לך אלי תשוקתי: על רגש וכיסופים
עוד לפני "כל נדרי", בבתי הכנסת הספרדיים נוהגים לפתוח את תפילת ערב יום הכיפורים בפיוט "לך אלי תשוקתי", המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא מהמאה ה-12. "כתבי היד הקדומים החשובים מייחסים את הפיוט לאבן עזרא, וכך הכריע פרופ' ישראל לוין, חתן פרס ישראל", אומר פרופ' אפרים חזן מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.
לאורך שנים יוחס הפיוט דווקא לשם גדול אחר מבין משוררי ספרד – רבי יהודה הלוי. "פיוטים יפים רבים שאין בהם אקרוסטיכון של שם המחבר היו מיוחסים לרבי יהודה הלוי, שהוא הפייטן הספרדי המובהק, בה"א הידיעה. עד שהדברים התבררו לקח זמן", מסביר פרופ' חזן.
"הפיוט מוגדר כבקשה ליום הכיפורים – 'בקשה' בשירת ספרד היא מעין פתיחה לפיוטי סליחות או לפיוטים אחרים. זה הפיוט שמכניס את המתפלל הספרדי לאווירה של יום הכיפורים", הוא מציין. "יש לחנים רבים לפיוט הזה. גם במילים וגם בלחנים יש כיסופים גדולים ודבקוּת בקדוש ברוך הוא. 'לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי', נכתב בפתיחה – ואז האדם מונה את כל חלקיו, שכולם שייכים לקב"ה ופונים אליו: 'לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי / לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי / לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי'".
זהו שיר אישי שבו המשורר מתאר את ההשתוקקות שלו אל קרבתו של האל. בהמשך הוא מתוודה על חטאיו ומבקש מחילה. בסופו של הפיוט מביע המשורר את תקוותו להגיע לאחר מותו לגן עדן, ולחסות תחת צל כנפיו של האל. חזן מסביר שהפיוט כולל בתוכו תחינה: "'לְךָ חֶסֶד לְךָ חֶמְלָה חֲמֹל עַל כָּל תְּלָאוֹתִי / וְגָדוֹל מִנְּשׂוֹא חֶטְאִי וְגָדְלָה יַָד מְשׁוּבָתִי'. המשורר אומר: כל כך הרבה אני נותן לך, ופתאום אני עומד מולך עירום – 'וְאֶעֱמֹד נֶגְדְּךָ עֵרוֹם וּמַה תִהְיֶה תְשׁוּבָתִי', במילותיו. יש כאן וידוי נחרץ מאוד, בסדר הא"ב: 'וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִי וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי' וכו', ולכן הפיוט מתאים מאוד ליום כיפור. מופיע כאן עניין השייכות לקב"ה, שהכול שייך לו, חטא האדם, הווידוי, ואז הבקשה להיטהרות ותשובה".
("לך אלי" בלחן של מאיר בנאי)
סיום הפיוט כולל בקשה לאחרית ימיו של האדם: "אֱסֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי בְּחַסְדַָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי / וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי". "כלומר, קבל אותי עם כל מה שיש לי", מסביר חזן. "בהמשך נכתב: 'וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי / וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי / יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי'... זה קטע יפה מאוד, ויודעי דבר מצטטים אותו בהספדים". לסיום מזכיר הכותב את האור הגנוז המובטח לפי המסורת לצדיקים לעתיד לבוא: "וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי / וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָהָ נָּא אֶת מְחִצָתִי".
הרבה דליה מרקס, פרופסור לליטורגיה, אומרת כי "בפיוט מופיע הרעיון שהתשוקה לאל היא משהו שנחווה בכל הגוף. כמו שנכתב בספר תהילים – 'כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה', פסוק שאבן עזרא מצטט בפיוט אחר שלו. בהמשך המשורר חוזר לרוחו ולכוחו, לצדדים המנטליים יותר, ממשיך בתחינה ומסיים בתיאור מרגיע של חוויית המוות וההגעה לגן עדן".
(הפיוט בפרשנות של ישי ריבו)
לדבריה, "הווידוי הוא חוויה קיומית של עמידה מול הנצח מצד אחד – נצחיותו של האל ונצחיותה של האמונה – ומול הסופיות והשבריריות של האדם מהצד השני". לפיכך, לא במקרה הזכיר המשורר את יום המוות: "התנא רבי אליעזר אמר, 'שוב יום אחד לפני מיתתך' – ומאחר שלא ידוע מתי נמות, הוא ממליץ לעשות תשובה בכל יום (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנג עמוד א)".
"הפיוט מקשר בין הווידוי ויום כיפור ליום המוות, ואולי משום כך נהוג לומר אותו גם ביום הכיפורים ויש נוהגים לומר אותו גם בהלוויות", היא מוסיפה. "חמשת האיסורים של יום כיפור – אכילה ושתייה, רחצה, סיכה, נעילת הסנדל ויחסי אישות – הם בעצם ויתור על מה שמאפיין אותנו כבני אדם. ההימנעות מהם הופכת אותנו להיות קצת כמו מלאכים, אבל גם מסמלת ויתור זמני על החיוּת שלנו. כשאנחנו צמים, אנחנו גורעים מהחיוּת שלנו. מהבחינה הזו יום הכיפורים הוא מעין התנסות לקראת המוות".
(חיים ישראל מבצע את הפיוט בלחן של יאיר גדסי)
הפיוט זכה כאמור ללחנים רבים, ובציבור הישראלי הכללי מוכר במיוחד הלחן והביצוע של מאיר בנאי משנת 2007. יוצרים נוספים בני זמננו שרו את "לך אלי תשוקתי" בלחנים מודרניים, בהם יאיר גדסי, אודי דוידי, יוני גנוט וישי ריבו. "מה שמעניין הוא שהווידוי בפיוט נכתב בלשון יחיד ולא בלשון רבים, בניגוד לווידוי המוכר מהתפילות", מציינת מרקס. "זה פשוט שיר טוב, שיש בו לשון ציורית ורגש חשוף, ולכן הוא נוגע ללב. יש בו משהו מרגיע ומנחם, דווקא בשעה של הכניסה ליום הכיפורים".
אדון הסליחות: מבקשים יחד מחילה
מה מקורו של הפיוט שהפך ברבות השנים ל"שם קוד" לימי הרחמים והסליחות? פרופ' חביבה פדיה – יו"ר הוועדה למדעי הרוח וצוות קידום מורשת יהדות ספרד מטעם המל"ג והות"ת, יו"ר מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן-גוריון, מקימת אנסבל היונה וממובילות מהפכת הפיוט הישראלית, ונריה רפאל כנפו – תלמיד רבנות ישראלית, ראש תחום תפילה בקהילת ציון בירושלים, חזן, פייטן המשתייך למסורת הפיוט הצפון-אפריקאית ואיש הגות ורוח, מספרים על סוד קסמו של "אדון הסליחות".
"אדון הסליחות" הוא אחד הפיוטים הקדומים הנמצאים בספרי התפילה. מחברו אינו ידוע. לדברי פרופ' פדיה, הוא חובר בתפר הזמנים שבין "הפיוט הקדמון" הארץ-ישראלי של המאות השנייה והשלישית לבין פיוטי ימי הביניים, בתקופת הגאונים בבבל. אנו כבר שומעים עליו לפני המעבר של הפיוט היהודי לספרד, ובכך הוא משמר מאפיינים ייחודיים. "אנחנו לא יודעים שום דבר על המחבר", אומרת פדיה, "הפיוט אנונימי ועם זאת הוא חשוב. בתוך עולם הפיוטים יש תתי-ז'אנרים, ו'אדון הסליחות' הוא הפיוט שנחשב לאחד הראשונים שאנחנו יכולים להגדיר כ'פיוט סליחות'. יש בזה משהו סמלי, שדווקא פיוט בשם 'אדון הסליחות' הוא זה שפותח את התת-ז'אנר הזה".
("אדון הסליחות" בביצוע פרחי ירושלים, בלחן העממי הידוע)
עד כמה יש לו משקל סגולי חשוב? "לדעתי זה הפיוט הכי פופולרי בעולם אחרי לכה דודי", אומר כנפו. "יש לו כמה סודות. אחד מהם זה כמובן המילים שמדברות בלשון רבים. אנחנו שרים ביחד, זו מין הצטופפות כזאת של אנשים שמבקשים סליחה קולקטיבית, סוג של צרת רבים. קל יותר לעמוד למשפט כשאני לא עומד לבד. יש שגידו שזה אחד ההבדלים בין אשכנזים לספרדים בהיבט הזה, הקולקטיב מול היחיד. בתפילה האשכנזית יש יותר הדגשה של האינדיבידואל ושל העמידה בפני האל של כל יצור בנפרד".
בתפילה בבית הכנסת הספרדי, בישיבה המסורתית בו, הספסלים פונים אל הבימה ואל המתפללים האחרים ולא לארון הקודש. "סבא שלי, הרב דוד כנפו, תמיד מדגיש שיש רק רגע אחד בתפילה שמתפללים בו לכיוון ארון הקודש וירושלים – בתפילת העמידה. תפקיד החזן בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת הספרדי הוא סביב סדר עבודת כהן גדול שנאמר בתפילת מוסף, כי זו שוב עבודה בודדת, אישית. בבתי הכנסת האחריות היא של הקולקטיב. לדעת סבא רבא שלי זו עליית מדרגה: מהעבודה האישית של אדם בודד, הכהן הגדול שהיה עושה את כל העבודה ואחרים היו רק צמים, עברנו בבית כנסת למשימה קבוצתית-קהילתית, והפיוט הזה הוא הביטוי הכי מובהק לזה".
(ביצוע אינסטרומנטלי של להקת נקמת הטרקטור)
"הפיוט בנוי במבנה אקרוסטיכון של אותיות האל"ף-בי"ת", מסבירה פדיה. "'אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות' וכו'. אנחנו נזכרים ושרים לפי האל"ף-בי"ת. אני חושבת שפיוטים שתהליך השינון והזכירה שלהם הוא לפי האל"ף-בי"ת שייכים גם הם בדרך כלל לתקופה קדומה יותר, וגם לספרות ההיכלות והמרכבה שהיא ספרות אקסטטית. השיוך הכפול גם ממלא תפקיד כפול – גם כקהילה עם מסורת תפילה שבעל פה וגם במצבים של שינון שמסייעים במיקוד וריכוז כוונת הלב.
"ובאילו מצבים צריך ריכוז? במצבי אקסטזה דתית. פה הצורך בריכוז יכול לנבוע מכך שזה בעצם סוג של וידוי. המנגינה העליזה מסיחה את דעתנו מכך, אך המילים 'חטאנו לפניך רחם עלינו...' מספרות שזה בעצם וידוי כללי. וידוי שקודם כול נותן לאל תארי שבח, בכל פעם ארבעה, ואז מזכיר את שפלות האדם ומבקש את רחמיו. חוקרי דתות מדברים על שני סוגים של אקסטזה דתית, אקסטזה של שמחה ואקסטזה של עצב. הפיוט הזה ממוקם לפי הגישה הזאת באקסטזה של צער. אז אם נדמיין אדם שתוך כדי וידוי נכנס לאקסטזה של צער, גם במקרה הזה אפשר להתבלבל, והעיגון באל"ף-בי"ת מסייע לו. כמעט ואין וידוי שלא הולך לפי האל"ף-בי"ת, 'אשמנו, בגדנו, גזלנו', ואז עובר לאקסטזה של שמחה מתוך האמונה בהיתכנות הסליחה".
מהו ייחודו של הפיוט?
כנפו: "זה נכון שיש לכל אחד מאיתנו עבירות אישיות, אבל הפיוט מדגיש את האחדות. עכשיו כשאנחנו יחד, מתפללים כדבוקה אחת, רחם עלינו. מה תעשה? תגמור על כולנו? יש בו בפיוט הזה כמעט פקודה, אנחנו דורשים ממנו לסלוח לנו, 'רחם עלינו'. זה מתחזק במקצב ובלחן המוכר שלו. ברשימת התארים שאנחנו מצמידים לאל אנחנו בוחרים באופן סלקטיבי את התארים שאנחנו רוצים לאזכר. לכאורה יש לאל גם תכונות שאנחנו תופסים כשליליות, כי הוא הכול, ואנחנו מזכירים את הרחמים ולא את הדין, את החסד ולא את השבט. ובזכותם – 'רחם עלינו'".
(הפיוט בלחן של יונתן רזאל)
לדברי פדיה, "הפיוט קודם כול מציב את גדלות האל מול החלק של שפלות האדם. אם מסתכלים על תקופת הגאונים בבבל, יש עוד וידויים שנוצרו באותה תקופה. הפיוט הוא חלק מהמשפחה הזאת. מאותה הנקודה בעצם גם מתחיל להיווצר הז'אנר של הסליחות בכלל. ההקשר הבבלי של השירה פה הוא מעניין. כמה עדויות מהמקום ומהתקופה, שגם מובילות לא רק את עמידת האדם בפני האל והחרטה, אלא מעגנות את זה גם בחורבן המקדש ובמנהג לקונן על חורבנו באשמורת הבוקר. רעיון הסליחות בעצם מתרחב לנפש האדם, שהיא מקדש, ולרעיון לקום ולהגיד סליחות באשמורת הבוקר. הפצעת השחר והפצעת הסליחה. הטקסטים הראשונים, בהתאם, הם הטקסטים שפוגשים אצל רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון ורבנו ניסים גאון".
"יש לו סוד מוזיקלי", אומר כנפו. "הולבש עליו לחן קליט, פופולרי, אפילו פופי. חשוב לציין שכמעט ולא הולחנו לחנים לפיוטים, זה כמעט תמיד שימוש בלחן קיים מוסלמי, וזה כנראה אחד מהם. הוא פשוט קדום מאוד. הוא היה כנראה פופולרי מאוד בעולם, ולכן הוכנס לבית הכנסת. הוא גם מתאים מאוד לשירה משותפת, המונית. זה קשור למקצב שלו, לרווחים ולמשקלים. בניגוד למשל ללחן הירושלמי לפיוט 'לך אלי תשוקתי', שהוא כל כך מורכב שאי-אפשר לבצע אותו כקהילה".
לדבריה של פדיה, לצד הלחן המוכר והפופולרי של "אדון הסליחות", הגרסה הבגדדית שלו שהיא נוגה הרבה יותר ומתאימה לרוח הקינה הנושבת ממנו מוכרת הרבה פחות. לדבריה, השינוי המקצבי ומעבר לגרסה המוכרת (שדומה במפתיע לנעימה המקורית) התרחש ככל הנראה במאה ה-16 לאחר גירוש ספרד, בארץ ישראל, עם התבססותו של היישוב היהודי – בין השאר בירושלים: "היה פה כור היתוך טבעי שלא נוצר בכפייה או בהדחקה".
(עידן עמדי מבצע את "אדון הסליחות" בגרסת יהודי גאורגיה, ששרו מילים שונות בפזמון)
ירושלים הייתה העיר הקוסמופוליטית היהודית שפתחה את הנוסח "הספרדי ירושלמי", שלדברי פדיה אינו מתייחס רק לספרד כנקודת מוצא גאוגרפית אלא לערבוב והשתלבות של נוסחים שונים במרחב המזרח-תיכוני, שהביאו איתם מי שעלו לישראל. "משהו שמכיל את הצבעים – המרוקאי, הבבלי, הכול. ולכן הדמיון בין שתי הנעימות לא מקרי. אין ספק שנותר פה מיקס בין הלחן הבבלי למקצבים שהיו נגישים בירושלים".
לדברי כנפו הסיפור כבר מזמן חצה את כור ההיתוך הספרדי-מזרחי. "למעשה חוץ מי"ג המידות והווידוי, שאלה הדברים הכי קדומים, אין שום דמיון בין נוסח הסליחות האשכנזי לזה הספרדי עם פיוטים אחרים. 'אדון הסליחות' הוא פיוט שקיים רק בנוסחים הספרדיים, אבל כיום, למעט החסידים, אני חושב שכולם כבר לוקחים גם מאחרים. זה הופך למסורת אשכנזית מאוחדת וזה קורה בעיקר בציונות הדתית ובחרדיות הליטאית. לכן 'אדון הסליחות' התחיל להיות מושר גם בבתי כנסת של הציונות הדתית. הרבה סידורים בשנים האחרונות הוסיפו את 'אדון הסליחות', וזה אומר הרבה".
ונתנה תוקף: מי במים ומי באש
נדמה שאין צורך להציג את "ונתנה תוקף", אחד הפיוטים המזוהים ביותר עם הימים הנוראים. הטקסט העוצמתי המתאר את שבריריותו של האדם מול האל, המנגינות המרטיטות הנלוות לו ונשיאתו ברגעי השיא של היום הקדוש בשנה הפכו אותו לנכס צאן ברזל, לא רק יהודי אלא גם ישראלי. אבל מהו מקורו של הפיוט המופלא הזה, איך הפך לנפוץ כל כך, ומה עשה אותו כלל-ישראלי?
"'ונתנה תוקף' נכתב בעיקרו עבור תפילות ראש השנה, לא עבור יום כיפור", אומרת חוקרת הפיוט הקדום ושירת ימי הביניים, פרופ' שולמית אליצור, "הן נאמר בו במפורש: 'הנה יום הדין', ויום כיפור אינו יום דין". את זהות כותבו האמיתי משוכנעת אליצור היום כי היא כבר יודעת, לאחר שנות מחקר רבות. אך לפני כן, נתעכב רגע על הסיפור הקלאסי שהובא בספר "אור זרוע" מן המאה ה-13.
(חנוך אלבלק מבצע את "ונתנה תוקף" בלחן הידוע של יאיר רוזנבלום)
על פי התיאור, בעיר מגנצא חי אחד מגדולי הדור, רבי אמנון, שההגמון המקומי דרש ממנו להתנצר. רבי אמנון סירב, אך ההגמון לא הרפה ממנו. כדי לדחות את הפצרותיו המעיקות אמר לו רבי אמנון כי ייתן לו שהות של שלושה ימים, במטרה לחשוב על העניין. כשיצא רבי אמנון מארמון ההגמון נמלא חרטה: כיצד העלה על שפתיו – אף אם לא התכוון לכך כלל בליבו – שיתלבט בשאלת המרת דתו? הוא נותר בביתו אבל ועצוב, ולא הופיע בפני ההגמון בזמן שנקבע.
כשהובהל אל הארמון בעל כורחו אמר להגמון כי הוא מבקש שלשונו תקוצץ לאחר שלא סירב מיד להצעת ההתנצרות. ההגמון התנגד, ותחת זאת פסק כי רגליו של רבי אמנון שלא הוליכו אותו אליו יקוצצו, וכך גם שאר איבריו. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא שכוב על מיטתו ואבריו הקטועים לצידו, הובל רבי אמנון אל בית הכנסת בראש השנה, ושם אמר את הפיוט "ונתנה תוקף". כשסיים עלתה נשמתו השמיימה, ושלושה ימים לאחר מכן ביקש בחלום מרבי קלונימוס בן משולם להפיץ את הפיוט בכלל קהילות ישראל.
"במשך שנים רבות סברו כולם כי רבי אמנון ממגנצא הוא מחברו של הפיוט", אומרת אליצור, "אולם כיום אנו יודעים שהפיוט עתיק במאות שנים". כמה עתיק? בגניזה הקהירית התגלו לפני עשרות שנים כתבי יד עתיקים שבהם מופיע הפיוט "ונתנה תוקף", מה שמוכיח כי מקורו הוא ארץ-ישראלי, והוא קודם במאות שנים למקור שבקהילות אשכנז. האם ייתכן שהוא הגיע מאוחר יותר מאשכנז לגניזה הקהירית? אליצור מוכיחה שלא: "באחד מהפיוטים של רבי אלעזר בירבי קליר שחי במאות השישית והשביעית לספירה, אנו מוצאים קטעים שמתכתבים באופן ישיר עם 'ונתנה תוקף' (דוגמה אחת מני רבות: 'זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר / זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת'), מה שמוכיח ש'ונתנה תוקף' היה מול עיניו".
(אחד הביצועים לקלאסיקה)
אז מי כתב את הפיוט? אליצור משוכנעת, בעקבות מחקרים נוספים, כי מדובר בפייטן יניי – פייטן ארץ-ישראלי שחי במאה החמישית או השישית לספירה. גם ההקשר של "ונתנה תוקף" בקטעי הגניזה העתיקים וגם מקבילות בין מילים, רעיונות ותיאורים המופיעים בפיוטים שחיבר ל"ונתנה תוקף" מעידים כי הוא מחברו של הפיוט הנודע.
ההנחה היא כי הפיוט הגיע מארץ ישראל לאירופה, בעיקר לאיטליה, ושם כנראה רבי אמנון פגש בו והביא אותו לגרמניה שאליה היגר. רמז לכך הוא שמו הנדיר, אמנון, שאינו מופיע כלל בגרמניה באותן שנים אלא באיטליה. "אגב, בנוסחים חשובים של הסיפור המקורי לא מוזכר שרבי אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק שהפיץ אותו בקרב קהילות ישראל", מציינת החוקרת.
"ונתנה תוקף" היה לאחד הפיוטים המזוהים ביותר עם יום כיפור בקרב קהילות ישראל, אך במדינת ישראל קיבל הזיהוי הזה משנה תוקף מצמרר. היה זה לאחר נפילתם של 11 חברי קיבוץ בית השיטה במלחמת יום כיפור, כשהמלחין הישראלי המוכר יאיר רוזנבלום החליט להגיש מתנה לחברים שנותרו. "יום אחד נתן לי מישהו סידור", סיפר ליהודה יניב בסרטו ששודר בערוץ הראשון, "פתחתי את הסידור ומול עיניי הופיעו המילים 'ונתנה תוקף', מתפילת הימים הנוראים. החלטתי להלחין את השיר ולהעניק זאת לקיבוץ, שהוכה כה קשות ביום הכיפורים".
(הפרשנות המודרנית של לאונרד כהן לפיוט)
הלחן של רוזנבלום הושר בידי חנוך אלבלק, מבני הקיבוץ ולימים חבר להקת הגבעטרון, והותיר את החברים המומים ורועדים מהתרגשות. המנגינה הנוגעת הפכה במהירות לנחלת הכלל והייתה לנכס צאן ברזל ישראלי, ובקהילות רבות נוהגים לנגן עד היום את "ונתנה תוקף" ב"לחן של הקיבוצים", כמו שהוא מכונה.
הזיהוי של הפיוט עם מלחמת יום הכיפורים לא הסתיים רק בנופלים מבית השיטה. במהלך המלחמה הסתובבה קבוצת אמנים ממוצב למוצב, ביניהם אושיק לוי, אילנה רובינא, מתי כספי וגם אחד, לאונרד כהן. לאחר שפגשו חיילים מתים, פצועים ומיוסרים, כשאווירת יום הכיפורים מרחפת מעליהם, כתב כהן – בהשראת "ונתנה תוקף" – את אחד השירים היפים והמרגשים שלו: "Who by Fire".
(אברהם פריד שר טקסט הלקוח מתוך הפיוט)
לצד המילים הטעונות והמפחידות, "ונתנה תוקף" נושא גם תקווה. "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה", מכריז הפיוט. יכולתו של האדם ליטול את גורלו בידו, לשאת באחריות לחייו ואפילו לשנות אותם באופן מוחלט היא אחת המתנות שהעניקו היהדות ומצוות התשובה. זוהי בשורה תאולוגית, אבל גם חברתית ופסיכולוגית. ההכרה כי הייאוש, הדכדוך ותחושת סוף הדרך עשויים תמיד להשתנות, ואפילו להיעלם, עשויה לסייע ברקימת חיים חדשים, אחרים ויפים. בסופו של דבר מבקש מאיתנו הפיוט לזכור: "כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה".
מראה כהן: הגעגועים למקדש
הפיוט "מראה כהן" משולב בבתי הכנסת האשכנזיים ב"סדר העבודה" בתפילת מוסף של יום הכיפורים. "בפיוט הזה ניכרים הכמיהה, הכאב והגעגועים לעבודת הכהן הגדול בתקופת בית המקדש", אומר הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, מרצה בכיר במרכז האקדמי שלם. "בניגוד לרבים מהפיוטים במחזור התפילה האשכנזי, שנכתבו באירופה במהלך בימי הביניים, מקורו של הפיוט הזה כפי הנראה בארץ ישראל מן התקופה הקדם-קלאסית של הפייטנים, כלומר מהמאות הרביעית או החמישית לספירה".
כלומר, קרוב באופן יחסי לחורבן בית המקדש השני.
"בדיוק. התיאור של הפיוט נסמך לא מעט על הספר בן סירא, מן הספרים החיצוניים, שבפרק נ' מתאר את שמעון בן יוחנן כהן גדול במילים הבאות: 'מה נהדר בהשגיחו מאהל ובצאתו מבית הפרוכת, ככוכב אור מבין עבים וכירח מלא מבין בימי מועד, וכשמש משרקת אל היכל המלך וכקשת נראתה בענן'. הפיוט לא רק מתכתב עם דברי בן סירא, הוא מצטט אותו וממשיך את תיאורו באותו האופן שבו נהגו פייטנים עם כתבי הקודש".
לדברי ליפשיץ, הייחוד של הפיוט הוא "התיאור המשגיב של הכהן הגדול. הוא מתואר כדמות שמיימית: 'כברקים היוצאים מזיו החיות', 'כמלאך הניצב על ראש דרך', והנשגב מכול: 'כדמות הקשת בתוך הענן', כאשר אנו יודעים שהקשת היא מראה כבוד ה'".
(עמי ושלמה כהן – "מראה כהן")
על פי המסורת היהודית יום כיפור הוא המועד שבו כל אדם נחתם לחיים או למוות. אלא שהתלמוד הבבלי מתאר מצב שבו הביטוי "לחיים או למוות" לא היה בבחינת דימוי, מכיוון שלא מעט כהנים באמת מתו ביום כיפור. לקראת חורבן בית המקדש השני, היה מצב שבו עשירים קנו בכסף את תפקיד הכהן הגדול מידי הנציב הרומי. הם עשו זאת אף על פי שידעו כי מי שנכנס לתוך קודש הקודשים אך לא ראוי לכך, עלול למצוא את מותו במקום.
"במסכת יומא מתואר כי אחרי שנשלח השעיר לעזאזל, כאשר יצא הכהן הגדול מבית קודש הקודשים, ולשון הזהורית האדומה שהייתה קשורה לבגדו הפכה ללבנה, נשם העם לרווחה. לא רק שהכהן יצא בחיים, אלא שהדבר שימש סימן שהתכפרו עוונותיהם של כלל ישראל", מסביר ליפשיץ. "אלא שבניגוד לתיאור בתלמוד שמתאר את האירוע מתוך פרספקטיבה אישית, הפיוט 'מראה כהן' מתעלם מהפן האישי ומתמקד בדימויו האלוהי של הכהן הגדול. תשומת ליבו של הפייטן מופנית לאירוע התאולוגי הגדול, מראה הכהן העומד בזוהרו, כמראה שראה הנביא יחזקאל כאשר נפתחו השמיים וראה מראות אלוהים. לפיכך, מראה הכהן מסמל אירוע השקול למתן תורה בהר סיני, שאכן אירע, על פי חז"ל, ביום הכיפורים ברדת משה מן ההר ובידיו לוחות הברית השניים".
אילה דקל, ראש הישיבה החילונית של ארגון בינ"ה, טוענת כי לפיוט יש משמעות גדולה גם מבחינה היסטורית: "המילים מבטאות שמחה גדולה על הרגע שבו הכהן יצא מבית המקדש והתברר כי נמחלו עוונות עם ישראל. ברגע הכפרה יש הזדככות והתעלות של שמחה, לכן גם בתפילות שנערכות אצלנו בישיבה החילונית, שרים את הפיוט הזה בשמחה ובריקודים. אבל הפיוט הזה, יחד עם כל תפילות יום כיפור, מסמל את השינוי הגדול של היהדות שלאחר חורבן המקדש – מפומבית לאישית, ממקדשית למדרשית. ממצב שבו הכהן הגדול הוא שדואג בעזרת עבודת הקורבנות לכפר על עוונות העם, למצב שבו החכמים אומרים בצורה דרמטית: בית המקדש והכהן הגדול לא יכולים לכפר על חטא שחטאת לחברך. נדרש ממך חשבון נפש, ובקשת סליחה מהחבר. נדרשת עבודה של תיקון אישי משמעותי".
דקל מציינת כי "בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, את עבודת הכהן הגדול במקדש ראו רק אלפי אנשים שגרו בירושלים והגיעו למקום. גם מי שהיה במקדש לא התפלל, אלא צפה באירוע באופן פסיבי. רוב תושבי ארץ ישראל ובוודאי היהודים שגרו בגולה לא היו שותפים לאירוע, והחובה הדתית שלהם הסתכמה באמירת תפילה קצרה הכוללת קריאת שמע, ונוסף על כך הגברים גם שמעו קריאת התורה. השינוי הגדול נוצר אחרי חורבן בית המקדש, כאשר חכמים קבעו שהתפילות יחליפו את הקורבנות וחובת התפילה עברה לכל העם, כולל לנשים".
("מראה כהן" בביצוע אברהם פריד וליפא שמלצר)
לדבריה, "המהפכה הכי גדולה הייתה המעבר מאריסטוקרטיה כהנית למצב שבו יש לכל אחד זכות להגיע לקודש. במסכת יומא מתואר איך מיד אחרי שהכהן הגדול היה יוצא מקודש הקודשים, העם היה מלווה אותו לביתו, ושנה אחת כאשר במהלך התהלוכה אנשים ראו את שמעיה ואבטליון, שני החכמים שהחלו את תקופת הזוגות, הם עזבו את הכהן והלכו אחרי שמעיה ואבטליון כדי לחלוק להם כבוד. הכהן הגדול, שנעלב, אמר בכעס: 'ייתון בני עממין לשלום', כלומר 'יבואו בני העמים לשלום'. בכך הוא רמז ששמעיה ואבטליון הם צאצאים של גויים שהתגיירו.
"בתגובה, שמעיה ואבטליון ענו לו בציניות: 'יבואו בני העמים לשלום שעושים מעשה של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ואל יבוא לשלום כהן שהוא צאצא של אהרן, שלא מתנהג כמו אהרן הכהן ומקניט שלא כדין את הגרים'".
אז "מראה כהן" הוא לא רק געגוע למקדש, אלא גם תזכורת לשינוי?
"זו תזכורת לכך שהמוקד של היהדות הוא לא השאלה לאיזו קאסטה נולדת – ישראל, לוי או כהן, גבר או אישה, ואיזו משפחה בתוך קבוצת הכהנים – אלא העיקר הוא איך אתה מתנהל ומה המעשים שלך. לקראת סוף מסכת יומא, רבי עקיבא, שגם הוא היה בן של גר, חי בתקופת חורבן הבית, החל ללמוד רק בגיל 40 ושם דגש על 'ואהבת לרעך כמוך', אומר: 'אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם... מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל'.
"רבי עקיבא למעשה אמר שללא מקדש, ה' הוא זה שמטהר אותנו. אבל כדי שזה יקרה אנחנו נדרשים לשפר את היחסים בין אדם לחברו ולהימנע משנאת חינם שבגללה נחרב המקדש. יום כיפור למעשה דורש מאיתנו להתחבר אחד לשני ואל הקהילה. יום כיפור דורש מאיתנו לנהוג כבוד זה בזה, ומזכיר לנו שלכולם יש הזדמנות שווה אל מול העולם היהודי. כל אחד ואחת בדרכם".
אל נורא עלילה: ההזדמנות האחרונה לסליחה
השמש מתחילה לשקוע, בין ערביים של יום הכיפורים. תפילה אחת נותרה לפני שיישמע קול השופר, ואז בוקעת מבתי הכנסת שירה אדירה: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה".
הפיוט המיוחד הזה, של רבי משה אבן עזרא, פופולרי מאוד בקרב כל היהדות הספרדית. הקצב הפשוט והאנרגטי והמסר הברור – המצא לנו מחילה על החטאים – מובנים לכל המתפללים, גם לאלה שאינם קבועים בבית כנסת והגיעו רק עכשיו לשמוע את תפילת הנעילה והשופר שלאחר מכן.
לדברי ד"ר אילת אטינגר, חוקרת השירה העברית בימי הביניים, העומדת בראש החוג לספרות ולכתיבה יצירתית במכללת אורנים, "מעטים הפיוטים אשר זכו להיות מוכרים ולהיכנס ללבבות כמו 'אל נורא עלילה'. קשה לשים את האצבע על סיבה אחת שגרמה לכך, ומדובר במכלול גורמים. קודם כול צריך לומר שזה פיוט עממי: הוא פשוט, מובן, פונה לאדם המתפלל במעמד הקדוש, ומשמש פה לזעקת ליבו. עם זאת, יש פיוטים אחרים בסליחות שכתובים גם כן באופן קליט ועם פנייה רגשית.
(ביצוע מיוחד של יהורם גאון ומשה בן בסט)
"ייתכן שהמעמד המיוחד שלו נגרם בשל העובדה שהפיוט מגדיר במדויק את מקומו כפיוט שנועד לשעת הנעילה, ואף חוזר על 'בשעת הנעילה' עשר פעמים במהלך השיר. החזרה על 'זמן הנעילה' היא שקבעה אותו במעמד זה, והמיקום הוא הטוען אותו בהתרגשות. בכל מקרה, אין ספק שבפיוט השכיל רבי משה אבן עזרא להביע את דבריו באופן שלם וקולח, וייתכן שעקב זאת הוא הועדף על פיוטים אחרים, שנועדו לאותו המעמד".
האם כבר לאחר שנכתב הוא נכנס למחזור של יום כיפור, או שזה קרה בתקופות מודרניות יותר?
"הפיוט מקובל בכל נוסחי הספרדים, התימנים, האיטלקים והצרפתים, החל מהדפוס הראשון של מחזור ספרד על ידי גולי ספרד ועד הדפוסים האחרונים".
מה הפירוש של הביטוי "אל נורא עלילה"?
"'נורא עלילה' הוא אחד מכינוייו הרבים של האל. כינוי הוא בעצם מתן שם 'אחר' המבוסס על פסוקים. אמצעי זה מהווה קישוט לשוני נפוץ ביותר בפיוטים, ומאפשר להתאים את הכינוי המתאים לכל הקשר. למשל בפיוט שבו פונים לרחמי האל נכנה אותו 'אב', 'רחמן'. כשמדובר על מידת השררה נכנה אותו 'מלך', אם מתמקדים בכוח – 'צור', וכן הלאה.
"הכינוי 'נורא עלילה' הוא לפי תהילים ס"ו, ה': 'לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם'. עלילה במובן של מעללים, מעשים, פעולות. המפרשים מסבירים את הביטוי כ'נורא מעשה' (למשל אברהם אבן עזרא), אך גם כ'מעשיו נוראים עבור האדם' (למשל רש"י: 'יראוי על בני אדם פן ימצא להם פשע כי כל מעשיהם גלוים לך'). שתי האפשרויות נכנסות לתוך השיר, ומשתמע מעצם הכינוי שהאל גדול מעשים וחורץ גורלות בני אדם – דבר המתאים לתוכנו ולהקשרו ביום הכיפורים".
("אל נורא עלילה" בגרסת מאיר בנאי)
לגבי המשפט המסיים: "מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל / בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה" – עד כמה מקובל היה להזכיר מלאכים בפיוטים? מהו תפקידם במשפט הסוגר את הפיוט הזה?
"מלאכים היו חלק מהאמונה ונזכרו, למשל, בקמעות. אולם בפיוטנו המילים 'מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל' אינן אלא כינוי למשיח, בהתבסס על הפסוק בדניאל י"ב, א': 'וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כׇּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר'. גם הצירוף 'אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל, בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה' – רומז ליום הגאולה, על פי מלאכי ג', כ"ג: 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא'".
ד"ר אטינגר מוסיפה כי "בכל מקרה חשוב לציין שחרוזה זו (החלק הזה בשיר) לא נכתבה על ידי משה אבן עזרא. במקור הפיוט כלל שש 'חרוזות' (סטרופות) בלבד, עם אקרוסטיכון – סימן: 'משה חזק', וכך מופיע הפיוט ברוב המחזורים העתיקים. עם הזמן נוספו לו בסיומו שתי חרוזות: 'תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת הַבָּנִים וְהָאָבוֹת / בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה' ו'מיכאל שר ישראל', ומאוחר יותר חרוזה נוספת, שמוקמה לפני התוספת הקודמת: 'מְחֵה כָּעָב פְּשָׁעִים וַעֲשֵׂה נָא חֶסֶד עִם מְקֹרָאִים סְגֻלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה'. דבר זה מעיד, כמובן, על האהדה הרבה שזכה לה הפיוט – הרצון להרחבתו, לשיר אותו זמן ממושך יותר".
איש הסליחות מישאל וקנין, אשר כתב ספר בשם "סיור סליחות" והפיק ביצועים מיוחדים לפיוטים ותפילות הימים הנוראים, אומר כי "בשנים האחרונות הפיוט הזה מתחיל למצוא את עצמו גם בתוך סידורי התפילות של קהילות אשכנזיות. יש יותר ויותר קהילות שמוסיפות כמה פיוטים ספרדיים לתוך התפילות. יש בתי כנסת שבהם הפיוט הזה פשוט הודפס בנפרד והם שרים אותו בנוסף לתפילה האשכנזית הרגילה, וזה מכניס הרבה מתפללים אל תוך האווירה של סיום יום הכיפורים".
מה סוד הקסם שלו?
"הוא קליט מאוד, ונכנס גם לתרבות הפופולרית יותר. יש ביצוע מיוחד מאוד של להקת נקמת הטרקטור וגם ישי ריבו למשל השתמש בשורות מתוכו באחד משיריו. זה ניגון וטקסט שנתנו השראה להרבה מאוד יוצרים".
(הגרסה של נקמת הטרקטור לפיוט)
מה המשקל הסגולי שלו בתפילה?
"שרים אותו בתחילת תפילת נעילה, אחרי 23 שעות של צום, כשאנשים כבר עייפים. דווקא אז, ברגע הזה, הוא מכניס לכולם אנרגיות ואווירה חזקה, ויש ששרים אותו ממש באקסטזה. יש שתי תפילות שאנשים רבים מגיעים אליהן גם אם הם לא מתפללים קבועים – כל נדרי ותפילת נעילה, והפיוט הזה פותח את הנעילה ולכן הוא פופולרי כל כך ומוכר גם למתפללים שאינם קבועים. כמות האנשים שנחשפת לפיוט הזה היא גדולה, ולכן הוא מוכר לציבור הרחב".
וקנין מוסיף שהלחן הקליט מקל גם על המתפללים הלא-קבועים להצטרף לשירה, ושהוא גם אופטימי מאוד: "השורות האחרונות שלו הן – 'תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת הַבָּנִים וְהָאָבוֹת בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה, מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל, בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה' – אתה שר את השיר הזה ואתה בטוח שהתפילות יתקבלו. זה מרגש מאוד. יש בתוך הפיוט כמה רפרנסים לפסוקים בתנ"ך, שלא כולם מכירים, אבל השורות הראשונות הכי מוכרות – אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הן פשוטות והמשמעות שלהן ברורה, וזאת עוד סיבה לחיבור הגדול של הקהל אל הפיוט".
"'אל נורא עלילה' הוא אחד מרגעי השיא של יום הכיפור", הוא מסכם, "היופי הוא שאתה רואה אנשים שלא היו בבית הכנסת כל היום, ובאים לסיום ולשופר, ושואבים כוחות ושרים את זה בזעקה ובקול גדול".
פורסם לראשונה: 08:48, 24.09.23
