המסע לוושינגטון בעקבות התקווה להחזיר הביתה את החטופים: נציגי משפחות שיקיריהן נמצאים ברצועת עזה יצאו לביקור בזק בארצות הברית, במטרה להתחזק רוחנית אבל לא פחות חשוב מכך גם לפגוש בכירים שינסו לסייע במאמץ העולמי לשחרור החטופים.
מורדי סלמנוביץ, מנהל השירות בטיסה שיזמו צעירי חב"ד בישראל בראשות הרב יוסף יצחק אהרונוב, וחווה לא מעט נסיעות הומניטריות מעין אלה, הניח תפילין בתפילת שחרית מוקדמת. הוא מחייך אליי תוך כדי ומסביר: "כשחבר'ה מחב"ד מציעים לי להניח תפילין אני אף פעם לא מסרב. אני גם רוצה מאוד להאמין שבאקט הקטן הזה אוכל להוסיף עוד קצת רוחניות וכוח למשפחות החטופים, ומתפלל שכל יקיריהם יחזרו הביתה בריאים ושלמים בגופם ובנפשם". לדבריו, "זו בהחלט לא טיסה רגילה. כולנו פה התייצבנו למשמרת בלי לדעת לקראת מה אנחנו הולכים, ומשעודכנו – מיד הרגשנו שאנחנו בסוג של שליחות. התחושה היא שיש בתוכי חלק קטן מהמשפחות שנכנסו ללב של כולנו".
תמיר קסטיאל, שליח הרבי בחב"ד הרצליה ובשכונת קטמון בירושלים, שאף הוא גויס למבצע הבזק, אמר עם דמעות בעיניים: "כמה מחיצות היו קודם? לכולנו? הנסיעה הזו פתחה לכולנו את הלב. הכאב שלהם נהפך לכאב שלנו. כולנו משפחה אחת", הוא מסיר את המשקפיים ומנגב את העיניים תוך כדי דיבור, "אני מרגיש כאילו יצאתי מתיבת נח. אומרים שבתיבה הייתה השפעה רוחנית מיוחדת שגרמה לחיות שלא לפגוע אחת בשנייה, באופן ניסי. רק שנח יצא מהתיבה אחרי המבול, ואנחנו יוצאים מהתיבה ישר לתוך המבול. היה כל כך מיוחד שקשה לחזור לשגרה".
"חברי קונגרס בכו מהמפגש איתנו"
המשפחות עצמן הפכו מזרים מוחלטים לסוג של משפחה אחת גדולה עם מטרה משותפת. מצד אחד מתפרקים בבכי ובצחוק כדי להקל על הכאב, ומצד שני משתפים בתמונות ובסיפורים הקשים מאותה שבת שחורה.
מירית רגב מהרצליה, אמא של מיה ואיתי שהיו במסיבה ברעים וכעת מוחזקים בשבי ברצועת עזה, מודה כי "התלבטתי אם לצאת למסע. האינטנסיביות והטיסות מתישות וגם לא רציתי לעזוב את הארץ כשיש לי שני ילדים שלא בבית. תארי לך שהם בדיוק חוזרים הביתה? מה אני אומר להם, שבזמן שיצאו מעזה אמא טסה לארצות הברית?" היא אומרת בחצי חיוך עם עיניים מותשות, "ואז אמרתי לעצמי: הלוואי שהם יחזרו ושמישהו אחר יקבל אותם. העיקר שיהיו כבר בבית".
היא אומרת שהיא הופתעה מהארגון של צעירי חב"ד: "הרגעים האלה ילוו אותי לנצח – התפילה על הקבר של הרבי מלובביץ' הייתה עוצמתית בעיניי. לרדת מהאוטובוס בכניסה לאוהל הרבי ולפגוש מאות אנשים ויותר, בלילה, שעומדים בקור הניו-יורקי, ולשמוע אותם שרים 'אני מאמין' ו'עם ישראל חי', ומול העיניים עומדת אישה שמעולם לא הכרתי עם דמעות בעיניים ומחזיקה פוסטר של הילדים שלי. הופתעתי. אמרתי לה: 'אלה הילדים שלי'. אנשים הקיפו אותי ואת יתר המשפחות, חיבקו, ניחמו, בכו יחד איתנו, אמרו שהם מתפללים עלינו יום יום – זה עוצמתי. לראות את חברי הקונגרס והסנטורים בוכים מהמפגש איתנו – זה נגע לי ללב. הם אמרו שלא יעזבו אותנו לרגע ושהם איתנו – והאמנתי להם. הכי ריגשו אותי כמויות האכפתיות, הנתינה, האהבה שהרעיפו עלינו אנשים זרים. הלכתי ברחובות שם, מחזיקה פוסטר של שני ילדיי, ואנשים עוצרים אותי, מחבקים, בוכים יחד איתי. זה מרגש. את תראי – כשהתינוקות, הילדים, ההורים, הסבא והסבתא יחזרו בעזרת השם בשלום הביתה, הם יקבלו עם ישראל אחר וזה מרגש אותי בשבילם".
"ירדנו מהאוטובוס בכניסה לאוהל הרבי ופגשנו מאות אנשים ויותר, בלילה, שעומדים בקור הניו-יורקי ושרים 'אני מאמין' ו'עם ישראל חי'. אנשים הקיפו אותי ואת יתר המשפחות, חיבקו, ניחמו, בכו יחד איתנו, אמרו שהם מתפללים עלינו יום יום – זה עוצמתי"
רועי ברוך מירושלים, שאחיו אוריאל נחטף מהמסיבה ברעים, ואשתו ריקי, מספרים ש"הרגע שבו הרגשנו שאנחנו לא לבד במסע הכאוב הזה ושכל העולם איתנו, היה כשירדנו מהאוטובוס לאוהל הרבי מלובביץ' היישר לידיים המחבקות של מאות יהודים ששרו 'עם ישראל חי' עם דמעות בעיניים. יהודים מכל העולם, אפילו הייתה אחת משבדיה, חיבקו ואמרו שהם איתנו בכאב שלנו. זה היה רגע משמעותי מאוד עבורנו. אחר כך הגיעו לאורך המסע עוד רגעים רבים כאלה. בכל מקום חיבקו ובכו איתנו ואמרו: 'אנחנו לא מפסיקים להתפלל איתך'.
"זה היה מסע שנגע בכל מה שהיה צריך לגעת. מסע שהתחיל בתפילה קורעת את השמיים ואת הנשמה שיצאנו ממנה בכוחות מחוזקים, ולמחרת היה יום גדוש של עשייה ומפגשים עם אנשים שיכולים מכל החזיתות להזיז דברים. אנחנו חוזרים הביתה בלב שלם לאחר שביצענו את המשימה שלשמה יצאנו. וצעירי חב"ד? אין מילים לתאר את ההערכה לנתינה האינסופית שלהם, האהבה הבלתי-נתפסת שלהם והאכפתיות. זה לא מובן מאליו. הם התערבבו בין המשפחות ונתנו לכולנו כוחות. גם בינינו תחושת הביחד הייתה גדולה. נתנו כוחות אחד לשני. הפכנו למשפחה אחת גדולה לצרה. לעולם לא נשכח את הנסיעה הזו. מעולם לא הרגשנו את עם ישראל כל כך מאוחד. ממש מרגישים שעכשיו עם אחדותנו – אף אחד לא יוכל עלינו, ואנחנו מתפללים שזה יישאר כך ושנהיה ביחד גם בשמחות של העם שלנו".
הסוף העצוב של משפחת וייס
האחים דניאל ואוהד וייס מבארי, שאביהם שמוליק נרצח בקיבוץ, שיתפו שאימם יהודית חולת סרטן בת 65 נחטפה לעזה והיו במהלך המסע מלאי תקווה, אך עוד לפני שנחתו חזרה בארץ קיבלו את הבשורה הקשה על מותה של אימם. במסע עצמו, דניאל לא הפסיק לנגן בגיטרה ולעודד את כולם. "הוא מנחם אותנו במקום שאנחנו ננחם אותו", אמרה אחת מהנשים במסע, וחברתה הוסיפה: "הוא שר כדי לעודד ולחזק אותנו אבל הנחמה הזו מידבקת ונוגעת גם בו".
משפחות החטופים בשירה משותפת במטוס לארה"ב
דניאל ניגן ושר לבד וגם ביחד, כי כמו שהוא בעצמו ניגן ושר, "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק". זה היה עם צעירי חב"ד שהיו על המטוס, עם צוות המטוס, עם בני המשפחות שגורלן דומה לשלו. הוא שר גם אחרי המפגש המרגש והמטלטל שהיה למשלחת עם חברי הפרלמנט והסנאט האמריקניים בוושינגטון. הוא המשיך ושר כל הדרך עד לעצרת הענק שבה השתתפו כמעט 300 אלף איש למען ישראל ולמען החטופים וקראו "לא להפסקת אש". הוא שימח כאילו לא נגעה בו השבת השחורה שגבתה מחיר כבד ממשפחתו – הוא המשיך לנגן ולשיר בהרבה תקווה עד לבשורה הקשה.
לא מעט מהחברים למסע נכחו בהלוויה המרגשת שהתקיימה בצהרי יום ראשון בבית העלמין עולש בעמק חפר. הם ליוו את צמד האחים יחד עם קרוביהם, כשהם טומנים את יהודית "בצמידות לאהובה שמוליק", כפי שנרשם במודעת האבל.
כל בדל מידע מעורר סערה
חבר נוסף למסע היה אלון נמרודי, אביו של החטוף תמיר, שבאותו יום חל יום הולדתו ה-26. בארוחת ערב שחתמה את המסע המרגש שר האב לבנו "היום יום הולדת" בדמעות. אלון שיתף בקול נשנק מבכי כיצד קיבל שבועיים קודם לכן ארגזים מצה"ל ובהם פריטיו האישיים של בנו. "היה לי קשה לפתוח אותם", שיתף האב, "ואז ראיתי פתק צהוב קטן ובו שלושה כללים חינוכיים שהוא רשם לעצמו. הראשון: לעזור לכמה שיותר אנשים. השני: לא לפגוע באחרים. השלישי: להרחיב את מעגל החברים".
הייתה במסע תקווה גדולה שהכול יסתיים לטובה, אך אפילו ההיאחזות ברבי והמנגינות העליזות המידבקות של חסידיו לא היו יכולות לפזר את עננת החששות מבשורות שמתקבלות מבחוץ. וזה הגיע. הסרטונים שמשחרר החמאס, הדיווחים על מציאת גופות של חטופים וכל בדל מידע מעוררים סערה.
4 צפייה בגלריה
עצרת פרו-ישראלית בוושינגטון ליד בניין הקונגרס
(צילום: Drew Angerer / Getty Images North America / AFP)
יהודית וגנר מכפר חב"ד, מטפלת בטראומה ומתנדבת ביחידת חוסן שהורכבה לצורך המסע, אומרת ש"לשם כך בדיוק הוקם צוות חוסן המורכב מחמישה מטפלים, בהם פסיכולוגית, מתוך הבנה שנסיעה כזו יכולה להציף רגשות מורכבים ובעיקר מתוך רצון שהמשפחות ידעו שהם לא לבד". לדבריה, כבר עם החדשות הראשונות שנחתו בתחילת הטיסה הוחלט להיות אקטיביים יותר: "ניגשנו לכל אחת מהמשפחות באופן פרטי והצגנו את עצמנו באופן אישי. היה חשוב לנו ליצור את הקשר הראשוני, שידעו שאנחנו כאן למענם, כקו הגנה. וראית את השוני – בטיסה חזרה, אחרי שכבר נבנה האמון יותר ויותר, ניגשו אלינו ורצו לשתף ולהיפתח. אחרי למעלה מחודש ימים של עשייה זה איפשר ללא מעט אנשים להתפרק. לתת לדברים לצוף. אחת הבנות אמרה לי שעד שהגיעה לסנאט היא לא הרשתה לעצמה לבכות. היא חששה שאם תבכה – היא תתפרק לגמרי. רק שם היא הרשתה לעצמה".
משה גלבשטיין, פארמדיק של מד"א, היה במסעות קשים לא מעטים, אך זה לדבריו היה משהו מיוחד: "צעירי חב"ד פנו אליי שעות ספורות לפני המסע. אישרתי מיד, לקחתי חופש מהעבודה והתייצבתי. פגשתי משפחות אהובות שנסעו לקרוע את השמיים בתפילה. המשפחות חזקות ומחזקות, קשה שלא להתפעל מהן. לצד זה, בצד הטכני, צריך להביע הערכה גדולה מאוד לצעירי אגודת חב"ד ולמארגנים על ההשקעה והיחס לכל משפחה ומשפחה. הם היו שם בכל רגע נתון כדי לתמוך, להזדהות, לחבק חיבוק אמיתי וכן".
שימי סגל, מנהל המסע של צעירי חב"ד למשפחות החטופים: "יצאנו למסע נגד כל הסיכויים עם כ-250 מבני משפחות החטופים, כאשר כל אחת מהן מגיעה מרקע שונה וממיקום אחר ברחבי הארץ - וחזרנו משפחה אחת גדולה ומלוכדת. הרגשנו על כולם שזה אחד הדברים שהיו מאוד חסרים למשפחות. החיבור המיוחד הזה. הבשורה הגדולה וההבטחה שלנו למשפחות, היא שהמסע לא תם ולא יושלם עד אשר אחרון החטופים יחזור לביתו בריא ושלם. אנחנו מגייסים לצורך כך את כל הכוח האדיר של חב"ד בישראל ובתפוצות, באמצעות אלפי שליחי חב"ד ורבני הקהילות. אנו מיישמים בצעירי חב"ד תוכנית מסודרת שתעניק מעטפת של סיוע כולל למשפחות בכל דבר ועניין, תוך חיבור מקסימלי של המשפחות עם כלל הקהילות היהודיות בעולם. התוכנית כוללת גם מיזם מיוחד ל'אימוץ' אישי של כל משפחה ע"י קהילה יהודית בעולם באמצעות צעירי חב"ד, כך שהתועלת תהיה מקסימלית וממוקדת. והכי חשוב שהמשפחות יצליחו לחוש את החיבוק הגדול שלנו ושל יהודי העולם במאבקן הנחוש להשבת כל החטופים".
- הכותבת הייתה אורחת צעירי חב"ד במסע לארצות הברית עם המשפחות
