הדי מתקפת 7 באוקטובר ממשיכים להכות גלים בקרב יהודים בכל העולם – בישראל ומחוצה לה. בטווח הקצר לא ראינו עדיין גלי הגירה יוצאי דופן לעבר ישראל או לתפוצות, אבל המחשבה איפה העתיד בטוח יותר והיכן כדאי לגור עוברת בראשם של ישראלים רבים. מנגד, גם יהודים רבים במקומות שונים בעולם שסובלים מאנטישמיות שואלים את עצמם שאלות דומות.
העולם שאחרי הטבח הוא שונה לגמרי, וגם מקומות שנחשבו בטוחים ליהודים כבר אינם כאלה. גם בתוך גבולות ישראל, בעיקר בצפון ובדרום, שולטת אי-ודאות לגבי השאלה איך ייראה היום שאחרי המלחמה - מבחינת הביטחון האישי והיכולת לקיים חיים נורמליים באזורים הללו.
מחקר ראשון מסוגו, שנערך אחרי 7 באוקטובר במכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, מראה שאולי בניגוד להערכות, מספר הישראלים ששוקלים מעבר לחו"ל נשאר יציב ולא עלה בעקבות המלחמה. לפני המלחמה שקלו 18% מהישראלים לגור בחו"ל, לפחות לתקופה מסוימת, וגם לאחר הטבח, לא נרשם שום שינוי בכיוון הזה. על פי הערכות, לכ-15% מהישראלים יש גם אזרחות זרה, כך שאפשר להניח שיש להם אפשרויות נוחות יחסית להגירה.
מנגד, עלייה דרמטית במחשבות על רילוקיישן נרשמה בקרב ערביי ישראל. לפני המלחמה חשבו רק 7% על אפשרויות הגירה מישראל, אך בעקבות 7 באוקטובר - וההשלכות של הטבח על המצב, הנתון הזה קפץ ל-14%. חסם משמעותי עשוי להיות העובדה שרק 3% מחזיקים באזרחות זרה.
לדברי ד"ר סבטלנה צ'אצ'אשווילי-בולוטין, ראשת המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, "ישראלים רבים ששוקלים הגירה כל הזמן צופים על מה שקורה בחו"ל, והם רואים את האנטישמיות שבולטת מאוד במדיה וברשתות החברתיות בישראל. זה חלק מהסיפור, וזה נכנס למערך השיקולים שלהם".
פרופ' קארין אמית, דיקאנית הפקולטה לכלכלה ומנהל עסקים וחוקרת במכון, אומרת כי "אחד ההסברים הוא שבמצבים של מלחמה או איום יש לכידות. גם בהקשר של הרילוקיישן, המנגנון הזה פועל. התחושה הייתה שבכל מקום שבו תהיה ירדפו אותך, ולכן אולי עדיף להישאר בבית המוכר. הגירה מונעת מגורמי דחיפה ומשיכה. כאן כולנו באותה סירה וצרה, הייתה תחושת התגייסות שמושכת אותך פנימה, ומצד שני ישנו המצב הלא מזהיר בעולם שלא מושך אותך החוצה".
עוד עולה מהמחקר כי מקרב המשיבים בעלי אזרחות כפולה, 29.4% שקלו רילוקיישן לפני 7.10 והנתון הזה ירד ל-26.5% לאחר שנפתחה המלחמה. מקרב המשיבים עם אזרחות ישראלית בלבד, 16.4% שקלו רילוקיישן לפני 7.10 ואחוז זה לא השתנה לאחר שהחלה המלחמה.
"המחשבה הייתה שישראלים רבים הוציאו אזרחויות זרות כסוג של תעודת ביטוח, אבל כאמור, רובם לא מימשו אותה בשלב זה", אומרת אמית. "נצטרך כמובן לבחון את זה בטווח הבינוני, וגם לראות מה יקרה מבחינה כלכלית אחרי המלחמה – שזה נתון קריטי להחלטות על הגירה. אם חמאס חשב שבעקבות האירוע הזה, כל הישראלים עם האזרחות הכפולה יארזו מזוודות ויעזבו, זה ממש לא קרה".
לדבריה, "בנוגע למגזר הערבי, יש עלייה חדה. הם כנראה מרגישים שהמצב שלהם יורע, וההשלכות על החיים שלהם כאן וההקצנה במדיניות כלפי האוכלוסייה הדוברת ערבית עלולות להחמיר. אנחנו רואים את הנתונים ויש פה משהו מעניין, ועכשיו אנחנו נצטרך לערוך מחקר עומק ולבדוק את הסיבות לעלייה החדה הזאת".
תקרת זכוכית לעולים חדשים
הצד הנגדי של עזיבת ישראל הוא כמובן עלייה לארץ. מנתונים של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית, מתחילת המלחמה עלו לארץ כ-4,000 עולים ועוד אלפים רבים פתחו תיקי עלייה ובדקו את האפשרות להגר לישראל.
אחת האמרות הידועות בקרב העוסקים בנושא העלייה הוא שהישראלים אוהבים עלייה אבל לא אוהבים את העולים. האמרה הזאת כנראה לא עומדת במבחן הזמן, מאחר שבמחקר עולה כי לשאלות אם העולים מהווים מנוע צמיחה או נטל, ישנם ישראלים רבים יותר שמסכימים כי העולים הם כוח חיובי. הנשאלים נדרשו להשיב אם העולים הם לדעתם מנוע צמיחה, במדד של 5-1, והממוצע של התשובות היה 3.4. לעומת זאת, במענה לשאלה האם הם חושבים שהעולים יותר מהווים נטל, הממוצע בקרב המשיבים היה 2.4.
דוגמאות להיגדים המעידים על כך שהם נתפסים כמנוע צמיחה הן שנוכחות תלמידים עולים חדשים בכיתות תורמת להישגים הלימודיים של שאר התלמידים, על כך שמדינת ישראל זקוקה לעולים החדשים לחיזוק הזיקה ליהדות התפוצות, על התרומה של העולים החדשים לחיזוק יישובים מרוחקים ממרכז הארץ ועל החיזוק שהם נותנים לשיפור שירותי הבריאות והרפואה.
אם יורדים לעומק הנתונים עולה שיש נושאים שבהם לישראלים היהודים יש דעות שונות לגבי העולים. בנושא ההלכתי, 95% מסכימים שילדם ילמד עם עולה חדש, אך הנתון הזה צונח ל-63% אם העולה החדש אינו יהודי לפי ההלכה. לגבי נישואים, 90% מסכימים שילדם יתחתן עם עולה חדש אך רק 33% מסכימים לכך אם העולה אינו יהודי לפי ההלכה.
"לגבי עלייה, צריכים להבין שבקרב הציבור היהודי הישראלי, הוא רואה בה יותר כוח מאשר חולשה, יותר צמיחה מאשר נטל. אבל כשאתה שואל בן אדם לגבי מצבו הספציפי או מקום העבודה האישי שלו, אז יש פחות מוכנות לקבל עולים חדשים בתפקידי הנהלה"
נקודה מעניינת היא שוק העבודה. 81% מסכימים שעולה ותיק יהיה אחראי עליהם במקום העבודה, אך רק 57% מסכימים שעולה חדש יהיה הבוס שלהם. בהקשר הזה יש לציין כי לא חל שינוי משמעותי בנתון זה מהמחקר שנעשה בשנה שעברה.
צ'אצ'אשווילי-בולוטין אומרת כי בולטת השונות בין היחס לעולים חדשים ליחס לעולים ותיקים. מהמחקר עולה כי תקרת הזכוכית מתרוממת יותר ככל שהעולה ותיק יותר: "גם במקרה של עולים ותיקים לא מגיעים להסכמה של 100% מצד הישראלים לכך שהם יהיו מנהלים בעבודה, חברי מועצה או אפילו מנתחים, אבל ההסכמה היא תמיד גבוהה יותר מאשר עבור עולים חדשים. בשורה התחתונה, אפשר להסביר את זה בגזענות".
אמית אומרת כי "יש שיסתכלו על הכוס המלאה ויגידו ש-70% מוכנים שעולה חדש, שרק הגיע לארץ בשנים האחרונות, יהיה חבר מועצה. אלה לא אחוזים נמוכים. ועדיין, זה כמובן לא 100%".
איך מסבירים את העובדה שרבים חוששים ממנהל שהוא עולה חדש?
"יכול להיות שזה חשש מפערי תרבות או שפה. יכולה להיות סיטואציה שבה עובדים למשל באנגלית והעובד חושש שהבוס ידבר איתו באנגלית רהוטה ויהיה לו קשה. אולי המנהל החדש רוצה להנחיל או לעבוד לפי נורמות עבודה אחרות. יכולות להיות הרבה סיטואציות שיעוררו את החשש הזה מצד העובד. ברמת המקרו צריכים להבין שבקרב הציבור היהודי הישראלי, יש כאן בסופו של דבר יותר כוח מאשר חולשה, או יותר צמיחה מאשר נטל. אבל אם אתה שואל בן אדם לגבי מצבו הספציפי או מקום העבודה האישי שלו, אז יש פחות מוכנות".
חלק אחר במחקר עוסק בסוגיית המפונים. על פי המחקר, בקרב החברה היהודית כ-13% נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם לתקופה מסוימת, ובחברה הערבית הנתון הזה עומד על 6%. לדברי צ'אצ'אשווילי-בולוטין, הנתונים האלה מראים את המספרים המוחלטים של המפונים, וזה נתון קריטי עבור המדינה כדי שהיא תוכל לטפל בהם כראוי ולספק מסגרות לילדים ולמשפחות. במחקר השתתפו 547 משיבים, מדגם מייצג של החברה הישראלית (יהודים וערבים).
