כאשר בתה הקטנה של ד"ר אחינעם יעקבס, רותם, עמדה לעבור ניתוח מורכב בבית החולים במסגרת ההתמודדות עם מחלת הסרטן, היא הייתה צריכה לצום במשך שעות ארוכות. "היה לה קשה. אמרתי לה: 'את יודעת מה, רותם? בואי נצום ביחד'. היא אמרה 'טוב', וזהו. צמנו ביחד", מספרת האם. "לפעמים אני חושבת, מה זה עזר לה שצמתי איתה? מה זה עזר לה? אבל היינו בזה ביחד. אני זוכרת איך בלילה היא אמרה: 'אמא, נכון זה נורא קשה?'"
רותם הייתה אז בת ארבע וחצי. בשנת 2008 היא נפטרה, בגיל שבע בלבד. כאישה מאמינה, בשנים שאחרי האובדן חיפשה האם הכאובה מקורות תורניים שיוכלו להקל מעט על סבלה, אבל התקשתה למצוא אותם בעולם הדתי העכשווי. "חיפשתי שיח אמוני, אבל השפה שמצאתי בתחילת הדרך הייתה קשה לי", אומרת יעקבס. "השפה של עלוני בית הכנסת שנתקלתי בהם, השפה שבה השם אוהב אותך וקורים ניסים והכול טוב, ואם לא טוב זה רק מִקוצר הבנתך, כי אין לך את התמונה הגדולה. השיח הזה אפילו פגע בי, הרגשתי שהסיפור שלי לא נמצא בו. לא הייתי מוכנה להגיד שהרע הוא טוב, בשום פנים ואופן. זה עיוות מוסרי. נשארתי בודדה, וזה היה קשה".
בסופו של דבר היא הלכה אחורה בזמן ויצאה למסע שבו חקרה את ההתמודדות עם משבר בספרות חז"ל. באופן ספציפי התעמקה בדרשות של חכמי ישראל שבהן מסופר על אבלו ובכיו של אלוהים בעקבות חורבן בית המקדש. "לא חיפשתי את הנחמה. בסוף מצאתי אותה, אבל המסע שלי בכלל התחיל כמעט כמחאה נגד כל מי שמנסה לנחם טרם עת", היא משתפת. "פתאום כשקראתי את הדרשות האלה של חז"ל, הרגשתי שחכמים מלפני אלפיים שנה שולחים אליי יד".
המחקר שלה הוביל לדוקטורט בספרות באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' אביגדור שנאן, שהושלם בשנת 2016. עשור לאחר מכן יצא לאור ספר שמבוסס על עבודת הדוקטור, "כשהשמיים בכו: מסע של נחמה בין דרשות חז"ל" (הוצאת קורן-מגיד). היא מונה 47 דרשות שבהן מתואר בכיו של האל – רובן עוסקות בבכי בעקבות חורבן הבית, בעוד דרשות אחדות עוסקות בבכי של האל בעקבות פטירת משה רבנו. בחלק מהמקרים מסופר איך גם המלאכים בוכים.
"כשהפסקנו עם הטיפולים, היו לנו עם רותם עוד עשרה חודשים, ודווקא אז היא הרגישה טוב יותר. פתאום גדל לה השיער, הפסקנו להציק לה. זה היה קורע לב, כי אנשים אמרו 'וואי, היא נראית יותר טוב', וידעתי שבעצם אנחנו הולכים ונפרדים"
אחת הדרשות, המופיעה במדרש "איכה רבה" ובמקורות נוספים בנוסחים שונים, מתארת איך ריבונו של עולם מבקש ללמוד מבני האדם איך מתאבלים. "אמר רב נחמן: שאל הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, מלך בשר ודם שהוא אָבֵל מה ראוי לו לעשות? אמרו לו: תולה שק על פתחו. אמר להם: אף אני אעשה כן" – כך נפתחת הדרשה. בהמשכה מוסיף אלוהים לשאול, והמלאכים מוסיפים לתאר מנהגי אבלות שונים של בני האדם, עד שלבסוף הם מספרים בפשטות שכאשר מלך בשר ודם מתאבל הוא "יושב ובוכה".
חורבן בית המקדש השני בציור של פרנצ'סקו אייץ מהמאה ה-19. כשאלוהים מבקש לבכות
"בדרשה הזאת הוא בכלל לא מבקש להתנחם. הוא מבקש לבכות", מעירה יעקבס. "אי אפשר לבקש את הנחמה לפני שהסכמת רגע להתבונן בשבר, להכיר בכך שהוא קיים. הרגשתי שמי שכתב את זה הוא אחד שמכיר כאב. אני חושבת שהמבנה של הדרשה הזו מעניין מאוד. הקדוש ברוך הוא שואל עוד פעם ועוד פעם מה לעשות, ואני חושבת שזה מדמה קצת את התחושה של האדם האבל, שנמצא בחוסר אונים ובאמת לא יודע מה לעשות עם האבל שלו".
היא חשה שיש כאן מסר מהפכני של חז"ל. "זה הפוך מכל מה שאמרו לנו כל הזמן, שאדם צריך ללכת בדרכי אלוהיו. פתאום, כשהכול נשבר, הקדוש ברוך הוא צריך ללמוד מאיתנו", היא מסבירה. "אני חושבת שיש בדרשות האלה גם מבט חומל. יש כאן הבנה שהאנושות, עם כל השבריריות שלה, מחזיקה ברגעים כאלה חוכמה וידע שאפילו לאלוהים וכל צבאו אין. זה מרגש מאוד".
דרשה אחרת מתארת שיח של אלוהים עם הנביא ירמיהו לאחר שהוא רואה את בית המקדש שנחרב. בדרשה האל בוכה על החורבן ומביע תמיהה בפני ירמיהו על כך שהוא לא בוכה כמותו – "אמר הקדוש ברוך לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלַי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות".
"הוא לא אומר שאבות האומה הם צדיקים או שהם חסידים. הוא אומר שהם יודעים לבכות", מדגישה יעקבס. "איזה משפט זה, איזה שבח! פתאום הבכי נהיה משהו יקר".
ד"ר אחינעם יעקבס. "המסע שלי התחיל בכלל כמחאה נגד כל מי שמנסה לנחם טרם עת"
(צילום: אריאל נוילנדר)
מה משך אותך לעיסוק בדרשות שמתארות איך האל בוכה ומתאבל?
"לכאורה זה אמור לדכדך עוד יותר, כי אם גם הוא בוכה, נדמה שאין תקווה בכלל – אבל הדרשות האלה היו כמו רטייה על הלב שלי. אני חושבת שהדבר הכי יקר בהן זו היציאה מהבדידות. פתאום אלוהים עצמו יכול לשבת ולבכות. אנחנו יכולים שנינו לשבת ולבכות את השבר הזה".
פתאום אני חושב שזה כמו הרגע שבו אמרת לרותם "אני אצום ביחד איתך".
לחלוחית עולה בעיניה. "נכון. ממש. אני חושבת שהדבר הכי חזק בדרשות האלה מבחינתי זו הקִרבה. הן לא פותרות את כל הבעיות, אבל כל עוד אנחנו בוכים ביחד, יהיה בסדר".
להתגעגע לילדה שעוד חיה
רותם הייתה בת שלוש וחצי כשהתגלה שהיא לוקה בנוירובלסטומה – גידול סרטני שמקורו בתאי עצב, המופיע אצל ילדים קטנים. "הגענו לרופא הילדים עם סתם חום ודלקת גרון", נזכרת אימהּ ביום שבו התגלתה המחלה. "הרופא, ד"ר יוסי אורבך, זיהה גוש בבטן ושלח אותנו להיבדק בבית חולים. באותו יום כבר ישבנו במחלקה האונקולוגית בהדסה. ידענו שזה סרטן אלים וקשוח מאוד, ויצאנו למלחמה. אני זוכרת את היום הזה ממש חזק. הייתי צריכה להסביר לרותם שאנחנו עומדים להיכנס איתה לניתוח למחרת, וגם לספר על זה לאחים הגדולים שלה ולאמא שלי, חצי שנה אחרי שאבא שלי נפטר".
רותם יעקבס ב-2007. "לפעמים אני חושבת שאילו לא הייתי אוהבת כל כך אולי היה פחות כואב"
(צילום: באדיבות המשפחה)
החיים שלה התהפכו באחת. "הייתי מחנכת כיתה י"ב ובאותו יום התפטרתי מהעבודה, כי אמרו לנו שמישהו מאיתנו יצטרך לעזוב את העבודה ולהיות איתה בטיפולים", היא משחזרת. "אמרתי לעצמי, אין לך עכשיו זמן לטפל בעצמך. את עוד תעשי את זה, אבל עכשיו את שמה את עצמך בצד, את במשימה. חוץ מזה אמרתי ליהונתן, האיש שלי: אין סודות. לא עשינו שום דבר רע, ובוודאי שרותם לא עשתה שום דבר רע. אז הכול היה גלוי, ואמרנו לכולם מה המצב ואיפה אנחנו עומדים. זה עזר כל כך לשאת את הדבר הזה".
אחרי שקיבלת את הבשורה הזאת עלו שאלות אמוניות?
"כבר בנסיעה מהדסה הביתה, פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי לו: תקשיב, אני לא יודעת איך אני הולכת לצאת מפה, אני לא מבטיחה לך שום דבר, אבל אני מבטיחה לעמוד לפניך תמיד ביושר לב. כשהייתי בהודיה, והיו הרבה שלבים בדרך שהייתה לנו הודיה, אז הייתי בהודיה. כשהייתי בכעס, הייתי בכעס. כשלא התפללתי, לא התפללתי. היה הכול. הרשיתי לעצמי הכול. לפעמים עשיתי שביתות, היו מחאות. זה מצחיק, אבל אמרתי לעצמי: הוא יעמוד בזה. הרגשתי שהוא עומד בזה".
רותם יעקבס עם ילקוט על הגב. "כשהיא דיברה על עלייה לכיתה א' זה נראה לי הזוי"
(צילום: באדיבות המשפחה)
יעקבס מספרת שבשלב מסוים עלתה הצעה לשנות את שמה של רותם, והיא הביעה התנגדות. "אני לא מאמינה באלוהים כזה, שעושה לה כך או כך אם נקרא לה כך או כך", היא מספרת. "היה לי חשוב מאוד שרותם תדע שהיא טובה. לשנות שם זה לשתף פעולה עם המחשבה שיש בה משהו לא טוב. נלחמתי על הרגליים האחוריות בדבר הזה. בזמנו נסענו לרב יעקב אריאל והוא אמר: ברור, אסור לקחת לילד את השם, אבל מקובל במסורת ישראל להוסיף שם מדרכי תשובה. אמרתי שאני רוצה להוסיף לה את השם טובה – כי השם הזה אומר לה שהיא טובה, והוא מבקש שיכתבו אותנו לחיים טובים, ואנחנו מבקשים בו לעשות טוב ולהיות טובים יותר בעולם. אז קראנו לה רותם טובה".
תקופה ממושכת נלחמו על חייה של רותם. "ממש גרתי בבית החולים איתה. היינו שם גם בליל הסדר. היה לנו בפרוטוקול את הכימותרפיה הכי קשה שיש, ניתוח, השתלת מח עצם והקרנות", משחזרת ד"ר יעקבס. "היו לנו שלושה או ארבעה חודשים של שקט, חשבנו שהיא בריאה והכנסנו אותה לגן, אבל בבדיקה הראשונה שעשינו אחר כך ראו גרורה בצוואר. כשזה חזר, השפה כבר הייתה אחרת. ידענו שאף ילד שחלה בנוירובלסטומה עם גרורות לא החלים".
הכניסה לחדר שבו אושפזה רותם בזמן השתלת מח עצם
(צילום: באדיבות המשפחה)
היה זה התרחיש שבני המשפחה חששו מפניו יותר מכול. "זה היה היום הכי רע בחיים שלי", אומרת האם. "היום שבו התקשרו להודיע שזה חזר. זה נורא, כי את יודעת שהיא תמות ואת מתגעגעת לילדה שעוד חיה. עדיין מתפללים כל הזמן, כי המדע כל הזמן מתפתח, ובהתחלה עדיין ניסו כל מיני טיפולים. כשהפסקנו עם הטיפולים, היו לנו איתה עוד עשרה חודשים, ודווקא אז היא הרגישה טוב יותר. פתאום גדל לה השיער, הפסקנו להציק לה. זה היה קורע לב, כי אנשים אמרו 'וואי, היא נראית יותר טוב', וידעתי שבעצם אנחנו הולכים ונפרדים".
"כבר בנסיעה מבית החולים הביתה, אמרתי לקדוש ברוך הוא: אני לא יודעת איך אני הולכת לצאת מפה, אני לא מבטיחה לך שום דבר, אבל אני מבטיחה לעמוד לפניך תמיד ביושר לב. הרשיתי לעצמי הכול. לפעמים עשיתי שביתות, היו מחאות. אמרתי לעצמי: הוא יעמוד בזה"
מה היו השאלות הקשות ביותר שרותם שאלה?
"מתי נחזור הביתה. כשהיא דיברה על עלייה לכיתה א' זה נראה לי הזוי, אבל היא עלתה לכיתה א'. היה לה שם טוב, היא אהבה את המורה ואת התלמידות, שיחקה בהפסקות".
לכיתה ב' רותם כבר לא עלתה. היא הלכה לעולמה בקיץ 2008, סמוך לחג השבועות, והותירה את משפחתה עם געגוע אינסופי. 18 שנה לאחר מכן, נאחזת ד"ר יעקבס ברגעים היפים והשמחים שהיו לה עם הילדה, בזמן הקצר שהיא הספיקה לחיות.
תיבת נֹח של רותם, שהוכנה בבית החולים
(צילום: באדיבות המשפחה)
היו רגעים כאלה גם לאורך הטיפולים הקשים. כאשר יעקבס חשבה איך לעזור לבתה להתמודד עם השתלת מח העצם, תהליך מורכב וממושך שמתבצע בחדר אטום בבית החולים, הייתה לה הברקה. "רותם שאלה כמה זמן היא תהיה בחדר האטום, ועניתי לה: אני לא יודעת... כמו שהשם אמר לנֹח להיכנס לתיבה, ונח לא ידע מתי ייגמר המבול, עד שהוא אמר לו 'צא מן התיבה'. אמרתי לה, רותם, בואי נשחק בתיבת נח. אז שיחקנו בתיבת נח", היא משתפת.
עד היום היא אוהבת להיזכר בזה: "הייתה בחדר תיבה גדולה ובכל יום רותם אמרה איזו חיה נכנסת לתיבה. היה לנו גם חידון והדפסנו עיתון – 'חדשות תיבת נח'. היה כיף, היא הייתה אוהבת אחר כך לספר על זה. כל הצוות הרפואי שיתף פעולה. אחות אחת הייתה מתקשרת לשאול איזו חיה רותם בחרה היום, ואז באה לבושה בחולצה עם דובי או ברווז, בהתאם לבחירה. היינו שם שישה שבועות".
מה אפשר לומר שלמדת מרותם?
"שאפשר לאהוב ככה. לפעמים אני חושבת שאילו לא הייתי אוהבת כל כך אולי היה פחות כואב, אבל הייתי עושה הכול אותו דבר עוד פעם. חוץ מזה, אני חושבת שאם היו שואלים אותה מה המילה הכי יפה בעברית, היא הייתה אומרת 'בית'. צריך להיזהר ולשמור על הבית, גם הפרטי וגם הלאומי".
גיליון של "חדשות תיבת נח" מתקופת השתלת מח העצם
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחד מילדיה של יעקבס, נדב, התחתן לימים עם אישה ששמה רותם. אותו שם של הבת שנפטרה, של אחותו הקטנה. "כשנדב סיפר לי שהם יוצאים הייתי חולה שבוע", היא מגלה. "מבחינתי השם הזה היה קצת קדוש, פחדתי שהוא יהפוך להיות חול. פחדתי גם שזה ייקח את המקום שלה. הרגשתי שזה לא הוגן, מה כבר יש לה בעולם חוץ מהשם שלה? לקראת האירוסים כתבתי להם ברכה והיה ברור שאזכיר את רותם. אמרתי להם: אני בטוחה שרותם מסתכלת עכשיו וממש מרוצה, ולוחשת לרותם 'איזה כיף, עכשיו אנחנו רוב'. בשנייה שחשבתי על זה נהיה לי שלום בלב. לבּן שלהם הם קראו תומר, שזה רותם בשׂיכול אותיות".
"חצי מהדרשות לא היו עוברות היום"
יעקבס, בת 55, מלמדת בבית המדרש לנשים במגדל עוז ומרצה לספרות ולחינוך במכללה האקדמית הרצוג. היא גרה באלון שבות. ספרה נכתב במסגרת תוכנית "כִּתְבוּנִי" של "מתן" – מכון תורני לנשים. מדובר בתוכנית עמיתות לכתיבת ספרים תורניים, שמטרתה להכשיר ולעודד נשים תלמידות חכמים לכתיבה תורנית.
"הדרשות האלה הפוכות ממה שאמרו לנו כל הזמן, שאדם צריך ללכת בדרכי אלוהיו. פתאום, כשהכול נשבר, הקדוש ברוך הוא צריך ללמוד מאיתנו. יש כאן הבנה שהאנושות, עם כל השבריריות שלה, מחזיקה ברגעים כאלה חוכמה וידע שאפילו לאלוהים וכל צבאו אין"
לא מזמן ראינו פירות ראשונים למאבק של הנשים הדתיות שדרשו מהרבנות הראשית שתאפשר להן לגשת לבחינות ההסמכה לרבנות. הן עברו מסע ייסורים בדרך לשם.
"שמע, האם בשנים האלה הקדוש ברוך הוא לא בוכה? הוא בוכה. גם על מה שעשו להן הוא בוכה. גם על המון אנשים שמדברים בשמו ומעבירים חוקים כביכול בשם התורה. איזה כאב לב. אבל עם ישראל טוב".
רוב דרשות חז"ל שמתארות את בכיו ואבלו של אלוהים נכתבו בארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני. כדי לשקף את המצב הכאוב בתקופתם, השתמשו החכמים בפסוקי מגילת איכה וחיברו דרשות שמבוססות עליהם, אף שהמגילה נכתבה לפי המסורת בעקבות חורבן בית המקדש הראשון. "היה קשה נורא לחכמים עם המגילה הזאת", אומרת יעקבס, "הם הרגישו כאילו כל פסוק נכתב עליהם, ומה תעשה עם המגילה העצובה הזאת? אין בה נחמה, אין בה תקווה, והיא מונולוג שלכאורה אין בו את קול השם. חכמים התקשו כי הם רצו לעודד את בני עמם".
כריכת ספרה של ד"ר יעקבסצילום: הוצאת קורן-מגידלדבריה, התשובה של דרשות החכמים היא שקולו של אלוהים דווקא נשמע היטב במגילה: "נדהמתי לראות איך פסוק אחר פסוק הם כותבים – מי אמר את זה? השם אמר את זה. מי אמר 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד'? הקדוש ברוך הוא אמר. היום אני לא יכולה לקרוא את המגילה אחרת. קודם כול יש כאן הכרה שיש על מה לבכות. קרה אסון, קרה שבר. מעבר לזה, יש כאן יציאה מהבדידות. אם הקדוש ברוך הוא בוכה איתך, אתם באותו צד של הסיפור. הקדוש ברוך הוא נתפס בחז"ל כזה שהביא את החורבן, אז יש גם דרשות שעוסקות בכעס, והכעס הוא הדדי. אלה דרשות מלאות חירות, הן לא מפחדות. היום זה לא היה עובר, חצי מהדרשות כאן לא היו עוברות".
מה למשל היו מצנזרים כיום, לדעתך?
במדרש 'איכה זוטא' מסופר איך הקדוש ברוך הוא אומר לנביאים ללכת לנחם את ישראל, והעם אומרים שהם לא רוצים לקבל את הנחמה הזאת. הקדוש ברוך הוא אומר שהם צודקים, וראוי שהוא ילך בעצמו לנחם, כי הוא זה שהביא את גזר הדין של החורבן. הוא מנסה לנחם אבל בעם עונים לו שהם לא רוצים לקבל את הנחמה, ואומרים: אחרי מה שעשית לנו, היינו צריכים כבר להפסיק לשמור שבת ולקיים תורה ומצוות, ולא הפסקנו ('ריבונו של עולם, כיוון שהיגליתני לבין האומות כדין הוא שלא אשמור שבת, וקיימתי מצוותיך'). בסוף הפרדוקס הגדול של האהבה הוא שאתה הכי נפגע והכי כועס על מי שאתה הכי אוהב והכי קרוב אליך, וזה קיים בדרשות האלה. זו שפה דתית שאני רוצה להיות בה. הרב יהודה עמיטל זצ"ל תמיד דיבר על החשיבות של כנות בעבודת השם".
בעולם הדתי המוכר לנו נזהרים בדרך כלל מהאנשה של אלוהים, אבל חז"ל בהחלט האנישו את האל בדרשות האלה.
"ודאי, חז"ל עשו את זה כל הזמן, כמו שהתנ"ך עשה את זה הרבה. גם חז"ל וגם התנ"ך לא היו רמב"מיסטים. הרש"ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש, בן המאה ה-19 – ש"מ) כתב על אלה שמתלוננים על האנשה של אלוהים, שתהיה סכנה גדולה יותר אם האלוהים יאבד כל זהות ולא יהיה מול מי לעמוד בקשר. יש מחיר גם לחוסר האנשה, כי בסוף, מול מי אתה עומד בתפילה?"
תבליט מנורת המקדש בשער טיטוס ברומא
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
יעקבס התחילה לכתוב את הספר חודש לפני 7 באוקטובר 2023. "בהתחלה חשבתי שיהיה לי בלתי אפשרי לכתוב בתקופה הזו על דרשות עצובות כל כך, אבל הדרשות האלה ריככו אותי", היא מעידה. "בתקופה של חטיפת שלושת הנערים (גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו ונרצחו ב-2014 – ש"מ), מראיינת ברדיו שאלה את הרב דוב זינגר מישיבת 'מקור חיים' איך הוא מחזק את התלמידים. הוא אמר לה: מי אמר שצריך להיות חזקים? צריך להיות עכשיו רכים. הדרשות האלה נתנו לי נשימה, הן היו מים קרים על נפש עייפה. כמו שאתי הילסום כתבה בסוף היומן שלה, לפני שנספתה בשואה: 'הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים'".
לקראת סיום השיחה היא מזכירה דרשה מהחיבור המדרשי הקדום "פסיקתא דרב כהנא", שנכתב בארץ ישראל. בדרשה נכתב: "הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם", ומובאים פסוקים מהתנ"ך שמדגימים כל אחת מהפעולות האלה של הלב.
"רק אם הרשית ללב שלך לפעום, ואז בכאב הוא כאב ובנפילה הוא נפל, יגיע היום שבו הוא יקבל גם את הנחמה", היא מסכמת. "מי שהלב שלו שמע וידע ונפל וצעק – הלב שלו עובד. תלמידות שלי לא הבינו איך קודם הלב שמח ורק אחר כך הוא מתנחם, ולא להפך. אמרתי להן: זה רק כי אתן צעירות, אז נדמה לכן ששמחה היא יותר מנחמה. זה לא נכון. אני מרגישה שנחמה זה לעשות שלום עם כל החלקים שלי. בעיניי היא שווה יותר משמחה. הלוואי שנדע גם שמחה וגם נחמה".
