ לנפוש ולאסוף גרגירי יער ופטריות.
"אחרי המלחמה", מוסיפה אסיה, "אמי אימצה ילד יתום וכולנו נסענו לריזה, שבחבל שלזיה תחתית בדרום-מערב פולין שהיה נתון תחת שלטון גרמניה הנאצית, כדי לפגוש את אבא שלי. אבל כשהגענו לשם גילינו שאבא בכלל חזר כבר לווילנה כדי לפגוש אותנו. בגרמניה הציעו לאמי עבודה בבית ספר, אז כבר נשארנו שם ורק לאחר שנה חזרנו לווילנה והתאחדנו עם אבא. אני נשארתי בווילנה עד 1959 ואז עברתי לפולין. שם למדתי קורס אחיות, ובמשך ארבע שנים עבדתי כאחות בוורשה.
"ב-1966 עליתי לישראל לבדי. אחותי עלתה לארץ עוד לפניי, והוריי נשארו עוד שנתיים בפולין לפני שעלו ארצה גם. שנה אחרי נישאתי לבעלי, ד"ר משה אליהו, והקמנו משפחה בארץ. בעלי נפטר לפני עשר שנים, ואחותי, בת 95, עדיין מתגוררת בדיור מוגן".
זינה פרידלנד
"כל שם חדש שנחשף עושה צדק עם הקורבנות ועם ההיסטוריה"
זינה פרידלנד, בת 91, ילידת אוקראינה, מתגוררת בחולון. אלמנה, אם לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים ולשני נינים
זינה פרידלנד נולדה ב-19 באפריל 1935, בלוגנסק, אוקראינה. "לפני המלחמה החיים שלנו היו שקטים והכל היה בסדר. כשנה לפני המלחמה אפילו קיבלנו חדר חדש בבניין שלנו, בניין בן שמונה קומות עם מעלית. אבל כאשר התחילו להפציץ את העיר, ברחנו לתחנת רכבת ונסענו לאוזבקיסטן - אמא, אבא, אחי ואני", היא אומרת.
"היינו בדרכים במשך חודשיים עד שהגענו לטשקנט. בהתחלה התגוררנו ברכבת כי היינו פליטים ולא נתנו לנו להיכנס לעיר. אחר כך, במשך כל ימי המלחמה, התגוררנו כולנו בחדר אחד אצל משפחה אוזבקית. לא היה לנו כסף וממש רעבנו ללחם. הרעב היה כל כך נורא, עד כדי כך שאחי ואני נאלצנו לאכול גם מזון שלקחנו מפרות".
על הרגע שבו נגמרה המלחמה היא מספרת: "הייתי בת עשר. בטשקנט הייתה שמחה גדולה. מוזיקה ברחובות, פרחים, שירה וריקודים. המשפחה הקטנה שלנו שרדה כולה. נולדה לי אחות קטנה תוך כדי המלחמה ב-1943. אבל, למרבה הצער העמוק שמלווה אותי לאורך כל השנים, הדודים שלי וסבתא שלי, שנשארו באוקראינה, נרצחו בבאבי יאר, בקייב, שהיה אחד ממוקדי ההשמדה הגדולים מחוץ למחנות לפני יישומו של 'הפתרון הסופי'".
בטבח הזה, שאירע בסוף בספטמבר 1941 (ערב יום כיפור, בתוך יומיים בלבד), נורו למוות יהודים - גברים, נשים וילדים - בירי המוני שביצעו כוחות אס-אס גרמניים, בסיוע משתפי פעולה מקומיים. הרצח בבאבי יאר נחשב למעשה לראשיתו של שלב ה"פתרון הסופי" בברית-המועצות, שבו ההשמדה התבצעה לא בתאי גזים, אלא באמצעות טבח ישיר.
"בגיא הריגה סמוך לבית הקברות היהודי הישן בקייב, מצאו את מותם 33,771 יהודים בקבר אחים אחד", אומרת זינה, "ממה שסיפרו לנו, גם לגבי המשפחה שלי, רק ברגע האחרון הם קלטו את הזוועות שעומדות להתרחש וזה כבר היה מאוחר מדי, ברגע שהם התקרבו אל גיא ההריגה - ואז נשמעו היריות".
למרות המציאות המאתגרת בשל המלחמה באוקראינה, צוות המחקר של המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר (BYHMC) הצליח לאחרונה להוסיף למעלה מאלף שמות חדשים של קורבנות לזיכרון ההיסטורי של אחד ממוקדי ההשמדה הגדולים מחוץ למחנות. נכון למחצית שנת 2025, מאגר השמות של מוזיאון באבי יאר כולל 29,671 שמות של קורבנות. 1,031 מתוכם נחשפו מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה.
"כולי תקווה שיום יבוא וגם השמות של בני משפחתי, הקורבנות שנרצחו שם, יתווספו למאגר השמות. כל שם חדש שנחשף עושה צדק עם הקורבנות ועם ההיסטוריה", מציינת בכאב זינה ומוסיפה: "אחרי המלחמה נשארנו בטשקנט ושם המשכתי ללמוד בבית הספר. ב־1956 נישאתי לבעלי יצחק, ניצול שואה מפולין שביקר אצלנו באוזבקיסטן. הוא לקח אותי לפולין ושם נולדו שתי בנותיי. ב־1959 עלינו כל המשפחה לישראל".
אסיה וזינה יצעדו היום במצעד החיים כמייצגות הנרצחים בבורות ההריגה, טבח שכונה גם "שואת הכדורים". תחילה בוטלה השתתפותן בגלל המלחמה עם איראן, אך לאחר הפסקת האש הן התבשרו שיטוסו בכל זאת כחלק מהמשלחת המצומצמת. "זאת הייתה בשורה מרגשת, לשמוע שאנחנו בכל זאת יוצאות לאושוויץ ונוכל לייצג את כל מי שנרצחו בפונאר ובבאבי יאר, שלא יכולים להיות שם. אנחנו שם גם בשבילם, להגיד שלמרות הכל אנחנו מנצחים", הן אומרות.
זינה מוסיפה: "חשוב לי לצאת למצעד החיים כי אמו של בעלי וחמש אחיותיו נספו במחנה ההשמדה אושוויץ. אני חוששת מאיך שארגיש שם ליד הקרמטוריום. ואני רוצה להיות שם גם בעיקר בשל הסיבה שלא רק הנאצים פעלו לטשטש את עקבות מעשיהם, גם השלטון הסובייטי שלאחר המלחמה פעל להשכחת זיכרון השואה בהקשר היהודי".
לפני המצעד הגיעו השתיים לאתר ההנצחה זביליטובסקה גורה, ליד טרנוב שבפולין. זינה הביטה לעבר בור ההריגה במקום ואמרה בנחרצות: "מי שעשו את הבורות ההריגה בבאבי יאר היו האוקראינים, שהיו רוצחים ושונאי יהודים לא פחות מהגרמנים. אני עומדת כאן ומשתדלת לא להיות עצובה, אלא להחזיק את העובדה שהגעתי עד לכאן כדי לסגור מעגל לזכרם של כל היהודים שנרצחו בדם קר בבורות ההריגה באשר הם.
"לנו היה מזל, אבא הבין מהר מאוד שצריך לעזוב את הבית ועברנו לגור בתחנת הרכבת כמה חודשים. משם יצאנו למסלול הבריחה שהציל את חיינו, בעוד ששאר בני המשפחה שלי לא האמינו שמשהו נורא עומד לקרות, נשארו שם ומצאו את מותם".
אסיה אחזה בזרועה והוסיפה כי "לעולם לא נוכל להתגבר על האובדן של כל כך הרבה בני משפחה שלי שנרצחו בבור ההריגה בפונאר. חזרתי לשם שלוש פעמים מאז ואני עדיין מתקשה להאמין ששם מצאו את מותם האכזר הסבים והסבתות שלי, הדודים והדודות ובני הדודים. הייתי רוצה לזכור ילדות אחרת, כזאת של ילדה שמשחקת בבובה ולא של ילדה שאיבדה את כל המשפחה שלה בשואה. מעולם לא הייתה לי בובה. רק בגיל 90 קיבלתי אחת ליום ההולדת".
רינה צ'צ'קס אקסלברד
"בבור, מתחת לאח, בילינו כולנו 18 חודשים"
רינה צ'צ'קס אקסלברד, בת 93, ילידת פולין. מתגוררת בתל־אביב, אלמנה, אם לשבעה ילדים וסבתא ל-22 נכדים ו-11 נינים
בשנת 1933, כאשר רינה צ'צ'קס אקסלברד נולדה בפינסק, העיר הייתה בשטח פולין. אך שש שנים מאוחר יותר, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה פינסק לשליטת ברית-המועצות. "ב-17 בספטמבר 1939 בערב נכנסו הטנקים הראשונים של חיל החלוץ הסובייטי", היא מספרת, "וב-22 ביוני 1941, עם התקפת הגרמנים על ברית-המועצות, אחזה בהלה ביהודי העיר. הם חיפשו נתיבי בריחה, אבל לא היה מוצא.
"היו מי שהצליחו לצאת ברגל לכיוון לוניניץ, שנמצאת 65 ק"מ ממזרח לפינסק, אבל בדרך עיכבו אותם חיילים סובייטים, נציגי הכנס האזורי של המפלגה הקומוניסטית, והחזירו אותם לעיר. ב-4 ביולי לפנות ערב הגיעו ראשוני חיל החלוץ הגרמני אל שערי פינסק, והחלו מיד בהחרמת הבניינים הגדולים בשביל הגסטפו".
זמן קצר לאחר מכן נרצחו אביה של רינה, יצחק, וסבא שלה, יהודה, בבורות ההריגה. "באקציה הזאת נרצחו כ-4,500 יהודים. אני, שלמזלי נראיתי אז כמו בן, ניצלתי בזכות תושייתה הגדולה של אמא שלי, מניה שיינברג, שהצליחה לשכנע את הנאצים שאני למעשה ילד. בגטו פינסק חווינו רעב ופחד. אמרתי אז לעצמי: 'השמש זורחת, אבל היא לא זורחת בשבילנו'.
"באקציה נוספת של אוקטובר 1942 הסתתרנו במחבוא תת-קרקעי, וכשאזלו המים והמזון נמלטנו בחסות החשכה לביתנו. שוּבה, עוזרת הבית, נתנה לנו מקלט ללילה אחד. להפתעתנו, היא פתחה פתח קטן ברצפה והכניסה אותנו למחבוא, שם גילינו בתעלה הקטנה את דוד שלי, שהכין את המחבוא מראש והסתתר שם יחד עם חבר שלו. בבור הזה, מתחת לאח, בילינו כולנו 18 חודשים, ושוּבה סיפקה לנו אוכל. אגב, בהמשך הוענק לה התואר חסידת אומות העולם".
בזכות אותה עוזרת בית שהצילה את המשפחה, שרדה רינה את השואה. בשנים שלאחר מכן, בתום מסע נדודים מפרך, היא עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ דפנה שבאצבע הגליל. "שירתי בצה"ל, למדתי בסמינר והתחלתי לעבוד כגננת", היא מספרת, "בהמשך נישאתי לדושק שלי, בעלי המיוחד, גם הוא ניצול שואה ופרטיזן, ששוחרר מהכלא בסיביר אחרי 12 שנים. הקמנו בית בכרכור. אמא שלי עלתה לארץ כמה שנים אחריי, היא העידה במשפטים בברלין נגד שבעה מרוצחי היהודים בפינסק, והייתה דמות מעוררת השראה.
"לפני 24 שנים דושק שלי הלך לעולמו. אבל נותרתי עם משפחה מיוחדת ומורחבת במיוחד, ועל כך אני מאוד גאה. אני רואה במשפחתי הענפה את הניצחון האישי שלי על החושך".
מדי שנה ביום השואה מתכנסת כל המשפחה בכרכור, ליד האנדרטה בגן שהוקם לזכרו של אהרון צ'צ'קס, אחיו של דושק, שנרצח כשהיה בן 13. "הטקס שלנו הוא עדות חיה לניצחון הרוח של העם היהודי", אומרת רינה.
32 צפייה בגלריה
רינה צ'צ'קס אקסלברד עם בנה, קברניט אל על אריק צ'צ'קס אקסלברד, בקוקפיט של מטוס 787
(צילום: זיו קורן)
היום היא לא תהיה בכרכור, אלא תצעד במצעד החיים בפולין, למרות שכבר חשבה שלא תזכה לעשות זאת. "כשהודיעו לי שהנסיעה של משלחת השורדים מתבטלת בגלל המלחמה מול איראן נצבט לי הלב. זאת הייתה הזדמנות בשבילי להגיע לאושוויץ, למקום המקולל, מלווה בבני אריק, קברניט באל על. שם הייתי אוחזת בזרועו והולכת זקופה עם תחושת ניצחון בלב. ואז הגיעה הפסקת האש ושוב טלפון, הפעם לבשר לי שאני בכל זאת טסה. זה היה מרגש".
רגע לפני שהמריאו לפולין, נפגשה רינה עם בנה, אריק צ'צ'קס אקסלברד (56), נשוי ואב לארבעה, לצילומים משותפים בנתב"ג. הוא טייס באל על מאז שנת 2002. "כמעט חצי יובל", מחייכת האם הגאה ומסבירה מדוע נושא גם הוא שני שמות משפחה: "שם המשפחה שלנו מורכב משם משפחתו של בעלי, צ'צ'קס, שרוב משפחתו נספתה בשואה, ומשם משפחת דודיו המאמצים של בעלי, אקסלברד, שנמחקה לגמרי בשואה".
אריק מוסיף: "אבא היה מאוד משמעותי עבורי וחשוב לי לשמר גם את זכר הדודים שלו. כל בני ביתי נושאים את שני שמות המשפחה בגאווה גדולה לנצח".
"השואה תמיד הייתה נוכחת בחיי המשפחה שלנו", הוא ממשיך, "אבא הייתה פרטיזן שהציל יהודים ממוות, לחם במחתרת ונאלץ להילחם על חייו כל שנות התבגרותו. אמא שרדה בזכות התושייה הגדולה של אמא שלה. הן הסתתרו במרתף כל שנות המלחמה, ומשפחתן נספתה כמעט לגמרי. גדלתי במשפחה גדולה עם שבעה ילדים, והסבירו לנו שזה הניצחון על אלה שניסו להשמידנו. כל אחד מאיתנו הוא הניצחון האישי של הוריי על הנאצים.
"כשאמא נכנסה לקוקפיט היא אמרה לי: 'אריק, אני אהיה טייסת המשנה שלך'. היא לא מבינה כמה מבחינתי היא הקברניטה האמיתית של חיינו"
"תחושת הניצחון והערכת החיים באה לידי ביטוי בכל צעד קטן או גדול שלי או של כל אחד מבני המשפחה. אמא תמיד אומרת 'ניצחנו', ובכל שמחה ואירוע חגיגי מוסיפה 'תחי מדינת ישראל', וכולנו יודעים למה היא מתכוונת. בטקס סיום קורס טיס, כשסבתי והוריי זכו לצפות במסדר הכנפיים ואני השתתפתי במטס החגיגי והנפתי מולם את דגלי המדינה כטייס בחיל האוויר של צבא ההגנה לישראל, הרגשתי לראשונה שגם אני 'ניצחתי'".
32 צפייה בגלריה
רינה צ'צ'קס אקסלברד עם בנה, קברניט אל על אריק צ'צ'קס אקסלברד, בקוקפיט של מטוס 787
(צילום: זיו קורן)
אריק משתף עוד כי "בפעם הראשונה שנחַתי עם מטוס אל על הנושא את דגל ישראל על אדמת גרמניה, בידיעה שבקרוב אתה חופשי להמריא משם, התרגשתי. התחושה הייתה שאני מגשים את החופש והניצחון שלא היה להורים שלי כילדים".
מאז 7 באוקטובר 2023, רבים מנכדיה של רינה משרתים כחיילים קרביים, בהם גם בתו ובנו הגדולים של אריק. "גם אני התגייסתי מחדש למילואים, וכולנו ידענו לשם מה ועל מה אנחנו נלחמים", הוא אומר, "זכרנו שכאשר רדפו אחרי הוריי בשואה, לא הייתה להם מדינה להגיע אליה. אנחנו מקפידים כל הזמן לקחת דוגמה מאמא שתמיד בטוחה וגאה במדינה שלנו ובמלחמה נגד אלו הרוצים במפלתנו. גם בימים הקשים שאחרי 7 באוקטובר הזכרנו לעצמנו את המסע שההורים עשו כדי להגיע הנה, וחידדנו לעצמנו כל הזמן למה אנחנו פה".
אריק מרגיש שליחות גם בעבודתו באל על: "במהלך השנתיים וחצי האחרונות השמיים של ישראל נסגרו מספר פעמים וחברות תעופה רבות הפסיקו את פעילותן בארץ. כחברת תעופה ישראלית, אנחנו משמרים את הגשר האווירי לעולם. להשיב ישראלים הביתה בימים אלה של המלחמה עם איראן, במטוסים שעל זנבם מתנוסס בגאווה דגל המדינה, זה צו השעה וזה המשך של המלחמה של הוריי על החיים, על העם ועל המדינה. זה סוג של צו 8 אזרחי.
"בפרט השנה, להגיע לצילומים בקוקפיט של מטוס 787 של אל על עם אמא שלי, עטופה בדגל, זאת באמת גאווה. באמא ובמדינה. אני רואה למול עיניי את הילדה הקטנה שהסתתרה מהנאצים במרתף, שנמצאת עכשיו על מטוס שיכול להביא אותה כמעט לכל מקום שתרצה. אני יודע, רואה ומרגיש שהיא באמת ניצחה, וגם אנחנו. כשאמא נכנסה לקוקפיט היא אמרה לי: 'אריק, אני אהיה טייסת המשנה שלך'. היא לא מבינה כמה מבחינתי היא הקברניטה האמיתית של חיינו".
יוסף (יוסקה) הרשקוביץ
"יש לי רק בקשה אחת: תשמרו על המדינה"
יוסף (יוסקה) הרשקוביץ, בן 100, יליד רומניה, מתגורר בתל-אביב, אלמן, אב לשלוש בנות וסב לעשרה נכדים ו-11 נינים
"נולדתי ביוני 1926 בעיירה סיגט, בצד הדרומי של הרי הקרפטים. הייתה לי ילדות מאוד נעימה. יותר ממחצית מהתושבים בעיירה, 13 אלף, היו יהודים. במשפחה היינו שבע נפשות: ההורים יעקב ובינה חיה, ארבעה אחים ואחות. לאבא שלי היה 'ורסאוס', בר עם קצת אוכל, שכולם הכירו ושסיפק לנו פרנסה מסודרת. חיינו טוב.
"בגיל שלוש התחלתי ללכת ל'חדר'. כשנכנסתי בפעם הראשונה, אני זוכר שזרקו עליי סוכריות. בגיל שבע נכנסתי לכיתה א', והייתי חייב לשלב את בית הספר עם הלימודים ב'חדר'. הייתי קם ב-06:00, ב-07:00 הייתי ב'חדר', ב-07:45 בבית הספר, ב-13:00 אכלתי ארוחת צהריים בבית אצל אמא ואז חזרתי ל'חדר' עד 19:00–20:00. זה היה יום עמוס אבל זה היה תענוג, אהבתי להיות עם החברים שלי כל היום. אלה היו החיים שלי והייתי מאושר, לא הכרתי משהו אחר".
32 צפייה בגלריה
יוסף (יוסקה) הרשקוביץ אוחז בתמונה שלו (משמאל למעלה) ושל אחיו בילדותם
(צילום: זיו קורן)
כך מתאר יוסף-יוסקה הרשקוביץ את ילדותו היפה, שנקטעה באחת. "במשך עשרות שנים התנהל מאבק בין רומניה להונגריה על השליטה בעיירה סיגט בגלל המיקום שלה במפגש הגבולות של רומניה, אוקראינה והונגריה", הוא מספר, "ב-1939–1940 זכו ההונגרים, שנתמכו על ידי הגרמנים, במאבק הנצחי על העיירה. הם נכנסו אליה בלי צבא, ואחרי ההשתלטות שלהם השתנו החיים".
"לאבא שלי לקחו את רישיון העסק שלו, בית הספר של העיר נסגר בפני תלמידים יהודים. אני הלכתי לישיבה עד 1942", ממשיך יוסקה, "כשהייתי בן 16 רציתי ללמוד מקצוע, ובן דוד של אבא שלי הציע שאבוא לביתם בעיר באיה-מארה שנמצאת 70 ק"מ מסיגט, ואלמד שענות. בערב פסח 1944, אחרי שנתיים של לימודי שענות, החלטתי לנסוע לבקר את ההורים ולהיות איתם בליל הסדר ובימות החג.
"הייתי בחור צעיר בן 18 וכל מה שרציתי היה להיות עם המשפחה ולבלות עם החברים. אבל ההחלטה הפשוטה הזאת שינתה את כל חיי. שעתיים אחרי שנכנסתי לבית הגיעו יחידות הצבא הנאצי ונפוצה השמועה שהנאצים השתלטו על העיר. אף אחד לא ידע לפני כן שהצבא הנאצי מתקדם לכיוון סיגט. אלי ויזל ז"ל, חברי הטוב, כתב על זה הרבה בספר שלו. סיפרו שאפילו אייכמן יימח שמו הגיע. אני כמובן לא ראיתי אותו".
התפילה בערב החג התקיימה במהירות, ללא שמחה. בזמן הסדר התפשטה בסיגט שמועה חדשה: בבוקר יקימו הגרמנים גטו ליהודים. "וזה באמת קרה", אומר יוסקה, "בבוקר שלאחר הסדר הגיע שליח ונתן לאבא שלי את ההוראה שכל המשפחה חייבת לעזוב את הבית, כל אחד עם חפצים במשקל 20 ק"ג, וללכת לגטו. לא ידענו מה המשמעות עד שקיבלנו חדר אחד לכל המשפחה. זה לא היה גטו סגור, השערים נשארו פתוחים והייתה אפשרות לצאת ולהיכנס במשך היום. אבל כשראינו את החיילים הנאצים פחדנו. ידענו שמי שיברח ייתפס, אבל עוד לא ידענו כמה הם אכזריים".
"היינו בגטו שישה שבועות, עד שהנאצים הודיעו באחד הערבים שב־08:00 כולם צריכים להיות בחצר בית הכנסת הגדול של העיר", הוא משחזר, "בבוקר התחילה עבורנו השואה. הובילו אותנו לתחנת הרכבת, שם חיכינו על הרציף כמה שעות עד שהגיעה רכבת להובלת בהמות. בכל קרון שלה דחסו 80 אנשים. בארבע רכבות הובילו הנאצים את כל קהילת סיגט. זה היה נורא, גיהינום, בלתי אפשרי. שלושה ימים עמדנו כמעט בלי לזוז עד שהגענו לאושוויץ־בירקנאו".
הדלתות נפתחו, ומיד נשמעו צעקות: נשים וילדים לצד שמאל, גברים לצד ימין. "אמא שלי, אחותי ואחד האחים הלכו יחד, ואני הלכתי עם אבא שלי ושני אחיי. אני חושב שבתוך שעה מרגע שהרכבת עצרה, אמא שלי, אחותי ואחי כבר לא היו בחיים. הם נשרפו בקרמטוריום, ואנחנו, שעוד עמדנו וחיכינו, ראינו את העשן שעולה ממנו. אני זוכר היטב יהודי אחד ששכח משהו ברכבת, ובאופן טבעי רץ לחפש אותו. כשרק התחיל לטפס לקרון נשמעה ירייה, והוא נפל ומת".
"מהרציף לקחו אותנו למקלחת ומיד אחר כך לתספורת. בתוך שתי דקות לא הכרתי את עצמי, הייתי קירח. הכניסו אותנו לבלוק וכל אחד קיבל מקום בדרגש, ובמשך שבועיים לא עשינו שום דבר חוץ ממסדר בוקר ומסדר ערב. המסדרים היו דבר נורא. עמדנו שעתיים-שלוש בכל מזג אוויר, עם צעקות נוראיות וספירות שוב ושוב, רק כדי שיהיה לנו רע. אחרי שבועיים העבירו אותנו למחנה הראשי של אושוויץ. יותר מ-40 מחנות היו קשורים לאושוויץ. מיד לאחר שנכנסנו, קיבלתי את המספר על היד", הוא מספר.
משם הם הועברו לאינטרכשוויטה, אחת השלוחות של אושוויץ: "זה היה מפעל לייצור תותחים נגד מטוסים. סדר היום היה מאוד נוקשה. קמנו בכל בוקר ב-05:00, אחר כך מסדר ארוך שנמשך בדרך כלל שעתיים, ואז ארוחת בוקר – ככה קראו למה שנתנו לנו – וחיכינו לצאת לעבודה. לפעמים ב-08:00, לפעמים ב-10:00, לפי מה שהתחשק לשומרים. רבים מתו מהעבודה, חלק מתשישות וחלק מרעב. זה היה ממש גיהינום. היה שם נאצי אחד, אוסטרי, קורט, יימח שמו וזכרו, שהיו לו עיניים כחולות בוהקות. בלילה העיניים שלו נצנצו וראית את תאוות הרצח בעיניים. היה קשה, היה נורא קשה. אבל אני האמנתי שאצא מזה. אף פעם בכל תקופת השואה לא התייאשתי".
"ארבע רכבות הובילו הנאצים את כל קהילת סיגט. זה היה נורא, גיהינום, בלתי אפשרי. שלושה ימים עמדנו כמעט בלי לזוז עד שהגענו לאושוויץ־בירקנאו"
יוסקה ממשיך ומספר כי "הימים הקשים ביותר היו עוד לפנינו. בינואר 1945 פינו את מחנות אושוויץ, הרוסים היו כבר קרובים מאוד. היו שיצאו ל'צעדות המוות' והתפנו למחנות אחרים, בעיקר בגרמניה. אני שהייתי בן 19 עמדתי במאמץ הקשה. הועברנו למאטהאוזן, שהיה במקור בית סוהר. הוא התמלא מהר ובנו על ידו מחנה משנה, גוזן. אני הועברתי לגוזן 2, שהיה גיהינום עלי אדמות. הגיהינום בשמיים הוא גן עדן לעומת מחנה גוזן.
"אני עד היום לא מצליח להבין איך בני אדם, אוסטרים וגרמנים, שני עמים כל כך תרבותיים, יכולים היו להיות רעים, רשעים, סדיסטים ורוצחים כמו בגוזן. רק הגענו וגנבו לי את הנעליים מהבית שאיתן הייתי בכל החודשים באושוויץ. במקום נעליים קיבלתי שתי חתיכות עץ שקשרתי לרגל באמצעות חבל. כל שלושה ישנו במיטה אחת, ובכל בוקר אחרי המסדר לקחו אותנו לעבודה בתוך מנהרה עם מעט מאוד אוויר. הרוב הגיעו לאפיסת כוחות, ובכל בוקר הוציאו מהבלוק שלנו אסירים מתים שנפטרו במשך הלילה".
הסיוט הסתיים ב-5 במאי 1945 בשעה 17:00. "אנשי האס-אס ברחו ובמקומם הגיע כוח שריון אמריקbי. לעזרתנו באו אסירים צ'כים ששוחררו ממחנה סמוך. הם נתנו לנו סיבה להאמין שוב בבני אדם. שקלתי 42 ק"ג, והחלטתי לחזור לסיגט. רק שם גיליתי שאמא שלי וכל אחיי נרצחו, ורק אבא שרד את המחנות. כשחזרתי הביתה הדבר הראשון שחיפשתי היה הטבעת של אמא, שהחבאנו בדופן הקיר לפני שיצאנו לגטו. מאז היא איתי כל הזמן, כמו המשפחה, כמו הבית, כמו העיירה סיגט שכה אהבתי".
"ב־1947 החלטתי לעלות לארץ ישראל", הוא אומר, "השגתי סרטיפיקט מזויף על שם בן העיר, בני רוטנברג, שנפטר בפלשתינה. כדי לעשות שימוש חוזר בסרטיפיקט המזויף 'התחתנתי' בנישואים פיקטיביים עם דודתי רחל, אחותה הקטנה של אמי, ועלינו יחד לארץ. מיד לאחר שירדתי מהאונייה נסעתי לדודי משה רובין והוא שהציע לי להצטרף לתעשיית היהלומים.
"במאי 1948 התגייסתי לצבא. דבר אחד הרגיז אותי שם. כל הצברים כינו אותנו, העולים החדשים, בתואר 'נמוש'. הכוונה הייתה שאנחנו נמושות, והם, שגדלו בארץ ישראל, טובים בהרבה מאיתנו. אחרי השחרור חזרתי לתעשיית היהלומים שבה עבדתי עד שפרשתי".
32 צפייה בגלריה
יוסף (יוסקה) הרשקוביץ עם בנותיו אתי מונד (מימין) וגילה גברון. עומד מאחור: ד"ר יואל רפל
(צילום: זיו קורן)
"אגב", הוא מוסיף, "אני לא הייתי משורדי השואה שמדברים על מה שעברנו. 60 שנה שתקתי ולא סיפרתי כלום על מה שעברה משפחתי ואני, עד שיום אחד התחלתי לדבר ולא הפסקתי. הבנתי שזה כל כך חשוב שישמעו מאיתנו, העדים האחרונים שהיו שם בתופת. היינו קבוצה של 'סיגיטרים', שורדי השואה מהעיירה סיגט שהתאמצו להיפגש ולדבר, לחזור פעם אחר פעם לעבר המשותף שלנו בילדות ובשואה. אני הייתי המבוגר בחבורת 'הסיגטרים' , גם משני חבריו המפורסמים, פרופ' דוד וייס-הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד, חתן פרס ישראל והסופר, הוגה הדעות הפרופ' אלי ויזל וחברו ד"ר יואל רפל, שזכיתי לקבל כבן משפחה של ממש וגם שולי יעקבוביץ", הוא מחייך ומוסיף: "אם הייתי צריך לחיות אז אני חי", הוא אומר בחיוך, "זאת האמת. היה לי מזל. אבל יש לי רק בקשה אחת: תשמרו על המדינה".
חוה (אלטשילר) ניסימוב
"נולדנו זקנים, כי אסור היה לנו לצחוק או לבכות, ולכן נמות כילדים"
חוה (אלטשילר) ניסימוב, בת 87, ילידת פולין, מתגוררת בתל־אביב. אלמנה, אם לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. פעילה בתחום זיכרון השואה, סופרת ומשוררת זוכת פרסים
חוה ניסימוב נולדה בוורשה ב-9 ביוני 1939, שלושה חודשים לפני שפרצה המלחמה. "חיינו בגטו ורשה בצפיפות וברעב גדול. אבא ברח לרוסיה ושלח שליח שיביא אותנו אליו, אבל אמא, חנה אלטשילר, רצתה שנישאר ליד המשפחה שלה", היא מספרת, "אף אחד עוד לא הבין אז באמת מה עומד לקרות, כי לא ידעו עדיין על הזוועות, אז היא מבחינתה רצתה להיות קרוב למשפחה ולאכול את הצ'ולנט של שבת.
"אבא חזר מרוסיה להיות איתנו בגטו, ושנינו חלינו בטיפוס. אני שרדתי את המחלה, אבל אבא שלי מת ממנה. תמיד אמרו לי שאני זאת שהדבקתי אותו, וכילדה צעירה התהלכתי שנים עם מועקה בלב שאני הרגתי את אבא שלי. אבל כמובן שהייתה מגפה נוראית בגטו ואלפים חלו. לא היו תרופות. לדודה שלי היה בית מרקחת, אבל לאט־לאט נסגרו כל החנויות והתחילו לקחת את האנשים באקציות לטרבלינקה".
"הזיכרון הראשון שלי זה אקציה", אומרת חוה, "הגרמנים צעקו 'ראוס אכטונג', לרדת למטה. הם אמרו שמי שיירד למטה לא יקרה לו כלום, ואת מי שלא יירד הם יהרגו. אמא, שהייתה לה חוכמת חיים יוצאת מן הכלל, אמרה שאנחנו לא יורדים! היא התחילה להוציא את כל הבגדים מהארונות והשליכה אותם לרצפה, כדי שהגרמנים שיגיעו לעשות חיפוש בבית יחשבו שכבר היו שם לפניהם והבית ריק".
הגרמנים אכן הגיעו לבית המשפחה, שהסתתרה. "ראיתי את הרגליים שלהם ממקום המחבוא שלי מתחת לגזייה. כמובן שהיה אסור לי לצייץ, כבר אז ידעתי לא לבכות, לא לצרוח, לא להשתעל. ולמזלנו הגדול, הם באמת התרשמו שאין אף אחד בבית והלכו. זה אחד הניסים שקרו לי ולאמא. אפילו כתבתי על זה שיר שמילותיו מספרות: 'אנחנו שנולדנו זקנים נמות ילדים. היינו ילדים זקנים!' אני תמיד מסבירה שנולדנו זקנים כי אסור היה לנו לצחוק או לבכות, ולכן נמות כילדים".
היא ממשיכה לספר: "למעשה, אחרי שאבא שלי נפטר, השותף שלו לחנות בזז אותנו ונשארנו חסרי כל. אני זוכרת שהלכתי עם אמי ברחוב וראיתי ילדים שוכבים ליד הקירות של הבתים. שאלתי: 'אמא, למה הילדים האלה לא זזים?' והיא ענתה לי בשקט: 'הם ישנים'. הם כמובן היו מתים. באחת הפעמים ראיתי איש זקן מסיע עגלת מתים, ואמא מיד הסתירה לי את העיניים.
"כילדה קטנה אני לא יודעת אם הבנתי מה זה מוות, אבל מה שבטוח זה שראיתי הרבה מוות סביבי ולא רק של אבא שמת לידי. אגב, אבא שלי היה מאחרוני הנקברים בבית הקברות בוורשה. אחרים כבר נקברו בבורות או הוסעו למחנות ולא נקברו בכלל. כשביקרתי בוורשה חיפשתי את הקבר שלו אך לא מצאתי, ברור שאין מצבה".
כשהייתה בת שלוש אמא שלה הסתירה אותה אצל איכרה פולנית. "היא הייתה חברה של דודה שלי, אחותה של אמא. נתנו לי את השם אווה אולנסקה וצבעו לי את השיער, ובמשך שלוש שנים חייתי עם יהודייה נוספת אצל אותה משפחה. בכל פעם שזרים ביקרו שם, היינו חייבות להסתתר מאחורי ארון. כשיצאתי מהבית לראשונה עם סיום המלחמה, צהלתי משמחה. רקדתי בשדה חיטה ואווז לבן רדף אחריי. סוף־סוף הייתי מאושרת.
"בגיל שש הדודים שלי מלודג' אספו אותי מהמשפחה הפולנית שהסתירה אותי. בהמשך טיפלה בי הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים, ארגון יהודי ציוני חלוצי שפעל בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה, ואיתר ילדים יהודים ששהו בזמן המלחמה אצל נוצרים. שנים ספורות אחר כך עליתי לבד לישראל ונקלטתי במוסדות של עליית הנוער ובקיבוצים".
אמא שלה, שהסתתרה בגרמניה וניצלה גם היא, חזרה לפולין ועלתה כמה שנים אחריה לארץ. "שרדתי בזכות התושייה של אמי שהסתירה אותי אצל אותה איכרה. היא שרדה בזכות זה שהשיגה ניירות מזויפים שהציגו אותה כפולנייה, ועבדה בגרמניה. אבל רוב בני משפחתי נספו בטרבלינקה, באושוויץ ובשלג ברוסיה".
על החיים בישראל היא מספרת: "זכיתי לשרת בצה"ל בחיל האוויר. נישאתי לבעלי מיכה ניסימוב והקמנו משפחה לתפארת. סביב גיל 40 התחלתי את לימודיי באוניברסיטה, ולימים עסקתי בפעילות חברתית בעיר בת-ים, שבה גרתי שנים, למען אוכלוסיות במצוקה, מכורים לסמים וניצולי שואה. אחרי שיצאתי לפנסיה עבדתי בוועידת התביעות, בארגון ובליווי הרצאות והשתלמויות בנושא מיצוי זכויות של ניצולי השואה בישראל".
32 צפייה בגלריה
ציור שציירה חוה (אלטשילר) ניסימוב בהשראת סיפור ההסתרה שלה
(איור: חוה (אלטשילר) ניסימוב)
חוה היא סופרת ומשוררת, זוכת פרס ראש הממשלה לספרות על שם לוי אשכול לשורדי שואה, פרס שרת התרבות על שם דבורה עומר לספרות ילדים ופרס לארגון זכויות הילד בפולין. "בקרוב ייצא לאור הספר העשירי שכתבתי בשם 'המדרגות ברחו מהבית'. הכתיבה, היצירה, המשפחה שלי וההרצאות שאני מעבירה לבני נוער ולחיילים הם מה שמחזיק אותי. אני גם מלווה משלחות לפולין, וזה שנתיים שאני מתנדבת עם שורדי 7 באוקטובר ועם ארגונים ברחבי הארץ, ונותנת כלים להתמודדות עם טראומה מהמבט האישי שלי כניצולת שואה. את הפרויקט מלווה עמותת 'משקפיים ורודות' והמנכ"לית גאל קימרשלק".
ב-1992 היא חזרה לוורשה, "לחפש את 'ההורים' הפולנים שהחביאו אותי. אבל הם כבר לא היו בחיים. ב-2017 זכיתי לפגוש את הנכד שלהם. רציתי להשתתף במצעד החיים כדי לסגור מעגל. אני קשורה לפולין וקיוויתי לשוחח עם נוער פולני. לצערי בגלל המלחמה לא אצא השנה, ואספר את העדות שלי ב'זיכרון בסלון'. אני מצפה לצעוד בשנה הבאה. חשוב לזכור ולהזכיר, כדי ששואה נוספת לא תתרחש. מה שקרה יכול לקרות שוב, וקיבלנו על כך תזכורת ב-7 באוקטובר 2023".
מוריס גליק
"כילד שמצא מסתור, אני יודע שבכל מקום יש אנשים טובים"
מוריס גליק, בן 86, יליד בלגיה, מתגורר במושב יעד. נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לעשרה נכדים
מוריס גליק נולד כחודש לאחר תחילת המלחמה באירופה, באוקטובר 1939, באנטוורפן שבבלגיה. אביו יהודה (אויגן) גליק ואמו שרה (שרי) שטאובר היגרו לבלגיה מרומניה. כחצי שנה לאחר מכן, במאי 1940, כבשו הגרמנים את בלגיה והלחץ על היהודים הלך וגבר. באוגוסט 1942 העבירה האם את מוריס למשפחת ון דן סטוק, ידידי המשפחה, שהסתירו אותו עד סוף המלחמה.
"הוריי נעצרו בביתם בתחילת אוקטובר 1942 ונשלחו במשלוח מספר 12 לאושוויץ. מתוך 999 יהודים נותרו בחיים 78 בלבד. אמי נשרפה בקרמטוריום באושוויץ, כנראה ב־1 בדצמבר 1943, מבלי שידעתי על כך. אבי שרד כמה מחנות ריכוז וצעדת מוות, וחזר לבלגיה תשוש וחולה במאי 1945", משתף מוריס בכאב, "פעם אחת נתקלתי בקצין גרמני שבא למשרדו של דניס ון דן סטוק. הקצין העיר שאני נראה כמו ילד ארי טוב. זה היה אירוע מפחיד, שהסתיים בכי טוב. דניס, כנראה כדי להרגיע אותי, נהג להתבדח על המקרה". בשנת 1994 הוכר דניס ון דן סטוק כחסיד אומות העולם.
"בשנת 1946 הגיעה לבריסל הלן, אחותה של אמי. אלא שאבא סיפר לי שהלן היא אמי, ולא היה גבול לשמחתי. הם נישאו זה לזה, הוציאו אותי מהפנימייה שבה סבלתי מהתעללות של ילדים אחרים, ושלחו אותי לבית ספר יסודי עירוני בבריסל. לא היה לי מושג שהלן היא בעצם הדודה שלי", מציין מוריס, "בשנת 1947 נולד אחי צביקה. עברתי כמה גלגולים של הלוך ושוב מבלגיה לישראל, ובסופו של דבר הצטרפתי לעסקי היהלומים של אבי באנטוורפן, אחר כך המשכתי בענף בישראל".
מוריס ממשיך ומגולל את סיפור חייו: "בשנת 1960 התגייסתי לצבא הבלגי, ושנה אחר כך חזרתי לארץ והתגייסתי לצה“ל, שם הכרתי את סלבי ונשאתי אותה לאישה. נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו עשרה נכדים. כילד שמצא מסתור, אני מודע לכך שבכל זמן ובכל מקום ישנם אנשים טובים. צריך רק לדעת לחפש ולמצוא אותם".
מוריס מספר גם על אנטישמיות שחווה לאחר המלחמה. "אף פעם לא חשבתי על זה ישירות, אבל כל פעם שהזכירו את המילה יהודי בבלגיה הרגשתי לא נוח. זה עבר לי סופית כשסיימתי קורס קצינים בארץ, אז הרבה מאוד פחדים נעלמו לי. עשיתי דברים שלא האמנתי שאוכל לעשות והייתי כבר בן 40.
"עצוב לי לומר זאת, אבל ההתנהלות של הממשלה הנוכחית מאז 7 באוקטובר היא שגרמה לעלייה חדה באנטישמיות. נוכל להילחם בה מבחינת יחסים בין מדינות רק כאשר הממשלה תוחלף".
"המסע לאושוויץ עבורי היה מאוד חשוב, בפרט השנה", הוא מסכם, "אם לא השנה אז אגיע בשנה הבאה. הזמן פה הוא לא הגורם, כל עוד אנחנו בחיים ובריאים, הזמן פחות חשוב. המסע הזה עבורי הוא סגירת מעגל, כי אמא שלי נשרפה בקרמטוריום באושוויץ".
אברהם בלוי
"אחותי מתה מרעב לידי, ואני, בן שלוש, גססתי"
אברהם בלוי, בן 85, יליד הונגריה, מתגורר בבני־ברק. נשוי, אב לשישה ילדים וסב ל-40 נכדים ולנינים רבים
אברהם בלוי נולד בבודפשט לתוך המלחמה. "נולדתי ב-17 באפריל 1941 למשפחה דתית", הוא מספר, "פרחחים הונגרים נהגו לפגוע בי בילדותי. במהלך הקרבות ברחנו כמה פעמים מהגטו היחיד שהיה בבודפשט ונדדנו מחורבה לחורבה, כשסכנה תמידית מרחפת עלינו".
במרץ 1944 פלשה גרמניה הנאצית להונגריה, והחלה רדיפה אכזרית של יהודים: "אלפי יהודים נרצחו על ידי אנשי 'צלב החץ', המשטר הפשיסטי המקומי, ורבים נורו על גדות הדנובה. הם הועמדו על הרציפים, כשפניהם אל המים, ונורו בגבם. גופות המתים נפלו אל המים ונסחפו בזרם, מבלי שהובאו לקבורה. בהמשך ביקשו הרוצחים לחסוך בתחמושת, ולכן קשרו את היהודים זה לזה, הוסיפו אבנים ומשקולות, וירו רק בחלק מהם. כך נפלו כולם אל המים, ומי שהיו פצועים טבעו לבסוף גם הם. לזכרם הוקמה ב-2005 אנדרטה ייחודית, 'נעליים על הדנובה', על גדות הנהר".
בדצמבר של אותה שנה החל הצבא האדום במצור כבד על בודפשט. "בכל זמן המצור המצב בגטו החמיר מאוד", הוא מספר, "בקושי היה מה לאכול, היה קר מאוד ולא היה במה להתחמם, גופות היו זרוקות ברחובות. עד הרגע האחרון אנשי 'צלב החץ' המשיכו לרצוח יהודים. אלה היו חודשיים שבהם התנהל קרב קשה מאוד על בודפשט, אחד הקרבות ההרסניים שהיו במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סיום המלחמה, אחותי מתה מרעב לידי, וגם אני, פעוט בן שלוש, הייתי במצב של גסיסה, כפי שסיפרו לי. כשנגמרו הקרבות היו כ־70 אלף יהודים בגטו שנשארו בחיים, ואלפים נוספים הוחזקו ב'בתים מוגנים' תחת חסות דיפלומטים זרים. רבים מהם היו במצב גופני ירוד מאוד, חולים ותשושים. אנחנו איבדנו יותר מ־60% מבני המשפחה הקרובים שלנו.
"בהמשך ביקשו הרוצחים לחסוך בתחמושת, ולכן קשרו את היהודים זה לזה, הוסיפו אבנים ומשקולות, וירו רק בחלק מהם. כך נפלו כולם אל המים, ומי שהיו פצועים טבעו לבסוף גם הם"
"בפברואר 1945 הצבא האדום שיחרר את בודפשט, והעיר הוצפה בדגלים אדומים. אני זוכר שגם אני, שהייתי כבר ילדון בן ארבע, נופפתי בכל הכוח בדגל אדום. לא בדיוק הבנתי את המשמעות, אבל דבר אחד בטוח: הבנתי שמשהו נורא סוף־סוף נגמר ועכשיו מנופפים בדגלים לסיום. וזה אמור להיות משהו טוב, בעיניים של פעוט בן ארבע".
אחרי המלחמה נדדה משפחתו של אברהם ברחבי אירופה, "עד שהגענו למחנה העקורים בעיירה באד רייכנהאל בגרמניה, ומשם למחנה ברגן־בלזן שהיה בשליטת האנגלים. מהמחנה אפשר היה כבר לצאת לארץ ישראל, משום שהאנגלים ביקשו לחסל אותו. עלינו ארצה בזהות בדויה, מצוידים במסמכים של אנשים שנספו בשואה, והגענו למחנה עולים בנווה חיים שליד חדרה. במחנה הזה שהינו בזמן מלחמת העצמאות. בהמשך, התחנכתי במוסד של עליית הנוער, התגייסתי לנח"ל והשתתפתי במלחמות ישראל".
"במשך 45 שנים הייתי מורה, מנהל ומפקח חינוכי", הוא מספר על החיים שבנה בישראל, "התחתנתי עם רבקה אהרוני וזכיתי להקים משפחה ברוכה וגדולה לדורי דורות. יש לנו 40 נכדים, ונינים הפסקנו לספור מזמן. כתבתי כ-12 ספרים בנושאי תנ"ך והיסטוריה יהודית. אגב, אני מחזיק במכתבים בכתב ידו של בן-גוריון".
אברהם קיווה מאוד להגיע היום למצעד החיים, אך נאלץ להישאר בישראל בעקבות ביטול המשלחת בגלל המלחמה. "התרגשתי מאוד לקראת הנסיעה עם משלחת שורדי השואה מישראל. קיוויתי גם לומר שם, על אדמת אושוויץ המקוללת, קדיש לזכר סבי ולזכר משפחתו הגדולה שנספתה באושוויץ לצד כל מי שסייעו להציל יהודים. להסתיר אותם. קיוויתי לצעוד שם עם כל שאר המשלחות מכל העולם כיהודים גאים, שמגיעים ממדינה שהוציאה מקרבה זוכי פרס נובל, מדינה לתפארת המסמלת את ההבטחה לנצח ישראל.
"אבל המלחמה עם איראן ביטלה את המשלחת. שלא לדבר על זה שהעיר בני־ברק שבה אני מתגורר ספגה עד הפסקת האש אינספור שברי יירוט ופגיעות בבניינים. אבל, צריך גם לומר בקול רם, כל יום והניסים שלו. היה יכול להיות כאן אסון גדול ויש מי ששומר עלינו, לצד ההישמעות להנחיות פיקוד העורף".
"לצערי", הוא מוסיף, "באשר לאנטישמיות, נושא השואה אינו נמצא על סדר היום העולמי. אנו, היהודים, צריכים ללמוד היטב את לקחי השואה, לחנך לכך את דור המחר, ולהקדים כל אפשרות להתרחשות של שואה נוספת".
דורית (לורנט) כרמלי
"יהודים נרצחו ברחובות, נהר הדנובה נצבע באדום"
דורית (לורנט) כרמלי, בת 100, ילידת הונגריה. מתגוררת בחיפה, אלמנה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים ו-11 נינים
דורית כרמלי היא אחת מ-11 השורדים שזוכים לצעוד היום במצעד החיים, למרות ביטול המשלחת המקורית. אבל בטרם הוכרזה הפסקת האש, ביקשנו לצלם אותה מעל הגנים הבהאיים, ברקע נמל חיפה – לשם הגיעה כשעלתה ארצה, אחרי שהאונייה שלה הוסטה לקפריסין. יום לפני הצילומים קרה האסון הנורא בחיפה, שבו נהרגו ארבעה בני משפחה מפגיעת טיל בביתם בעיר. לא היה ברור אם דורית תוכל לצאת להצטלם מחוץ לבית, אבל היא, כמי שהייתה צלמת בעצמה שנים רבות, לא הייתה מוכנה לוותר. "חיפה זאת העיר שלי", אמרה.
הסיפור שלה מתחיל בבודפשט, הונגריה, שם נולדה ב-1 באוגוסט 1926 לשרה ויהודה לורנטו. בשנים הראשונות של המלחמה הונגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. אבל למרות שהיהודים בבודפשט סבלו מאנטישמיות קשה, המצב שלהם היה עדיין טוב יותר ממצב היהודים במדינות שהיו תחת שלטון גרמני ישיר.
עם התקדמות המלחמה התערערה הברית בין הונגריה לגרמניה, וב־19 במרץ 1944 החל כיבוש הונגריה על ידי הנאצים. 700 אלף יהודי הונגריה, נמצאו בסכנה מיידית ובתוך שבועות אחדים החל ריכוז היהודים ושליחתם לאושוויץ. במקביל, החלו להיוודע בעולם פרטים על גורלם של יהודי אירופה.
"ההורים שלי נפרדו כשהייתי נערה בת 13", מספרת דורית, "בגיל 18 סיימתי את לימודיי לפני שהגרמנים נכנסו להונגריה. ואז, ב־1944 הגרמנים פלשו והמצב נעשה נורא. היינו חייבים לפנות את הדירה שלנו ולעבור לסביבה פחות טובה. עברנו ממקום למקום וחיינו במנוסה ובהסתתרות. בספטמבר 1944 עברנו לבית שאירגן עבורנו הדיפלומט השבדי ראול ולנברג. היה לנו מזל גדול. הסתתרנו בבית הזה במשך שלושה חודשים. בקושי יכולנו לצאת, וכמעט שלא היה לנו אז אוכל.
"ולנברג, במעמדו כדיפלומט בבודפשט בתקופת המלחמה, הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השבדי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס-אס ובלם בגופו גירוש של יהודים. הוא הציל קרוב ל-4,500 יהודים, בהם גם הוריי ואני, וזכה לתואר חסיד אומות העולם".
"הכל החמיר בבת אחת, באוקטובר 1944", היא ממשיכה לספר, "כשהנאצים הדיחו את האדמירל שליט הונגריה מיקלוש הורטי, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ, לשליט המדינה. שם תמה הגנת השלטונות על יהודי בודפשט. יהודים נרצחו ברחובות וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה שנצבע באדום. עשרות אלפי יהודים נשלחו לעבודות כפייה ולמוות במחנה אושוויץ. ומי שנותר בגטו בבודפשט בדצמבר 1944 נותר שם בתת־תנאים".
ב-17 בינואר 1945 השלים הצבא האדום הסובייטי את השתלטותו על בודפשט ושיחרר אותה משלטון הנאצים. "אנחנו השתחררנו ב־19 בינואר 1945. הרגעים שבהם השתחררנו זכורים לי היטב, אי-אפשר לשכוח דבר כזה. אחרי המלחמה, בחודש נובמבר 1946, אמי שרה ואני עלינו על סיפונה של הספינה 'כנסת ישראל' וניסינו להעפיל לארץ.
"זאת הייתה ספינה גדולה ועליה יותר מ-3,800 מעפילים. האנגלים לכדו את הספינה מול חופי הארץ, ואחרי קרב מול הנוסעים שלחו אותנו למחנה מעצר בקפריסין. לאחר ששהינו שם חצי שנה הצלחנו להיכנס לארץ ישראל דרך עתלית. אבי יהודה הגיע ארצה חמש שנים מאוחר יותר".
אז החלו סוף-סוף החיים בארץ, ודורית הייתה צריכה להתחיל מאפס: "כל התעודות שלי מהלימודים בהונגריה נותרו מאחור. התחלתי בארץ לימודים בתחום הצילום, ובגלל שהייתי חייבת פרנסה אז עסקתי בעיקר בצילום בגני ילדים. בהמשך הקמתי עסק משלי, וב-1948 הכרתי את בעלי לעתיד יוסף כרמלי, איתו התחתנתי לאחר כחודשיים בלבד".
"אני אמנם אוטוטו אחגוג גיל מאה עגול, אבל מרגישה צעירה לנצח", היא אומרת, "אני מקפידה לשחות כמעט כל יום בקאנטרי ליד הבית בנווה שאנן כבר 30 שנה. לפני כן שחיתי שנים רבות בים. כשהודיעו לי שהנסיעה למצעד החיים מתבטלת בגלל המלחמה מול איראן, הצטערתי לשמוע כי מאוד רציתי להגיע דווקא השנה להשתתף במצעד החיים על אדמת פולין".
"ואז, יום אחרי כניסתה של הפסקת האש, שוב קיבלתי טלפון שבישר לי שאני כן נוסעת, במשלחת מצומצמת של שורדי שואה מעל גיל 90. אז אני ללא ספק עונה על התנאי של הגיל", היא מחייכת ומוסיפה בנחישות: "מבחינתי אני מוכנה להגיע גם ברגל לאושוויץ, אם שוב תהיה בעיה עם הטיסות".
אלדד פונארו
"ניצלתי בזכות התושייה של אמא"
אלדד פונארו, בן 88, יליד רומא. מתגורר בירושלים, רווק
"נולדתי ברומא ב-1938", מספר אלדד פונארו, "היינו ארבעה אחים: שתי אחיות, אח ואני. הגרמנים כבשו את רומא בספטמבר 1943, מיד לאחר שאיטליה חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, ואז החל מצוד על יהודי העיר. שוערת הבניין שבו גרנו שלחה את הגרמנים לבניין אחר בזמן שבאו לחפש אותנו. התמזל מזלנו והצלחנו לברוח מהחלון. לאמא שלי הייתה תושייה. היא החביאה אותי, ילד בן 5 בקושי, במנזר.
"את עצמה, אמא 'אישפזה' בבית החולים ליד הוותיקן, שהיה סמוך גם למנזר. בבית החולים טענו שפרצה 'תסמונת K', מחלה מידבקת ומסוכנת שהומצאה על ידי רופאים איטלקים בבית חולים ברומא כדי להציל עשרות יהודים מהנאצים".
אלדד מסביר איך עבדה "השיטה": "הרופאים 'סימנו' את היהודים המסתתרים כחולים ב'תסמונת K' (על שם קסלרינג או קפלר), וגרמו לנאצים להימנע מלהיכנס למחלקות מחשש להידבקות. הרעיון נולד בעקבות פשיטות הנאצים על הגטו היהודי ברומא באוקטובר 1943. הרופאים בעלי התעוזה המבורכת, ג'ובאני בורומאו, אדריאנו אוסיצ'יני וויטוריו סאקרדוטי (שהיה יהודי בעצמו) הובילו את היוזמה שהצילה יהודים. 'המטופלים', בהם גם אמא שלי, תודרכו להשתעל ולהתנהג כחולים במחלה קטלנית ומידבקת.
"כאשר החיילים הגרמנים הגיעו לבית החולים, הרופא ואיש הדת במקום הזהירו אותם מהמגפה המשתוללת ואמרו להם שמי שנכנס מסכן את חייו. הם פשוט ברחו על נפשם כי חששו להידבק. חייהם של עשרות יהודים ניצלו, והמקום הפך למקלט בטוח. לימים, הרופא ג'ובאני בורומאו אף הוכר כחסיד אומות העולם. לאחר שחרור רומא אמא אספה אותי, את אחי ואחיותיי וחזרנו הביתה. אבל משפחות שלמות, גם קרובים שלנו, נספו במחנות ההשמדה".
אלדד מספר גם על "טריק" נוסף, שבעזרתו ניצלו חייהם של יהודים רבים: "אח שלי יוסף, שהיה בן 11, החל לעזור בגיל צעיר מאוד לתנועה הפרטיזנית ברומא. גברים רבים ברומא ביקשו להימנע מגיוס לצבא האיטלקי הפשיסטי, ונציגי הממשל נהגו לארוב להם, בין השאר בתחנה סופית של קו אוטובוס כלשהו. יוסף וחבר שלו נהגו לגשת לתחנה קודמת ולהזהיר את הגברים שלא להמשיך לשם בנסיעה, והנציגים התקשו להבין איך תמיד האוטובוס מגיע לתחנה הסופית כשהוא ריק מגברים". יוסף, היום בן 94, חי ברומא.
אביו של אלדד לא שרד את המלחמה. "אמא ניצלה, אחיי ניצלו וגם אני במסתור שבמנזר. אבל אבא נשלח למחנה מאטהאוזן. אחרי המלחמה חבר של אבא סיפר לנו שראה במו עיניו חייל נאצי יורה בו למוות".
אחרי המלחמה החל אלדד לבנות את חייו ברומא, עד שעלה לישראל. "בגיל 16 למדתי טכנאות חשמל. עבדתי כחשמלאי עד שנת 1975, ואחר כך עוד 13 שנה בשגרירות ישראל ברומא", הוא מספר, "בשנת 1988 עליתי ארצה וכיום אני מתגורר בירושלים. קיוויתי להשתתף השנה במצעד החיים בפעם הראשונה בחיי כי מעולם לא הייתי בפולין. היה לי חשוב להכיר את החלק הזה של סיפור השואה, אבל לצערי לא אצליח להגיע הפעם כי ביטלו את הנסיעה לרוב חברי המשלחת מישראל. מדאיג אותי שעוד מעט לא יישארו בעולמנו שורדי שואה, ולכן חשוב לי להמשיך לספר שוב ושוב מה קרה, כדי שלא נשכח מה עשה לנו עמלק".
חנה יכין
"אבא העיר אותי בלילה וביקש שאעזור בזיוף תעודות כדי להציל יהודים"
חנה יכין, בת 93, ילידת הולנד. מתגוררת בירושלים, אלמנה, אם לשמונה ילדים וסבתא לנכדים ולנינים רבים. בתו של חסיד אומות העולם יאן ואן הולסט.
"בתור ילדה ידעתי שיש אצלנו בבית יהודים שמסתתרים מהגרמנים. הייתי בת תשע, ולילה אחד אבא שלי העיר אותי וביקש ממני לבוא לעזור לו. ראיתי על השולחן שלו תמונה של יהודי מודבקת על תעודת זהות של לא יהודי. הייתה חסרה חתיכה קטנה של החותמת שהיה צריך לצייר אותה בעדינות, והוא ביקש ממני לעשות את זה. זה קרה עוד כמה פעמים".
כך מספרת הציירת חנה יכין, בתו היהודייה של חסיד אומות העולם ההולנדי יאן ואן הולסט. אביה הציל יהודים רבים, אך סירב בחייו לקבל הוקרה כחסיד אומות העולם, כי לדבריו "לא מגיעה לו שום הוקרה כי הוא עשה את המעשה האנושי והבסיסי". רק לאחר מותו, ובעקבות פניות של יהודים שהציל, פעלה המשפחה מול יד ושם, ובשנת 1997, 22 שנה לאחר מותו, הוא הוכר כחסיד אומות העולם. "אבל לא לקחנו את המדליה כדי לכבד את בקשתו", היא אומרת.
מפעל ההצלה של האב, שהיה מהנדס אזרחי בהולנד, התחיל בתוך ביתו. אמא של חנה, פולה הורוביץ, הייתה יהודייה. "אבא הצליח להציל את אמא ולהוכיח שהיא לא יהודייה באמצעות זיוף מסמכים. אחר כך הוא פעל באותה דרך כדי להציל עוד יהודים, וגם פעל מול הגרמנים לשכנע שיהודים שהיו ברשימות שלהם הם בעצם לא יהודים. כדי שלא יחשדו בו, הוא נהג להשתמש בביטוי 'הייל היטלר' ולשחד את הגרמנים באלכוהול ובסיגריות.
"ב-1943 ההורים התחילו להסתיר יהודים בבית שלנו. היינו אז שתי ילדות בבית, האחות השלישית טרם נולדה. היה לנו בבית מחבוא בתוך קיר כפול בעליית הגג, והיהודים היו מסתתרים שם עד שבלילה אבא ועוד חברים היו מעבירים אותם למקום מסתור בטוח יותר. היה מסתור נוסף שאבא בנה כדי להטעות את הגרמנים, ושם הוא נהג להסתיר שוקולד, סיגריות, אלכוהול ומסמכים מזויפים של יהודים. הוא גם תמיד דאג למזון למי שהסתיר במחבוא".
"אחרי המלחמה למדתי בבית הספר התיכון באוטרכט", היא מספרת, "ואחר כך המשכתי את לימודיי בפריז אצל פול קולין. ב־29 במאי 1965 עליתי לישראל. עד היום אני חוגגת עם עצמי את התאריך הזה. הגעתי לקיבוץ עין השופט ושם למדתי עברית. אחרי שנה הגעתי לירושלים, וביקרתי בתערוכה בבית האמנים, שם הציג מי שלימים הפך להיות בעלי, אברהם יכין.
"התחתנו וגרנו בשכונת מחנה יהודה, בבית שבו גדל בעלי, בו גידלנו את ילדינו ובו אני מתגוררת עד היום. יש לנו שמונה ילדים ויותר נכדים ונינים ממה שאני יכולה לספור. זאת זכות גדולה שלי להגיע לארץ ישראל למדינה היהודית ולהקים שושלת של דור המשך. ברוך השם בזה אברהם ואני הצלחנו בענק, יש לנו משפחה גדולה ונהדרת שתמשיך לשאת את הסיפור של אבא שלי לנצח".
במשך השנים חנה ואברהם הציגו את ציוריהם בתערוכות אמנות רבות, בישראל, באירופה ובארה"ב. "כשהיינו צעירים ציירנו לפרנסתנו. מכרנו ציורים בארץ ובעולם. רצו אז ציורים של ישראלים. ציירנו ציורים של ירושלים, ציורים מההגדה. בהמשך עברתי לצייר פרחים, בעלי חיים ודיוקנאות. ציירתי את כל המשפחה שלי, 63 ציורים. למעשה את כישוריי האומנותיים פיתחתי כבר בזמן מלחמת העולם השנייה, כשסייעתי לאבא בזיוף התעודות".
מאז מותו של אברהם לפני שמונה שנים, חנה מציירת לו ציור שבועי עם סיפור ומפרסמת אותו בעמוד הפייסבוק שלה. לקראת הנסיעה שלה למצעד החיים היא הקדישה את הציור השבועי לביקור באושוויץ: "לקחתי צילום של אושוויץ בשחור לבן, ועליו ציירתי והדבקתי את הצועדים בצבע כדי לסמל את החזרה שלנו לשם, בחיים, ולא כמתים. יכולתי לצייר בעצמי אבל רציתי את הצילום המקורי של המחנה בזמן המלחמה, ולהוסיף אותנו החיים של היום.
"מצעד החיים מעניק לי תחושה של סגירת מעגל. הזיכרונות הראשונים שלי קשורים למלחמה וחשוב לי, לקראת סוף חיי, לבקר באושוויץ. העלאת המודעות לשואה חשובה לי מאוד. עלינו לדעת שבני אדם מסוגלים לעשות מעשי זוועה. בתחילה בגלל המלחמה עם איראן בוטלה ההזמנה שלי למצעד, ואני ובתי אמילין, שמלווה אותי, נותרנו מאוכזבות מאוד. אבל יום אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף קיבלתי שוב טלפון שבישר שאני כן נוסעת. זה היה עבורי יותר משיחת טלפון מאראלה מהפיס", היא מחייכת.
היום, בטקס בפולין, היא תדליק את אחת המשואות ביחד עם בן גזאן וילם ברנהרד, אחד מהיהודים שהציל אביה. "בוקר אחד אמא העירה אותנו ואמרה לנו שיש הפתעה, שמצאו ליד הדלת של השכנים תינוק קטנצ'יק", היא מספרת, "כשגדלנו הבנו שההורים הצילו אותו ושמו אותו על מפתן דלתם של השכנים. השכנה נתנה לי לשים אותו בעגלה של הבובה שלי ולטייל איתו בגינה. אהבתי אותו כל כך, ולא שכחתי אותו כל החיים שלי.
"לפני שנה נחנך גן ציבורי סמוך לבית שבו גרנו. היה טקס, וביקשתי מהמארגנים למצוא את בני, התינוק. כל כך רציתי לפגוש אותו, וזה קרה. זה היה מאוד מרגש, חיבקתי אותו. הטקס היום יהיה סגירת מעגל גם עבור בני, שהיום כבר כמעט בן 84 בעצמו. זה ניצחון!"
בני מספר: "נולדתי בעיר ארנהם בהולנד, באמצע מלחמת עולם השנייה. במקום המחבוא שהוריי מצאו לא היה גם מקום לתינוק בוכה, אז אמי העבירה אותי במזוודה לאמסטרדם לידיו של אביה של חנה. אני מאמין שאשתו היהודייה של יאן רקמה את הרעיון שימסרו אותי לשכנים שלהם, שמאוד רצו ילד. הם הורידו אותי על מפתן דלתם במזוודה עם בקבוק חלב וכמה בגדים, כמו משה שהושלך בסל. הזוג ההולנדי קיבל אותי כמתנה מאלוהים, הם הפכו להוריי המאמצים ופינקו אותי בחמש השנים הראשונות שלי".
מהעיירה היהודית אל במת העולם כולו: אלי ויזל-האיש שעיצב את זיכרון השואה
מאת ד"ר יואל רפל
"העיירה שהייתה שלי איננה עוד", כתב אלי ויזל יליד העיירה סיגט (1928) בביקורו הראשון (1964) במקום, עשרים שנה לאחר שגורש עם כל 12 אלף יהודי העיירה על ידי הנאצים לאושוויץ. עשר שנים לאחר פטירתו ועיירת הולדתו ידועה ומוכרת בעולם בזכותו, ולא הוא בזכות עצמה, והיא גאה מאד בבן העיר.
המוזיאון המרכזי בעיירה הוא בבית משפחת ויזל, תחנת הרכבת נקראת על שמו, רחוב על שמו, תלמידי בתי הספר ברומניה בכלל ובמחוז מרמורש בפרט לומדים את ספריו וכותבים עליו עבודות, המכון המרכזי ברומניה לחקר השואה (בבוקרשט) נקרא על שמו, וכך מתרבים פעולות ההנצחה לפועלו של האיש שעיצב את זיכרון השואה לדורות הבאים.
אלי ויזל אהב מאד את סיגט והתרפק בכתביו על 16 השנים שחי בה. כאשר פנה אליו מי מצאצאי הקהילה היהודית בעיירה, היום עיר (40.000 תושבים), הוא פינה עבורו זמן ככל שנדרש. הוא עשה לסיגט את שעשה עגנון לבוצ'ץ' ובשביס זינגר עשה לבילגוריי (פולין).
בספריו הקדיש מקום רב לחבריו, ובהם יוסקה הרשקוביץ, בני גילו שגדלו איתו בעיירה שהיהדות, על פניה השונות והרבות תססה בה. במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבו עבד 22 שנים, הוא כתב: "הוגליתי מסיגט, אך שורשיי עדיין שם. ככל שאני מתרחק, כן שוקע אני יותר בסיגט"
עורכת הפרויקט: שלם אריאלי
עיצוב: שרית ישר
עריכה: יובל קנטי
