"הַיּוֹם יַהַפְכוּ אוֹתִי כְּמוֹ גֶּרֶב / יְרוֹקְנוּ כְּמוֹ קִשּׁוּא לְמִלּוּי" – כך כתבה אמילי עמרוסי בשיר "הַכָּרֵת הטוב", רגע לפני שנכנסה לניתוח לכריתת רחם בינואר 2025. היא מתארת את הניתוח ההוא כחלק מתהליך התרוקנות ממושך שבו נפרדה מהחשיבות העצמית המוגזמת, מהמגדלים הגבוהים שבנתה סביב קריירה ומשפחה ללא יסודות ראויים, וכן, גם מהאיבר שבו נשאה את ארבעת ילדיה בהריונות, זה שנחשב לסמל הנשי האולטימטיבי.
"היו לי תאים טרום-סרטניים בשלב די מוקדם, פשוט הייתי צריכה להיות במעקב", היא מספרת. "המעקב הזה היה מעיק, ביופסיה בכל פעם וצילום. כל שנה הייתי צריכה לפנות לזה זמן וכוח. אחרי שלוש שנים אמרתי לרופא: תגיד, למה אני עדיין עם הרחם? קח אותו. העיניים שלו נפערו והוא אמר לי: 'מה ביקשת עכשיו?! אני לא מכיר מצב שבו אישה ביקשה להיפרד מהרחם שלה, ועוד בישראל, ועוד בירושלים. את מבקשת להוציא את הרחם?' אמרתי לו: אם זה שומר לי על הבריאות ולוּ באחוז מזערי אחד, וסיימתי להשתמש ברחם, אני לא רוצה לחיות תחת החרב הזו, עם האפשרות שהתאים הטרום-סרטניים יהפכו לתאים סרטניים".
אמילי עמרוסי בכניסה לניתוח לכריתת רחם ב-2025
כריתת הרחם נוכחת בספר השירה החדש והמפתיע של עמרוסי, "רוח וצלצולים", שיצא לאור בהוצאת בית אורי צבי ובעריכת אלחי סלומון. בספר החשוף, השופע הברקות לשוניות, נוכחים גם אירועים מטלטלים אחרים שעברה בחייה האישיים, כמו הגירושים מבעלה הראשון או פיטורים כואבים שנחתו עליה בהפתעה גמורה. אחרי שהתפרסמה כסופרת ועיתונאית, זו הפעם הראשונה שבה היא מתנסה בשירה.
"רציתי לצמצם את המילים", היא מסבירה מה גרם לה להתחיל לכתוב שירה באמצע החיים, "שירה היא סוג של מעגל. כשאני כותבת פרוזה או טור, אני רוצה להביא אותך הקורא מנקודה A לנקודה B. כשאני מכניסה אותך לשיר אני מזמינה אותך להסתובב איתי במעגל. החוויה הזו חדשה לי".
12 צפייה בגלריה
אמילי עמרוסי. "עברתי התייצבות והשקטה באמצעות הידיעה שאני לא כזו דגולה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בתחילת הספר, כמעין הקדמה, את כותבת בין השאר: "מה שתקראו בעמודים הבאים הוא סדנת החלשה של אישה. אישה שהעבירה שנים ארוכות סדנאות העצמה". מה גרם לך להרגיש צורך לעבור "סדנת החלשה" כזו?
"אני לא נגד סדנאות העצמה, גיליתי שהמון נשים זקוקות להן. באמת הרבה נשים וגברים צריכים שיגידו להם: תבטחו ביכולות שלכם, דברו בקול, תזקפו את הגב. אבל אני הייתי מאוד-מאוד-מאוד מלאה בעצמי. ממש מדהים אותי לשמוע את הנשים שאומרות 'גיליתי שאני יכולה לעמוד על שלי'. אני בדיוק הפוך – גיליתי שאני יכולה לא לעמוד על שלי. גדלתי עם הידיעה שיש לי יכולות, מגיע לי ואני ראויה. זו תנועה בעולם שמייצרת המון תסכול, כי שום דבר לא מספיק ואת אף פעם לא מרוצה. התחלתי לרוקן את עצמי. עברתי התייצבות והשקטה באמצעות הידיעה שאני לא כזו דגולה".
כריתת הרחם השתלבה באופן טבעי עם התהליך הרגשי והנפשי שהיא מעידה עליו. בתחילת הדרך היה לה קשה להשתמש במילה "כריתה". "כריתה היא מילה קשה מאוד. זו גם עקירה, עקירת רחם. אני הופכת להיות עקרה באותו רגע. לעקור איבר מגופי זה אירוע, ואלה מילים קשות", היא אומרת. "בהתחלה הסכמתי רק לקרוא לזה 'מסירה', כי אני בחרתי לעשות את זה כדי לשמור על הבריאות שלי. למסיבה שעשיתי פה בבית עם חברות קראתי 'מסירחם' – מסיבת רחם, או מסירת רחם. כמו שאני אוהבת לחגוג את החיים, חגגתי גם את האירוע הזה. אחרי עבודה פנימית, הבנתי שאני יכולה להשתמש במילה כריתה, כי כריתה היא גם כריתת ברית. גבר עושה כריתת ברית בגיל שמונה ימים על ידי חיתוך בגוף שלו. אני בגיל 45 עשיתי כריתת ברית איתו", היא מצביעה למעלה, "באמצעות מסירת איבר מהגוף שלי".
הייתי מאוד-מאוד-מאוד מלאה בעצמי. גדלתי עם הידיעה שיש לי יכולות, מגיע לי ואני ראויה. זו תנועה בעולם שמייצרת המון תסכול, כי שום דבר לא מספיק ואת אף פעם לא מרוצה. התחלתי לרוקן את עצמי
בניגוד לנשים אחרות שחוששות מפגיעה בנשיוּת בעקבות אובדן הרחם, היא מתארת תחושה הפוכה: "גיליתי שכשמוותרים על איבר ומוציאים אותו פיזית מהגוף, הערך הרגשי-נפשי שלו דווקא מתחזק בעולם. אני חושבת שהתנקבתי. הפכתי להיות כולי רחם. כיום אני מרגישה שאני לא זקוקה לקביים של נשיות, כמו עקבים וציפורניים".
היא מרגישה שגם מערכת היחסים עם בעלה השני, שייקה הולנדר, רק התחזקה. "רציתי נורא ששייקה יהיה בעלי. לא 'האיש שלי' או 'בן הזוג שלי'. רציתי שיהיה לי בעל, אבל לא הצלחתי שהוא יהיה בעלי כי עשיתי כל כך הרבה רעש וכוח ודומיננטיות והצלחה וכסף", היא מסבירה. "כיום אני מרגישה שאני יכולה להשיל בתוך הבית את הגלימה העמוסה שיש לי בחוץ, להתרפק ולהיות מובלת, לסמוך ולהישען עליו. אלה תהליכים שאנחנו עוברים ביחד".
את יודעת, זה נשמע מהותני. כאילו לגבר ולאישה יש תפקידים נפרדים מסוימים מאוד ומוגדרים מראש.
"בטח מהותני. אני שמרנית. אני של פעם, אני אולד סקול".
אמילי עמרוסי מקדישה שיר לבעלה שייקה, באירוע לכבוד ספרה בבית אורי צבי
בדרך כלל נשים נרתעות מאוד מהאפשרות להיפרד מהרחם. במקרה שלך, הרעיון בא ממך ולא מהרופאים.
"נכון. בדרך כלל ההתנגדות היא מהצד של המטופלת, שהרופא ממליץ לה להוציא את הרחם והיא אומרת שיש השלכות רגשיות, רוחניות ונפשיות עמוקות לאיבר הזה, ולכן היא לא יכולה להיפרד ממנו. במקרים שבהם מוציאים גם את השחלות, יש גם השלכות פיזיות משמעותיות, אבל לא אם משאירים אותן. אני נשארתי בגיל הביולוגי שלי. אין לי מִקווה, אין לי אמצעי מניעה, אין לי את הרעש שהאיבר הזה מייצר אחרי שסיימנו ללדת ילדים. ידעתי מתי הטבילה האחרונה שלי במקווה, ועשיתי 'מסיבת המקווה האחרון' לפני שנפרדתי מהרחם".
"שלמה ארצי הציל את חיי"
עמרוסי, בת 47, מתגוררת בירושלים. היא אם לארבעה מנישואיה הראשונים. רוב שירי הספר "רוח וצלצולים" נכתבו בשלושה ימים של חופשה מרוכזת בצימר בעין גדי. "אלה חומרים שהסתובבו בתוכי עשור", היא מבהירה. "אני חושבת שכל מבקשי הרוח כיום צריכים להגיע לים המלח. אני חושבת שבמקום הכי נמוך בעולם יש גובה מיוחד מבחינה רוחנית".
נראה שהמקום הנמוך ביותר מבחינתך נמצא בשיר "חניון של בטון מזוין", שבו כתבת: "רָאִיתִי סֶרֶט עַל אִשָּׁה שֶׁנֶּאֶנְסָה. / וּבַעְלָהּ לֹא מַאֲמִין לָהּ. / עַד שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת תְּאֻנָּה וְנִכְנֶסֶת לְתַרְדֶּמֶת. / וְקִנֵּאתִי בָּהּ מְאֹד". אלה שורות קשות שמבטאות מצב נפשי ירוד.
"הייתי במקום נמוך מאוד מבחינה נפשית. היה רצף של שנים קשות. מבחוץ עדיין המשכתי להצליח מבחינה מקצועית, אבל הנפש שלי התערערה. זה כנראה נבע מזה שבניתי מגדלים מאוד – קריירה, משפחה וכולי – בלי יסודות, וכשהמגדל נפל, הוא נפל. השנים הקשות כללו פיטורים מחרידים ומאוד-מאוד פתאומיים ביום שבו נכנסתי לבית חדש שלקחתי אליו משכנתה לבד, גירושים שהיו לא קלים, פריצה לבית, תאונה שבה הבן שלי נפצע והיה מאושפז בטיפול נמרץ... בכל פעם שחשבתי שאני רואה את האור בקצה, הרגשתי עוד פעם שהמרפקים שלי נחבטים בקירות המנהרה והיא לא נגמרת. היה פער בין מה שאני עוברת למה שאני מחזיקה בחוץ. לפני שנתיים היה פתאום שקט. פתאום אני כבר לא בפריים-טיים, ויש לי את הזמן לעבור את התהליכים שאני צריכה לעבור".
מבחינה מסוימת רצית להיכנס לתרדמת?
"לא הייתה לי שהות להיכנס לתרדמת לאורך כל השנים הקשות. כל הזמן הייתי בעשייה. 'סדנת ההחלשה' שעברתי היא תהליך של השקטה והתייצבות".
לפני כעשור התגרשה מאבי ילדיה, אייל, ונאלצה להתמודד סביב הפרידה עם שמועות שהרחיקו הרבה מעבר לאמת. שנתיים לאחר הגירושים התחתנה עם שייקה הולנדר, איש הייטק ואב לחמישה, שהיה גרוש בעצמו. הם גרים בבתים נפרדים, היא בירושלים והוא בגבעת שמואל, בעיקר כדי לא לעקור את הילדים ואת בני הזוג הקודמים מסביבתם הטבעית. "אנחנו כמו חבר וחברה בתיכון, עם הרשאה הלכתית, כי יש לי טבעת על האצבע", היא מחייכת. "אין לנו ויכוחים על הרגלי היומיום, 'למה המגבת על הרצפה' או 'למה נגמר החלב'. המרחק שומר על הגעגוע, על התשוקה. המחיר הוא שיקר מאוד להחזיק שני בתים".
12 צפייה בגלריה
"הייתה תקופה שבה המשכתי להצליח מבחינה מקצועית, אבל הנפש שלי התערערה". עמרוסי
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בינואר 2021 פוטרה מעבודתה "ישראל היום". עמרוסי תבעה את העיתון בטענה שפוטרה על רקע פוליטי בגלל ביקורת שהשמיעה כלפי ראש הממשלה נתניהו, בתקופה שבה "ישראל היום" עוד היה נאמן באופן מובהק לאינטרסים של יו"ר הליכוד. בחינמון הכחישו את טענותיה. זה נגמר בפשרה מחוץ לבית המשפט, שנותרה חסויה.
בתקופה שאחרי הפיטורים ההם היא שקעה ברחמים עצמיים. "רק רציתי לכתוב, זה הדבר שלי, זה המקום שלי בעולם", היא משחזרת. "חשבתי, איפה אני אכתוב, איפה אמצא מקום שגם ישלם לי על הכתיבה שלי וגם אשפיע בו בעולם? אני לא כותבת למגירה, אני כותבת החוצה, אז למי אני אכתוב עכשיו? אף אחד לא רוצה להעסיק אותי בתור כותבת? הייתי מאוד-מאוד עצובה. בשלב הזה עשיתי משהו שאם תשמע אותו אולי תנעל אותי במחלקה סגורה: הלכתי לזמן את הסבים שלי בשמיים, לשאול אותם מה אני אמורה לעשות. בכיתי ודיברתי איתם, ובעודי מזמנת את הסבים שלי בשמיים, באותו רגע, נשמע 'דינג' בטלפון".
היה זה צליל הודעה נכנסת. "זה היה ממש לפני המלחמה, ספטמבר 2023. שלמה ארצי כתב לי: אני קורא את ספרך 'תריס' בניו יורק, גיליתי סופרת נפלאה, נהנה מכל רגע. תמשיכי לכתוב", היא מספרת. "הוא גם כתב לי שהוא רואה דרך הכתיבה המגויסת שלי, דרך הכתיבה למען מחנה, שיש לי יכולת לכתוב כתיבה צלולה, כתיבה לשם כתיבה. אחר כך המשכנו חודשים להתכתב, גם תוך כדי המלחמה. הוא כתב לי: את חייבת לכתוב שירה. אני קורא אותך ואת חייבת לכתוב שירה. שלמה ארצי החזיר לי את האמון. שלמה, האיש הארצי הזה – שהוא לא כזה ארצי, הוא מאוד רוחני – הרים אותי למעלה דרך עולם הרוח ואמר לי: אל תוותרי על הכתיבה. הוא ברא בי אמונה חדשה שאני יכולה לכתוב שירה, שאני יכולה לכתוב בלי להיות דוברת של מחנה ובלי לעשות נפשות למשהו חוץ מלעשות לנפשי. אני חושבת שהאיש הזה הציל את חיי. הוא משה אותי מתהום".
לא רוצה להיות במשבצת "הימנית"
"חֲצִי יוֹבֵל / שֶׁל מַאֲמָץ כּוֹשֵׁל / לְהִתְקַבֵּל / לַעֲבוֹדָה כְּעִתּוֹנָאִית / הֵבִיא אוֹתִי / לִכְתֹּב שִׁירָה". כך כותבת עמרוסי בשיר "יש גבול", שבו היא סוגרת חשבון עם מי שלדבריה שרטטו לה את הגבול כימנית בתקשורת הכללית, וקבעו שהיא יכולה להיות פובליציסטית בתוכנית דעות אבל לא מגישה בתוכנית אקטואליה. "יְכוֹלָה לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, / אָסוּר לָהּ לִשְׁאֹל", במילותיה.
במשך מספר שנים הגישה עמרוסי את תוכנית הרדיו השבועית "אמילי והפרופסור" לצד יובל אלבשן בכאן רשת ב', עד שיחסיה עם תאגיד השידור התפוצצו בקול רעש גדול לפני כשנתיים. הבלגן החל כשאמרה באחת התוכניות שיום ירושלים הוא "הנכבה של השמאל", מה שהביא לתלונות מצד מאזינים. בתאגיד ביקשו ממנה לומר "הבהרה" בשידור בעקבות הדברים. בתגובה, היא אמרה בשידור שאילצו אותה להתנצל בניגוד לרצונה מאחר שהאמירה שלה לא מצאה חן בעיני "מנהל זוטר", כלשונה.
אם נחזור רגע למה שקרה בתאגיד, בסוף יצאת נגד מקום העבודה שלך בעודך משדרת שם. זה מעשה שלא ייעשה.
"נכון, אבל האם הם השעו אותי בגלל האמירה על 'המנהל הזוטר'? אני חושבת שלא. המנהל הזה היה חמוד מאוד ואני גם התנצלתי בפניו באופן אישי. כיום הוא כבר לא עובד בתאגיד, ואני לא נגד אף אחד מהתאגיד באופן אישי. אני חושבת שהם השעו אותי כי אמרתי שאם אפתח את כל מה שיש לי לומר, אז – 'שלוש נקודות'. הם הבינו שבפעם הבאה שאפתח מיקרופון אני אשלים את המשפט, כי כבר הייתי כל כך טעונה. זה היה אחרי שנים שבהן ביקשתי להיתפס כעיתונאית והוכחתי שאני מביאה נתונים מבחינת האזנה".
בסוף יש היגיון בכך שראו בך את "הימנית", כי היית דוברת מועצת יש"ע בתקופת ההתנתקות, שהיא תקופה שנצרבה מאוד בתודעה.
"אם זה היה כלל אחיד לכולם, אז הייתי אומרת 'סבבה'. למה שלי יחימוביץ' הגישה תוכניות אקטואליה? זו לא הדוגמה היחידה בתקשורת. לוסי אהריש זו דוגמה מהממת. היא מגישה מצוינת, מראיינת מבריקה. היא קשובה, אינטליגנטית, כריזמטית, יש בה את כל מה שצריך כדי להחזיק שידור. כולם יודעים מה העמדות שלה, אבל אף אחד לא אומר 'לוסי פרסמה פוסט בפייסבוק עם עמדות שמאל, איך היא יכולה להגיש אקטואליה'. אני חושבת שלגיטימי שהן ישבו לבד באולפן. אבל אם אני מזדהה כימנית, מתברר שאני לא יכולה להיות ימנית כתחביב אלא רק כמשלח יד. חושבים שאני חייבת לעבוד בזה. כל הזמן דפקתי על הדלת ושאלתי למה ייגרע חלקי. אמרתי – תנו לי להגיש בחמש בבוקר את קריאת העיתונים, תנו לי להגיש את הספרות, את התרבות. הכול היה חסום, כי אני דוברת מועצת יש"ע לשעבר.
"אחרי שעזבתי את הרדיו ברשת ב' קיבלתי הצעות להגשת תוכניות בבמות הכי גדולות במדינה, אלא שכולן היו מאותו ז'אנר: להגיש תוכנית יחד עם מישהו משמאל, ושוב להיות זו שמדברת ולא זו ששואלת את השאלות. שוב להיות זו שהיא לא עיתונאית לגיטימית, אלא מייצגת מחנה, שליחת ציבור. הייתי צריכה לוותר על כסף, מעמד, יוקרה, כבוד ורייטינג, אבל אמרתי 'לא' לכולם. הרשות שניתנה לי מחוץ למחנה הייתה הרשות רק לתפקיד אחד. אני לא מאשימה בזה אף אחד, אבל זה עיוורון שקיים אצל ראשי מערכות העיתונות, גם הציבוריות וגם הפרטיות. יש איזו הנחת יסוד שאם היא ימנית היא לא יכולה להיות סקרנית, אינטליגנטית וקשובה, שנותנת מספיק כבוד לשני הצדדים".
12 צפייה בגלריה
אמילי עמרוסי עם בעלה, שייקה הולנדר. "כמו חבר וחברה בתיכון, עם הרשאה הלכתית"
(צילום: אלבום פרטי)
אבל יש דוגמאות רבות לעיתונאים ומגישים ימנים מצליחים, גם בערוצים שאינם מזוהים עם הימין באופן בלעדי.
"חדשות 12 עשו עבודה, קודם כול כי הם יודעים שזה עובד ומביא רייטינג. אם הייתי מנהלת בשידור הציבורי, הייתי אומרת שנער בן 16 בישיבה חרדית שמאזין לרדיו בטרנזיסטור מתחת לשמיכה צריך לשמוע את בן דמותו. אני רוצה שאישה ערבייה שמקשיבה למוזיקה ברדיו בזמן שהיא תולה כביסה תשמע את בת דמותה מגישה מוזיקה".
גיליתי בשלב מאוחר מאוד בחיים שלי אילו מחירים יש לאמת. אני אומרת אמת עד הקצה. למדתי שלפעמים צריך להיות פוליטיקאי, דיפלומט... אני מסגלת את השפה הזו של השלום אט-אט, באיחור
דווקא בתאגיד יש גיוון אנושי גדול יותר מאשר במקומות אחרים.
"במספרים כן, לא בתפקידים. במספרים יכול להיות שיש היום מניין לתפילת מנחה בתאגיד השידור הציבורי או בגלי צה"ל. יש יותר דתיים ויותר מחזיקי עמדות ימין, אבל אין ביטוי לכל האוכלוסיות שצריכות לקבל ביטוי, כמו ערבים, ועדיין הימני יבוא על תקן הימני. התפקיד של הימנים הוא להיות ימנים, בעוד השמאלנים הם עיתונאים שעושים את עבודתם וגם שמאלנים".
מה לגבי ערוץ 14 ו-i24NEWS?
"i24 אני לא רואה לצערי, וב-14 אני חושבת שההטיה של ההגה לצד ההפוך גרמה לתמונת ראי. הם הולכים ומתמקצעים ועושים שם עבודה יפה, ועדיין, היה אפשר אחרת. היה אפשר מלכתחילה להגיד 'אנחנו לא משחקים במשחק הזה של ההדרה של אלה שלא חושבים ככה וככה'. אם אני הייתי מנהלת גוף תקשורת, הייתי באה בידיים נקיות להעסיק את כל סוגי האוכלוסיות, את כל הגוונים והשפות. יש אנשים שיסיימו שידור ביום חמישי בערב ויגידו 'סוף שבוע נעים', ויש כאלה שיגידו 'שבת שלום'. אנחנו צריכים את כל השפות האלה".
12 צפייה בגלריה
אמילי עמרוסי. "למדתי שההפך מאמת זה לא שקר. ההפך מאמת זה שלום"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אם נחזור רגע אלייך, ביותר ממקום עבודה אחד הדברים הסתיימו מבחינתך בפיצוץ, באשמתך או שלא באשמתך. אנשים שמסתכלים מהצד יגידו: אמילי בעייתית.
"גיליתי בשלב מאוחר מאוד בחיים שלי אילו מחירים יש לאמת. אני אומרת אמת עד הקצה, נותנת אמון בעולם, וסמכתי על זה שאם אני אומרת משהו זה לא יחזור אליי בחזרה, כי אמרתי אמת. המחירים ששילמתי על אמירת אמת לימדו אותי שההפך מאמת זה לא שקר. ההפך מאמת זה שלום. לפעמים אתה צריך להיות פוליטיקאי, דיפלומט. אלה ערכים שלא היו לי, ואני מסגלת את השפה הזו של השלום אט-אט, באיחור".
מתאגיד השידור הישראלי נמסר בתגובה: "אנו מודים לאמילי על תקופת עבודתה בכאן חדשות ברשת ב', ומאחלים לה הצלחה רבה".
מפנה מקום לאלוהים
למרות הייאוש שלה מהתקשורת הישראלית, עמרוסי אינה מחוסרת עבודה. היא עוסקת בהרצאות, בהנחיית כנסים וסדנאות, בהובלת ריטריטים ובכתיבה בתשלום. היא כותבת טור במגזין "פנימה" לנשים דתיות ומגישה את פודקאסט הראיונות "ניתוח לב פתוח" של אתר כיפה. ספרי סדרת "הפרשה" בהוצאת ידיעות ספרים, שבהם הנגישה את סיפורי התורה לילדים, נמכרו ב-40 אלף עותקים והודפסו גם באנגלית בהוצאת קורן.
ההלם של טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו חיזקו את ההבנה שלה שבמקום לדבר, היא רוצה להקשיב. "את כל מה שהיה לי להגיד אמרתי, יש מאות אלפי שעות שידור של אמילי מדברת ואמילי יודעת. פתאום השתיקו אותי והשתתקתי", היא אומרת.
כריכת הספרצילום: הוצאת בית אורי צבי. עיצוב: אהרון פרידמן, סטודיו שיפטאת מרגישה שאחרי 7 באוקטובר התפקיד של אלוהים דווקא משמעותי יותר בחייך?
"אחרי 7 באוקטובר, כמו רובנו, תהיתי איפה אלוהים היה בעוטף. כשבערוץ 'משב' מבית ארגון רבני צהר פנו אליי ושאלו אותי על מה מעניין אותי לעשות תוכנית ראיונות, ישר אמרתי להם: איפה הוא? אני רוצה לדעת איפה הוא. יצאנו להקליט את 'אלוהים אדירים', תוכנית העמקה בשאלות של אמונה עם מרואיינים שונים, וזה הצליח הרבה מעבר למה שחשבנו. גם בעקבות המלחמה, הדאגה והחרדה, גם בעקבות החיפוש האקטיבי שלי אחריו וגם בעקבות מסירת הרחם, אני יותר ויותר עם אלוהים. כמובן, גם בשיחה של כעס וגם בשיחה של עלבון".
איך את מסבירה את זה?
"דווקא כשהאדמה נפערה, יש איזה חלון שנפער מהשמיים. יש שחקן חדש שלא קוראים לו הלכה, מורשת, יהדות, מצוות או תורה, אלא קוראים לו אלוהים. הוא בעצמו. פתאום הוא הפך להיות חלק מהשיחה. מהשירים בפופ, מהציציות של חבר'ה חילונים ומהעובדה שצה"ל נראה כמו שהוא נראה, גם אצל לוחמים שגדלו בחינוך חילוני. אני לא מחדשת בזה שאלוהים הפך להיות חלק מהתמונה. אצלי זה מתחבר לתהליך ההתרוקנות, שנועד לרוצץ את האגו. אני פשוט מפנה לו מקום. אני אומנם לא נראית כל כך דתייה כמו שנראיתי כשגרתי בטלמון והייתי עם מטפחת בנישואיי הראשונים, אבל אני הרבה יותר דתייה ממה שהייתי אי פעם, כי אני מכניסה את הכוונה לתוך הדבר הזה. אני לא מתביישת לדבר על השיחות שלי עם אלוהים, על השיחות שלי עם מלאכים או על השיחות שלי עם סביי המתים בשמיים".
