טעמים שונים מנו חכמים למסורת לקרוא את מגילת רות בחג השבועות. הטעם הראשון נקשר בזהותה של רות כגיורת: "לפי שכשקיבלו ישראל את התורה נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה וגם רות המואבִיה נכנסה תחת כנפי השכינה". מוכר במיוחד הציטוט מדברי רות לנעמי שבו מבטאת המתגיירת את הצטרפותה לעם ישראל: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". טעם נוסף הוא "לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה שניתנה בשבועות כולה חסד". טעם אחר הוא מועד התרחשות עלילת המגילה, שכתוב בה "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" – זמן הקציר. אבל יש טעם נוסף.
לפי המסורת, המוזכרת בתלמוד הירושלמי, דוד המלך נולד ונפטר בחג השבועות. אם כן, זהו הסבר נוסף לקריאת מגילת רות במועד הזה: בפסוקי הסיום של המגילה מופיעה מגילת היוחסין של דוד המלך. לפי המתואר, דוד, נעים זמירות ישראל, שדמותו ומעשיו היו מאז ומתמיד מקור לדמיונם הפורה של ילדי ישראל וחכמי ישראל, הוא למעשה נין של רות ובֹעז.
4 צפייה בגלריה
פסל דוד, עם ראשו של גלית, במגדל דוד. העתק של פסל שיצר הפסל האיטלקי אנדראה דל ורוקיו
(צילום: מארק ניימן, אוסף התצלומים הלאומי)
רועה צאן ורועה עם
דוד המלך נולד בבית לחם, העיר שאליה נשלח שמואל הנביא כדי להכתירו למלך ישראל. התנ"ך מספר כיצד הציג ישי את בניו אך אף אחד מהם לא נמצא ראוי, בעיני שמואל, לשמש כמלך על ישראל. לפני פרידתו שאל שמואל את ישי: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וזה השיב: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן".
אותו רועה צאן, אדמוני ויפה עיניים, שנקרא משדות בית לחם למלוכה, הצית מחשבה בקרב חכמי ישראל על הקשר בין רעיית צאן להנהגת עם – קשר המוכר לנו היטב גם מסיפור חייו של משה רבנו ומסיפורים נוספים על אבות האומה.
האגדה מספרת כי דוד המלך היה רועה מעולה שידע היטב את מועדי האכילה של כל אחד ממיני בעלי החיים שרעה ואת המזון הראוי לכל מין: "מוציא הגדיים תחילה ומאכילם ראשי עשבים שהם רכים; ומוציא את התיישים אחריהם ומאכילם אמצעם של עשבים, ואחר כך מוציא את הזקנים ומאכילם עיקרם של עשבים. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש כפי כוחו, ירעה את צאני הוא ישראל".
בור דוד המלך
כבר בראשית ימי מלכותו של דוד הצליחו הפלִשתים לפלוש אל לב יהודה ולהשתלט על בית לחם. התנ"ך מספר: "וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם. וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר" (שמואל ב, כ"ג, י"ד–ט"ז).
4 צפייה בגלריה
מרכז העיר בית לחם ב-1970. העיר שסביבה נרקמה עלילת מגילת רות
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)
התיאור המקראי מזכיר מאוד את התמונה המתגלית למבקר בבית לחם. עיר היושבת על הרים, שתושביה, לפחות בחלקם, עדיין מתפרנסים מחקלאות, גידולי תבואות וגפנים (כבעז) או צאן (כדוד). שכונות העיר במזרח ובדרום גובלות במדבריות יהודה. בחלק הצפוני של העיר, בתוך חצר בית שהתקדש במסורת הנוצרית, חצוב בור מים למי גשמים. הבור הזה מזוהה על פי המסורת עם דוד המלך ונקרא בערבית "בית דאוד".
משחר ילדותו היה דוד נער אמיץ, סקרן ושאפתן. נער היה כאשר עזב את צאן אביו והלך אל עמק האלה, הסמוך לבית לחם מצידה המערבי, כדי לראות במלחמת הפלשתים בישראל. התנ"ך מתאר איך בשדה המערכה הוא לא מהסס להתמודד עם הענק הפלשתי, גָּלְיָת, החמוש מכף רגל ועד ראש. בקלע רועים וחמישה חלוקי אבנים מהנחל, כלי הנשק שלו מימי נערותו, מנצח דוד את המפקד-הגיבור של הצבא שלחם בישראל. מדוע חמישה חלוקי אבן? חכמים דרשו כי מלחמתו של דוד הייתה בשם כל עם ישראל, והאבנים ייצגו את הקדוש ברוך הוא, שלושת אבות האומה ואהרן הכהן.
עכביש כמגן דוד
הקנאה היא תכונה אנושית המתגלית בעוצמות שונות אצל אנשים שונים. בתנ"ך מתואר איך שאול המלך חושד בחתנו הצעיר, דוד, שהיה נשוי לבתו מיכל, כי יגזול את הכתר ויפקיע את המלוכה מיד בני משפחתו. שירת העם "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" מגבירה את חששו של המלך המכהן, ופחדו הופך לעוינות ממשית ולמצב נפשי לא יציב.
דוד הנרדף על ידי שאול מלך ישראל מוצא לו מקום מסתור ומקלט במערת עדולם הסמוכה לעמק האלה. על חוויות דוד במערה (והוא מסתתר מספר פעמים במערות) מספרים חז"ל אגדה: "פעם אחת היה דוד המלך יושב בגנו וראה צרעה אוכלת עכביש. אמר דוד לקדוש ברוך הוא, מה הנאה באלו שבראת בעולמך? צרעה מפסדת דבש ואין בה הנאה; עכביש אורג כל השנה ואין לבוש. אמר הקב"ה דוד, מלעיג אתה על בריותיי – תבוא שעה ותצטרך להם.
כשנחבא דוד במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש וארג על פי המערה וסגר אותה. בא שאול וראה פי מערה ארוג, אמר: ודאי לא נכנס אדם לכאן, שאם נכנס היה קורע את האריג לקרעים, והלך לו ולא נכנס לשם. כשיצא דוד וראה את העכביש – נשקו ואמר לו: ברוך בוראך וברוך אתה".
פלאי עין גדי
הגדוד של דוד המלך ביקש למצוא מסתור ומפלט ביישובי הספר של מדבר יהודה, שאותו הכיר דוד משנותיו כרועה. כיוון שיד שאול המלך הגיעה גם למקומות האלה, עברו דוד ואנשיו למצודות עין גדי. רק לאחר שנואשו מהאזור הזה עברו לחפש מחבוא אצל אויבי ישראל, הפלשתים.
באותם ימים נודעה עין גדי בכרמים ובמטעי אפרסמון, וטבעה ונופה המתוארים בלשון שירית במגילת שיר השירים נשמרים בעיקר בשמורת הטבע הייחודית המושכת רבבות מטיילים מדי שנה. המרחב הירוק, שבו מעיינות המפכים מים כל השנה, מפלים נפלאים ונחלים זורמים בתוך קניונים עטורי ירק רענן, שונה לחלוטין במראהו מהנוף המדברי השולט. המוני ישראלים ותיירים מבקשים בכל שנה לראות ולחוות את גן העדן שבלב המדבר. שמו של דוד שהסתתר לפי המסורת באזור הזה נשמר בשמו של נחל דוד ובמעיין המפכה בלב המדבר, מעיין דוד.
לפי המסורת, מצאצאיו של דוד יבוא המשיח העתיד להיוולד אף הוא, כמוהו, בבית לחם. על מרכזיותה של העיר שסביבה נרקמת עלילת מגילת רות אפשר ללמוד מדברי הנביא מיכה: "וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל".
