"סִירֶט לא עמדה במבחן הציפיות. כפר נידח, על גבול מסך הברזל הסובייטי של אז, שהזמן עצר בו מלכת. כל כך פרימיטיבי, אני זוכרת שאמרתי לעצמי, בראותי את הנשים שואבות מים מבאר בכיכר המרכזי". כך כתבה נאוה סמל בעקבות ביקור שערכה ב-1986 בעיירה סירט ברומניה על גבול אוקראינה, עיירת הולדתו של אביה יצחק-איז'ו ארצי.
הביקור בסירט של יצחק ומימי ארצי, ילדיהם שלמה ונאוה, חתנם נועם וכלתם מילכה עורר אצל נאוה את השאלה שכעדותה "לא חדלה לזנב בי מאז, ועדיין אין לי תשובה – כיצד הגיעה הציונות למקום הנידח הזה? איך יכולה הייתה לגרוף ילד בן אחת-עשרה מבית חרדי, להלך עליו קסם, עד שיעזוב את כל מה שחונך עליו ויקדיש את חייו לאיזו פלשתינה חסרת ממשות לחופי הים התיכון".
סירט הייתה בעברה "שטעטל" נידח וגם כאשר לא נשאר בה אף יהודי, תיארה אותה סמל ב-1986 כ"כפר נידח". כאשר התקרבנו לסירט, משתתפי ה"מסע בעקבות יצירותיה של נאוה סמל", הייתה הכניסה לעיר כמעט חסומה לחלוטין. בירור קצר העלה שהעיירה הנידחת בצפון-מזרח רומניה, הממוקמת ממש על הגבול עם אוקראינה, ואשר בעבר רק בודדים היו מגיעים אליה, היא כבר יותר משנה מרכז שוקק פעילות, שיש לו משמעות אסטרטגית רבה למדינות המערב בכלל ולרומניה בפרט.
אילו היה מזדמן היום יצחק ארצי לעיירת הולדתו, היה נדהם מהשינויים מהעת האחרונה. יצחק שבספרו האוטוביוגרפי "דווקא ציוני" כתב על סירט השוכנת "באזור של גבעות מוריקות, עטורות בעצי מחט והיא אחת הערים העתיקות בצפון רומניה", היה ודאי מופתע ממראה הכניסה לעיירה, שם נערכו בשורה אינסופית, לאורך שלושה קילומטרים, יותר מ-250 משאיות ענק שכל אחת מהן נשאה לפחות 40 טונות סחורות (מדלק ועד אוכל, טואלטיקה ומצרכי בית) שמעביר האיחוד האירופי לאוקראינה. סירט עם כבישיה הצרים ואוכלוסייתה הענייה היא נקודת המעבר האחת והיחידה של כל הסחורות העוברות מרומניה לאוקראינה, שסועת המלחמה עם רוסיה. כ-750 משאיות ולעיתים אף אלף, אומר לי ראש העיר אדריאן פופוי, עוברות בסירט מדי יום בשנה האחרונה. על הכבישים שלנו, הוא אומר, עוברות לפחות מיליון טונות סחורות בחודש.
חיים יהודיים אמיתיים מתקיימים בבוקרשט
היוזמה למסע המרתק יצאה מתנועת "הבונים דרור" כחלק מתוכנית "נטעים", המתמקדת בסיוע לקהילות יהודיות קטנות לקיים בית ספר יהודי יומי וחינוך יהודי מסודר. בשיתוף עם בית הספר היהודי היומי בבוקרשט "לאודר-רעות" שמנהלת טובה בן-נון, שהצטרפה למסע, הוכנס לתוכנית הלימודים ספרה היפהפה של נאוה סמל "הפמוטים שלנו" – ספר שפורסם לאחר פטירתה בסוף 2017. בית הספר זוכה לשיתוף פעולה פורה ביותר עם תוכנית "נטעים" ועל כן מתלווים למסע יו"ר התנועה אופיר לבנשטין, מנהלת התנועה שירי מדר וכמובן אנשי המשפחה, נועם סמל מנכ"ל "הבימה" ובנו נימי.
חיים יהודיים אמיתיים, במלוא משמעותם, מתקיימים בבוקרשט. בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות, מוזיאון יהודי וגם תיאטרון יהודי המעלה בימים אלה, ברומנית, את המחזה שכתבה נאוה סמל "דבר על מקום הימצאם", מחזה שנכתב בעקבות המדור לחיפוש קרובים ששודר במשך שנים רבות בקול ישראל. המחזה, שזכה ועדיין זוכה להצלחה גדולה מאוד בארץ, זוכה גם לביקורות חיוביות ביותר ברומניה.
עדויות לחיים היהודיים לפני השואה
אחד הנושאים שמשלחת "הבונים דרור" מתמקדת בהם הוא נושא השואה ברומניה, שאותו מעבירה מדריכת יד ושם, נעמה אגוזי. הנושא השני הוא החיים היהודיים שהתקיימו במאות כפרים ועיירות ברחבי המדינה לפני השואה. לקיומם של אותם חיים יהודיים עשירים ופורחים יש מאות עדויות פיזיות. בכל רחבי רומניה, בכפרים, בעיירות ובערים, אפשר לראות בתי כנסת שלא הושחתו ולא נהרסו. הם עומדים על תילם, ובמקומות רבים אפשר לראות מבנים מדהימים בגודלם, בפארם וביופיים.
רק מעטים מאותם בתי כנסת פתוחים, רק במעטים מאוד מהם מתקיימות תפילות. מכלל 800 אלף היהודים שחיו ברומניה ערב השואה הושמדו בשנים 1944-1940 יותר ממחצית, מעל 400 אלף יהודים. כל יישוב וסיפור השמדת הקהילה היהודית שלו, ובכל מקום חוזרת ועולה המילה "טרנסניסטריה", מחוז ההשמדה הנוראה של 250 אלף מיהודי רומניה.
יצחק-איז'ו הרציג-ארצי הוא הגיבור האלמוני של הצלת הילדים היהודים מטרנסניסטריה. יותר מ-2,000 ילדים יהודים הוא הציל מהגיהינום שמעבר לדניסטר. היום כולם מדברים על "יהודים מצילים יהודים". גדול המצילים יהודים היה יצחק ארצי ועל כן לא פעם אני תמה, כיצד לא נמצא עד היום החוקר האקדמי שיבחן את פעילותו הייחודית של ארצי, שסיפר בספרו: "בינואר 1944 יצאנו לדרך. הנסיעה מבוקרשט אל גבול טרנסניסטריה נמשכה שעות. עברנו בשער הכניסה של גטו מוגילוב. בכל מקום עמדו אנשים מזוקנים, מלוכלכים, עטופים בסחבות העשויות משקים ומשמיכות בלויות. הם נעצו בנו עיניים והתלחשו. איש לא העז לפנות אלינו בדברים. תוך דקות נפוצה השמועה על בואנו". בספרו מתאר ארצי בהרחבה את מפעל ההצלה הגדול שלצערי לא זכה להוקרה שהוא ראוי לה.
מכלל 800 אלף היהודים שחיו ברומניה ערב השואה הושמדו בשנים 1944-1940 יותר ממחצית, מעל 400 אלף יהודים. כל יישוב וסיפור השמדת הקהילה היהודית שלו
אך אנו מכווני מטרה, להגיע אל מחוזות שורשיה של נאוה סמל, ובעיקר אל העיירה סירט ועיר המחוז הגדולה יותר סוצ'אבה שבה נולדה אמא שלה, מימי-מרגלית ארצי, ובה נעשה את השבת. במהלך הנסיעה הארוכה אנחנו עוצרים, למשל, בפיאטרה נאמץ, העיר שבה נמצא בית הכנסת על שם הבעל שם טוב. האגדה מספרת כי בעיר זו עצר מייסד תנועת החסידות בעת שעשה את דרכו לארץ ישראל, מסע שלא הושלם והוא חזר לביתו. בית הכנסת שופץ בהשקעה משמעותית אך אין בו מתפללים ולא מתקיימות תפילות.
בדרכנו אנחנו עוברים על פני ערים ועיירות ששמן ידוע, אך הזמן הקצר אינו מאפשר לעצור ולספר, למשל, בפוקשאן, שבה התקיים בינואר 1882 הקונגרס הציוני הראשון, כאשר 51 נציגים של 32 אגודות להתיישבות בארץ ישראל התכנסו עוד בטרם החלה העלייה הראשונה, ויותר מ-15 שנים לפני הקונגרס הציוני העולמי בבאזל (1897), ודנו בצדדים המעשיים להתיישבות ציונית של יהודים.
סירט 2023: אין אפילו יהודי אחד
לפני כשנה נחנך בסירט, מול הבית שבו נולד וגדל יצחק ארצי, גן ציבורי על שמו. אלא שאז העבודה לא הייתה מושלמת, ובביקור שלנו כבר נחנך הגן השלם. אנחנו מבקשים את עזרתו של ראש העיר לסייע לנו לבקר בדירת משפחת הרציג בבית היפה שמול הגן.
בחסות "השריף" המקומי המכהן כבר 16 שנים בתפקיד אנחנו זוכים לביקור בבית שתוכו אינו כברו, בדירת משפחת הרציג המדכאת במראה הפנימי שלה. את מסלול הסיור שלנו בעיר אנחנו עושים כאשר הספר "דווקא ציוני" פתוח ואנחנו הולכים וקוראים. מתחילים בטקס חנוכת הגן ומשם, כפי שכתב יצחק – "ביתנו שכן ברחוב המוביל אל בית הקברות העתיק".
ראש העיר צועד ראשון, ואחריו קבוצה גדולה, יחסית, של ישראלים. אין תיירים בעיר המונה היום כעשרת אלפים תושבים, כמו ב-1940 – אלא שאז חיו בעיר 3,500 יהודים, הקבוצה הגדולה בעיר, והיום, ככל הנראה, אין ולו יהודי אחד. ראש העיר חולף על פני בית הקברות העתיק, שראשיתו במאה ה-14, ומושך אותנו אל בית הקברות החדש. המצבות במצב טוב ואפשר בלי מאמץ להבחין בסמלים היהודיים ולקרוא את דברי ההספד המליציים שנחרטו או נכתבו עליהן. הכול גדוש עשבים ירוקים המאפשרים להסתובב בקלות ולהבחין בשמות הנפטרים.
בנימין רוס, הצעיר שבחבורה, חייל בודד מארצות הברית שהצטרף למסע בהיותו חלק ממשפחת הרציג (ארצי), מכריז לפתע שמצא את מצבת אברהם כ"ץ, אבי סבו. הוא נעמד ליד המצבה ואומר בקול קדיש. החופשה המיוחדת שניתנה לו מצה"ל לצורך סיור שורשים ברומניה מקבלת משמעות מיוחדת, ומבית הקברות הוא ממהר לשלוח צילומים למשפחה הנרגשת בארה"ב. איתור קבר של בן משפחה ישיר הוא בדרך כלל שיאו של מסע שורשים והנה "הנס" מתחולל לעינינו כאן בעיר סירט.
הגן על שם יצחק ארצי נחנך ונוכחות משפחת הרציג חזרה לעיר. נועם סמל נלהב לספר בשם המשפחה על חותנו, שתמונתו מופיעה בשלט יפה שהוצב בגן. בית משפחת הרציג קיים, בניין בית הכנסת עומד על מקומו, המצבה המעידה על המשפחה נמצאה. סירט, שעליה כתבה נאוה "בראשית שנות השמונים ביקש אבא שאסע איתו לסִירֶט – מקום הולדתו ברומניה. עד אז גיליתי עניין מועט בעבר", הייתה לנושא מרכזי שתואר בהרחבה בספרה רב-המכר של נאוה "פאני וגבריאל", הרומן הנפלא ורב העלילות על הסבא והסבתא הורי אביה.
פוגרום דורוחוי: קבר אחים שנשמר
"ב-1 ביולי 1940 התקיימה בדורוחוי הלוויה של החייל היהודי ינקו סלומון. משמר כבוד של חיילים יהודים שוגר לבית הקברות... בשעה שהארון הורד אל הקבר, נשמעו יריות רובה. הרומנים האחראים הורו לחיילים לעזוב את בית הקברות... בשער בית הקברות פרקה מחלקה נוספת (של חיילים רומנים – י"ר) את החיילים היהודים מנשקם וירתה בהם... לא חלף זמן רב והפורעים טבחו עוד ארבעים יהודים". כך מתאר ההיסטוריון וחוקר השואה הפרופ' ראדו יואניד, היום שגריר רומניה בישראל, את ראשיתו של פוגרום דורוחוי (פרעות דורוחוי), השבוע לפני 83 שנים, בטרם נכנסה רומניה למלחמת העולם השנייה.
אנחנו מגיעים לדורוחוי עם ערן ברקוביץ, ראש משלחת הסוכנות היהודית ברומניה ובמזרח אירופה. הוריו הם שורדי קהילת דורוחוי והוא כולו נרגש ונסער לקראת הביקור, אף שבעבר כבר ביקר בעיר.
ב-1940 מנתה הקהילה במקום יותר מ-5,000 יהודים, כשליש מכלל התושבים באותם ימים. היום חיים בעיר יהודים בודדים ובית הכנסת היחיד נעול וסגור, אף שייתכן (ולא קיבלנו לכך אישור) שהוא נפתח לתפילות הימים הנוראים. סמוך לבית הכנסת מספר ערן את ששמע מהוריו על זוועות אותם ימים, כאשר נרצחו יהודים תמימים. לפי הדו"ח הרומני הרשמי נהרגו 53 יהודים, בני הקהילה ושורדיה סיפרו ומספרים על מספר גבוה בהרבה (200-165). שרונה לביא, דור שלישי למשפחה יהודית מדורוחוי, המתמחה בסיורים ברומניה, מעדכנת אותי מהארץ על אתרים יהודיים נוספים ששרדו בתוך העיר, אך פנינו אל בית הקברות היהודי שמחוץ לעיר.
אנחנו פוגשים את איליה, תושב מקומי, שהוא ואשתו בורדצקה שומרים היטב על המקום. איליה, נוצרי אוהב יהודים, שילדיו עלו לארץ והתאזרחו בה, מוביל אותנו אל קבר האחים של היהודים שנרצחו בפוגרום לפני 83 שנים. ההסבר שנותן ערן בבית הקברות מעורר התרגשות בעיקר אצל רבים מהקבוצה שמעודם לא שמעו על העיר ועל הפוגרום שהתרחש בה.
סוצ'אבה: הפמוטים עברו מדור לדור
המרחק הגיאוגרפי בין דורוחוי לסוצ'אבה, שבה נולדה אמא של נאוה סמל, אינו רב. פגישתם הראשונה של יצחק-איז'ו ומימי הייתה ב-1938 כאשר שניהם למדו בצ'רנוביץ, העיר היפה הנמצאת היום באוקראינה, שהיום לא מומלץ לטייל בה. באותם ימים הייתה זו ידידות ותו לא. הפגישה שלאחר השואה, שמונה שנים מאוחר יותר, ב-1946, התרחשה בעת שיצחק ערך עם אימו, סבתא של נאוה, מסע פרידה מהבית בסירט. בעת שהיו בסוצ'אבה נכחו יצחק ואימו במסיבה יהודית שבה מימי-מרגלית הייתה הכוכבת. ההתאהבות הייתה מהירה והולידה בתוך זמן קצר זוג יהודי, שורדי שואה, שהקימו משפחה חדשה.
העיר של האמא הייתה חשובה לנאוה לא פחות מעירו של האבא. יתר על כן, במסע שלנו שנע בעקבות "הפמוטים שלנו", סוצ'אבה, שבה כ-90 אלף תושבים, חשובה יותר – כיוון שהפמוטים באים מצד האמא. הייתי בעבר בעיר המחוז שבה נולדה מימי, אבל הפעם השהות בשבת נותנת הזדמנות לתהות על העולם היהודי שבו גדלה האם. גם היום יש קהילה יהודית קטנה בעיר, תפילות מתקיימות רק באחד מעשרת בתי הכנסת שהיו בעיר לפני השואה, ויש זיכרונות שסיפרו הסבתא והאמא לנכדה-הבת.
נאוה התגאתה במשפחת אימה, משפחה מיוחסת בכל קנה מידה יהודי. סבתא שלה הייתה אחותו של רבי מאיר שפירא, מייסד ומקים ישיבת חכמי לובלין והוגה "הדף היומי" בתלמוד. במשך שנים ישנה נאוה בחדר אחד עם סבתה. כאשר התעוררה בבוקר ראתה מול עיניה את תמונתו של רבי מאיר שפירא ועיניו הזוהרות. משפחת שפירא הייתה מיוחסת, בני הדודים של מימי הם נפתלי לאו-לביא ז"ל ואחיו הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו שליט"א, בני דודים נוספים הם הרבנים פרופ' פנחס פלאי ז"ל, הרב שמואל אבידור הכהן ז"ל והרב מנחם הכהן יבדל"א. מה פלא שעם שורשים כאלה גם נאוה "רדפה" אחרי מעט יידישקייט כפי שהופיע בספרה "מזמור לתנ"ך", שעליו התבססה קבלת שבת שערכנו במלון בסוצ'אבה.
תוכן הספר "הפמוטים שלנו" חובק זיכרונות משפחה של יותר מ-120 שנה. בליל שבת, סביב השולחנות, בעיר סוצ'אבה שבה הודלקו נרות בפמוטים מדי שבוע עד 1941, מספר נועם סמל בדרכו הייחודית את סיפור הקשר המשפחתי של מימי ארצי לעיר שאנו שוהים בה. הפמוטים, שאותם מדליקה מדי שבוע הבת, אילאיל סמל, הם לפיד הזיכרון, שבליל שבת מופקד בידינו, ובאמצעותו אנו מקיימים את "מרוץ השליחים" של נאוה. הוא נמשך כך מדור לדור, מבלי שנתנתק מהעבר ומבלי שנתעלם מהעתיד הצפוי.
כאשר מסתיימת הדלקת הנרות אנחנו יושבים סביב השולחנות בסוצ'אבה, לאחר ביקור בסירט ובדורוחוי, ומבינים טוב יותר את נאוה סמל, שהחלה לכתוב על השואה ראשונה מבין סופרי "הדור השני", רק לאחר שאמא שלה פתחה בפניה את סגור ליבה וסיפרה על הימים ההם.
