ב-8 בדצמבר 1941 רצחו הנאצים את ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב בעיר ריגה בלטביה. אלפי היהודים שרוכזו על ידי הצבא הנאצי בגטו הגדול של ריגה נדרשו להיערך במסדר לקראת יציאתם הרגלית ליער רומבולה, שבו נרצחה מרבית הקהילה. דובנוב היה בן 81, והוא אמר לחיילים הנאצים שלא יוכל ללכת את עשרת הקילומטרים עד אתר ההשמדה.
על פי פקודה הוא נדרש לצאת מן השורות ולהתייצב לפני הקצין הגרמני. מסופר כי בעת שיצא קרא, "יהודים! תכתבו, תכתבו, תכתבו". לפי המסופר, הקצין שאל אותו: "האם היית פרופסור באוניברסיטת היידלברג?" על כך השיב דובנוב בחיוב. "אתה", אמר לו הקצין, "הכשלת אותי במבחן בקורס שלך, עכשיו תבוא על עונשך". בפני אלפי יהודים שלף הקצין הנאצי את אקדחו וירה בדובנוב, שנפל ומת בו במקום.
7 צפייה בגלריה
השלט בכניסה לאושוויץ. כל מחקר חושף כמה אנחנו עדיין לא יודעים
(צילום: Katarina Stoltz / Reuters)
הבקשה-הוראה של דובנוב ליהודי ריגה, "תכתבו, תכתבו, תכתבו", נאמרה עוד בטרם נכתב הספר הראשון על השואה. דובנוב, היסטוריון דגול, שאפשר ומותר לחלוק על השקפותיו ביחס לציונות ולארץ ישראל, הבין בחושיו הבריאים כי חובה על יהודים לתעד את השואה ולא להשאיר את התיעוד רק לשלטונות בארצות השונות, וכמובן לא רק לצבא הנאצי. שניות לפני שנרצח הוא ביקש ליצור את התשתית למי שימשיך את מפעלו הענק בכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל.
אין נושא בהיסטוריה של עם ישראל שנחקר יותר מהשואה. לעיתים קרובות אני נשאל: מה יש עדיין לחקור על השואה? מי יקרא את כל המחקרים הנכתבים? האם אין לנו מספיק מידע על השואה? ובכל פעם שאני נשאל, תשובתי אחת: כל מחקר שנעשה חושף כמה אנחנו עדיין לא יודעים. כמה נושאים חדשים יש לחקור על יסוד מסמכים חדשים ועדויות לא מוכרות? כל מחקר הוא אבן הראשה לנושאים חדשים, שבעקבותיהם באים עוד מחקרים חשובים ומעניינים שמרחיבים את הידע.
ריבוי המחקרים מעיד יותר מכול על חשיבות האירוע הנחקר. ישנם תחומי מחקר חדשים, כלי מחקר חדשים ומדינות שהמידע עליהן מועט יחסית. הדורות הבאים ימשיכו לחקור את מה שהדורות שלנו חוקרים ביסודיות, אך הם בוודאי יוסיפו כהנה וכהנה.
ב-1986 פרסמה הסופרת נאוה סמל ז"ל את ספרה "כובע זכוכית", שהוגדר באותם ימים כספר הראשון בפרוזה של סופרת בת "הדור השני" לשואה. סמל, בתם של שני שורדי שואה, יצחק ומימי ארצי, נולדה ב-1954 ושמעה מילדותה את ההד של השואה בבית הוריה. בספרה היא פתחה את מרוץ השליחים של הדור השני והדור השלישי. כעת אנחנו כבר בדור רביעי של שורדי השואה המבקשים לשמר, לספר, להנחיל את מה ששמעו מהדורות הקודמים.
יותר משמונים שנה לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, אפשר להבחין בסגנון חדש של כתיבה על השואה. הפרוזה ממשיכה להיכתב, וזה טוב וחשוב, אלא שיותר ויותר מבני הדור השני מתעדים, בכתב ובמקרים רבים גם בסרט, את סיפורי הוריהם, לשם קריאה הן על ידי בני המשפחה, הקרובה והרחוקה, והן על ידי הקהל הרחב. שמות הכותבים, ברוב המקרים כותבות, אינם מוכרים. אותן כותבות וכותבים ממלאים אחר "מצוותו של דובנוב", שהכיר כבר באותם ימים את חשיבות העדויות האישיות.
קשה לדעת עד כמה הספרים האישיים הללו מדייקים בפרטים, שהרי ברוב המקרים מדובר בסיפור סובייקטיבי כפי שסופר מהזיכרון, והכותב או הכותבת אינם נדרשים לאמת את הפרטים במחקר היסטורי. מבחינתם, הסיפור הוא מה שסופר – ברוב המקרים מה שסיפרו ההורים. כל ספר הוא עדות בפני עצמה, וחשוב לקרוא ולהרחיב את יריעת הידיעה. אני מבקש להתייחס כאן לארבעה ספרים – ויש רבים יותר – שקראתי בעת האחרונה.
משואה לתקומה, כפשוטו
"במאי 99, במהלך הטקס בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני נושאת את עיניי השמיימה ופונה לסבא אמיל, לסבתא מלי, לסבתא רבתא גולדה'לה שלי, ומבטיחה להם שלא אשכח, אני אעיד ואספר את סיפורם כדי שאחרים יידעו, כדי שכולנו לא נשכח".
כך כותבת ליאת כהן בלכר, דור שלישי לשואה, מחנכת ועובדת בכירה בחברה למתנ"סים, בספרה "יש אי שם". ליאת, שנולדה וגדלה בעכו, לוקחת את הקורא לעיר צ'רנוביץ, אז חלק מרומניה והיום אוקראינה. כיוון שביקרתי בעיר פעמים לא מעטות, הרי שהספר מחזיר אותי אל הרובע היהודי שתואר לא מעט בספריו של אהרן אפלפלד ואל המקום שממנו נלקחו היהודים להשמדה.
הספר הוא רומן היסטורי המבוסס על עדויות בני המשפחה, ויותר מכול על מה ששמעה המחברת מסבתא שלה ומאמא שלה. הספר פותח ברגע שבו הסבתא מסכימה לספר ב-1984 ומתעד ארבע דורות, מצ'רנוביץ לסיביר, ואז מ"שער העלייה", דרך חיים בעכו ועד בניית בית ביישוב גילון שבגליל; מבריחה בשלג וחיים במחסור גמור של מזון ובגדים, ועד התבססות במדינה הצעירה; מרציחתם של בני משפחה בשואה ועד גיוס לצבא ההגנה לישראל. בכל אלה, הספר נותן תוקף ומשמעות לביטוי "משואה לתקומה".
שתיקת ההורים
"הדברים שלא נאמרו", שם ספרה של שולי פויר שיין (הוצאת כרמל), מעיד יותר מכל דבר אחר על תוכנו. סגנון הכתיבה שונה משאר הספרים והתוכן ייחודי מאוד. במרכז הספר סיפורם של שני הורי המחברת, שהיו חברי המחתרת הפולנית בוורשה. כן, היו יהודים במחתרת הפולנית, ותרומת הספר בכך שהוא מביא שתי עדויות ממקור ראשון. בכך יש לו חשיבות עליונה.
עד כמה הסיפור שונה אפשר ללמוד מקטע קצר מתוך ריאיון עם פויר שיין על ספרה: "הוריי לא היו 'שואתיים'. הם לא היו בגטאות ובמחנות ריכוז, ואולי בגלל זה לא היו בבית סימפטומים שאפיינו ניצולים רבים. אחרי המלחמה הוריי נשארו בפולין, וכשהתרבו הפוגרומים נגד יהודים, עזבו למינכן שבגרמניה. אמא למדה שם עיצוב אופנה ואבא כימיה. ב-1948 עלו לישראל".
הספר מתאר מפגש של שש מספרות, בנות לשורדי שואה המשתתפות בשיחה בהנחיית מנחה מקצועית. אחת המשתתפות, אלונה, אומרת: "אנחנו קצת ניצולות שואה בעצמנו, נכון? הדור שלנו, דור של ילדי ניצולים, נושא על גבו את הנטל של השואה ובעיקר את האשמה שנובעת גם מחוסר ההבנה למשמעות של הסבל שעברו הורינו. ואיך אפשר להבין אותו, אם במרוצת השנים כאשר שאלתי, התגובה הייתה תמיד: 'אני לא רוצה לדבר על זה'. ידעתי ולא ידעתי את משמעות הסוד הנורא שאירע בעבר. אולי אני אשמה בחוסר היכולת לתת מענה לציפיות, שלא תמיד ברורות לי".
זוהי התבטאות מדויקת לכל העדויות שבספרים. זו טענה חוזרת: ההורים לא רצו לספר לנו, וכאשר הסכימו, היו מבוגרים וכבר שכחו פרטים רבים.
פסיפס בין אמא לבת
"ירושה שקטה", ספרה של ד"ר רונית ולגרין (הוצאת ספרי ניב), כתוב בשני קולות – העדות של האם והתיאור המקיף יותר שכותבת המחברת, היוצרת את החיבורים לטקסט קוהרנטי. מדובר למעשה בשני ספרים הכרוכים יחד: ספר ארוך של האם המודפס באותיות רחבות, וספר קצר יותר של הבת המודפס באותיות דקות יותר. שזירת שני הסיפורים לטקסט רציף נעשתה על ידי המחברת באופן מושלם.
זכיתי להכיר את ולגרין דרך פעילותה הברוכה של עמותת "שגרירי זיכרון בגוף ראשון", שאנשיה מספרים בהתנדבות בגוף ראשון את סיפוריהם של שורדי שואה, חסידי אומות העולם ויהודים שהצילו יהודים. העמותה הוקמה על ידי ידידי הטוב דודי רונן, וד"ר ולגרין מרכזת בהתנדבות את פעילות העמותה, שכבר הכשירה יותר מ-800 שגרירים המספרים בגוף ראשון את סיפור השואה האישי של הוריהם או מי מבני משפחתם.
הספר "ירושה שקטה" נותן ביטוי לאם שעברה דברים שקשה לדמיין אותם, ומבטא גם את מה שקלטה הבת שגדלה בצל אותם סיפורים. האם הזיכרון של האם והבת נפגשים? האם הבת, רונית, יוצרת לעצמה זיכרון משלה מתוך מה ששמעה? כיצד היא משלימה את הפסיפס?
סיגט, העיירה (היום עיר) הסמוכה להרי הקרפטים, היא מוקד זיכרונות האם. בעיירה שיותר ממחצית תושביה ב-1944 היו יהודים (13 אלף עד 14 אלף) יש היום, אולי, מאה יהודים, שרבים מהם אינם יהודים על פי ההלכה. בקריאה הרגשתי קִרבה לסיפורה של האם, הדומה לסיפורו של אלי ויזל שבא גם הוא מסיגט. בעיניי הסיפור מביא מעין זווית נשית לספר "הלילה" של ויזל.
ילדה אחת לבדה
לפני שמונה שנים הזמינה אותי ד"ר רחל לוי-דרומר להשתתף ב"מצעד החיים" במקדוניה. עבורי זו הייתה הפתעה ומאז ביקרתי שם חמש פעמים, ובכל פעם עברתי בשלוש הערים הגדולות: סקופיה – הבירה, ביטולה – שהייתה עיר עם קהילה יהודית גדולה, ושטיפ – עיר לא גדולה שקהילה יהודית התקיימה בה עד השואה. כ-7,500 יהודים היו בכל מקדוניה ב-1939. לאחר השואה נמצאו במדינה כולה בין 180 ל-200 יהודים בלבד. פחות מ-3% מכלל הקהילה נותרו בחיים.
מקהילת שטיפ נותרה אישה אחת, רחל (שלה) אלטרץ – חמותה של אפרת ברוך אלטרץ, מחברת הספר "שמש מקדונית" (הוצאת ספרי צמרת). באחת מנסיעותיי למקדוניה זכיתי לטייל בשטיפ בהדרכת שלה, בת העיר. הקשר הטוב והחם בין שתי הנשים מוביל לפריצת סכר השתיקה. אפרת ברוך אלטרץ מצליחה לבנות חיבור נפשי ואמון מוחלט עם שלה, עוד לפני שהיא מתחתנת עם בנה, מיקי אלטרץ. בעקבות ביקור משותף של שתי הנשים ביד ושם, נשבר הטאבו ושלה מוכנה לספר את סיפור השואה שלה, סיפור של ילדה בת שבע שאימהּ הצליחה להציל אותה מהשמדה במחנה טרבלינקה.
זהו סיפור סוחף מעיניים חכמות של ילדה אבודה בשואה, שראתה הרבה וידעה לשתוק כאשר המציאות חייבה זאת. הקריאה סוחפת ומדהים לגלות איך הילדה הקטנה מצליחה לעמוד בכל האתגרים הניצבים בפניה. היא מפחדת אבל מסתתרת לבד, היא שותקת כאשר אחותה מבריחה אותה כמי שיש לה דרכון איטלקי, היא נאבקת על קיומה כאשר היא סובלת מרעב אך אינה מתפשרת על זהותה. הספר משלב בצורה יפה בין מקדוניה לירושלים, ותורם תרומה של ממש לידיעת השואה הנעלמת של קהילת יהודי מקדוניה.
אלי ויזל אמר פעם כי "ה-ספר על השואה" עדיין לא נכתב והוא ככל הנראה גם לא ייכתב, כי אין מילים היכולות לתאר את השואה ואין שפה שבה אפשר לכתוב את מה שהתרחש. ספרי העדויות האישיים הם הדרך המשמעותית ביותר שבה אפשר לנסות להעביר לנו ולדורות הבאים את מה שהתרחש בגטאות, במחנות ההשמדה, בבורות ההריגה, ברכבות המשא ובכל מקום אחר שהושמדו בו יהודים.
- ד"ר יואל רפל הוא חוקר היסטוריה של עם ישראל, ארץ ישראל ויהדות. חוקר בכיר במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, הקים וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון. חיבר וערך עשרות ספרים, בהם שמונה על השואה. לאחרונה יצא לאור הספר "תהום יסובבני: מבחר ספרות והגות על השואה וזִכרונה" (הוצאת ידיעות ספרים), שערך יחד עם איתמר לוין.
