החגים היהודיים נחגגים לפי לוח השנה העברי, והחוק הישראלי מחייב את מוסדות המדינה לציין את התאריך העברי בכל מכתב רשמי או הודעה לציבור, אבל בפועל רוב הישראלים מתנהלים לפי לוח השנה האזרחי – זה שמתחיל בינואר ונגמר בדצמבר, ומכונה גם "לוח השנה הלועזי". בציבור הדתי והמסורתי תובעים לא פעם את עלבונו של הלוח העברי – אבל האם לוח השנה הזה באמת "עברי", במלוא מובן המילה? התשובה מורכבת.
הלוח העברי – כתבות נוספות:
- המאבקים שעיצבו את לוח השנה העברי – והקשר לאנטיוכוס
- הלוח העברי הראשון? מה לוח גזר מלמד על תפיסת הזמן בימי התנ"ך
למעשה, שמות החודשים שאנחנו מתייחסים אליהם כעבריים הגיעו אלינו מהתרבות הבבלית. מקורם של השמות האלה באכּדית, שפה עתיקה ממשפחת השפות השמיות. לפחות שם אחד עומד בסתירה מובהקת לאמונה היהודית: תמוז הוא אל הפריון במיתולוגיות המסופוטמיות, והאמינו בו בין השאר במסגרת הפולחן הבבלי והפולחן השוּמרי.
גלריה
גשם בתל אביב. שמות החודשים הושפעו ממזג האוויר ועונות השנה
(צילום: Jose Hernandez Camera 51 / Shutterstock)
"יש משהו מצחיק בכך שמצקצקים למשל כשילדים נקראים בשם יולי. הרי תמוז, למשל, הוא שמו של אל שוּמרי", מעירה ד"ר אסתר הבר מהמחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן. "גם אדר, ניסן, אייר וסיוון הם שמות מאכדית. האכדית דומה לעברית, כי היא שפה שמית, אבל בעצם אלה שמות לועזיים".
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מקום המדינה ועד 2024 נקראו ישראלים רבים בשמות החודשים העבריים. 11,034 נשים וגברים נקראו סיוון או סיון – השם הנפוץ ביותר מבין שמות החודשים העבריים. 4,083 נקראו בשם אדר, 2,545 בשם ניסן ו-1,002 בשם אייר. 119 נקראו בשם תמוז, 49 בשם אב (ייתכן שהכוונה גם לשם אחר בבי"ת דגושה; בנתונים לא הייתה הבחנה על פי ניקוד) ו-41 בשם אלול. 13 אנשים נקראו בשם טבת, תשעה בשם תשרי ושבעה בשם שבט. מהנתונים לא ידוע על אף ישראלי שנקרא בשם מרחשוון (או חשוון) או בשם כסלו.
במקומות רבים בתנ"ך, ההתייחסות לחודשים היא לפי מספרם הסידורי, במערכת קדומה שבה ניסן נחשב "החודש הראשון". בספרי המקרא המוקדמים יותר יש רק שלושה חודשים שנקראו בשם: "יֶרַח בּוּל" שמוצג כחודש השמיני – מרחשוון, "יֶרַח הָאֵתָנִים" (איתנים) שמוצג כחודש השביעי – תשרי, ו"יֶרַח זִו" (זיו) לציון החודש השני – אייר. מדובר בשמות כנעניים קדומים. רק בספרי המקרא המאוחרים – זכריה, מגילת אסתר, עזרא ונחמיה – מופיעים חלק מהשמות המוכרים לנו, שנלקחו מהבבלים.
(שנים עשר ירחים | מילים ולחן: נעמי שמר)
מתי התחילו להשתמש בשמות האלה, מתשרי ועד אלול? ד"ר הבר משיבה כי "המערכת הזו נכנסה לשימוש כשהגולים בגלות בבל הראשונה חזרו לארץ במאה השישית לפני הספירה, בשיבת ציון. זו הייתה האליטה, סופרים ואנשי חצר, והם ידעו לכתוב. הם פגשו את שמות החודשים האלה כשהם ישבו בבבל, והם אימצו אותם והביאו אותם לכאן".
איך ייתכן שהיהודים קראו לחודשים בשמות בבליים, כולל השם תמוז שהתקשר לפולחן אלילי הנחשב ל"עבודה זרה" אסורה? היו רבנים שנדרשו לסוגיה לאורך הדורות. כך למשל רמב"ן – רבי משה בן נחמן, מחכמי ספרד בימי הביניים – הסביר שהתורה קבעה שמניין החודשים יהיה מניסן לזכר יציאת מצרים, וכאשר גולי בבל חזרו מהגלות, הם רצו להזכיר את גאולתם באמצעות שמות החודשים שהעלו משם: "והנה נזכיר בחודשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה".
היו מי שכתבו כי המילה "תמוז" המופיעה בספר יחזקאל מבטאת בכלל "חום" ו"הסקה", אבל הפירוש הפשוט הוא שמדובר באל. בשמו של הרב חיים קניבסקי הובא הסבר לשימוש בשם תמוז באופן ספציפי: במשנה במסכת תענית נכתב כי בי"ז בתמוז הועמד "צֶלֶם בהיכל" (פסל פולחני לצורכי עבודה זרה הוצב בבית המקדש), והחכמים חשו שהאירוע המטלטל הזה מצדיק את השימוש בשם הבבלי, אף שהוא שמו של אליל, כי חשבו שהוא יכול להזכיר את אירוע הפורענות הזה ולעורר לתשובה.
השגיאה הנפוצה לגבי מרחשוון
המשמעות של חלק משמות החודשים מעורפלת, בעוד המשמעות של חלקם ידועה לנו. השם תִּשְׁרֵי בא מהמילה האכדית תַּשְׁרִיתוּ, שמשמעה התחלה, ראשית. "בימי קדם עוד לא הכריעו אם להתחיל את השנה באביב או בסתיו. בסוף הכרענו שהשנה תתחיל בסתיו", מסבירה הבר.
(שיר תשרי | מילים: רחל שפירא, לחן: דני עמיהוד)
לעומת תשרי, שמו של החודש שאחריו, מרחשוון, הוא דווקא שריד למערכת שבה השנה התחילה בניסן – מקורו בצירוף האכדי וַרַח שַׁמְנוּ, שפירושו היֶרַח השמיני (החודש השמיני). הבר מסבירה שבלשון הבבלית המאוחרת נהגו הדוברים להחליף בין וי"ו למ"ם ולהפך – וכך האות ו' בתחילת שם החודש התחלפה באות מ', והאות מ' שבאמצע השם התחלפה באות ו'. לימים המובן המקורי של השם נשכח לגמרי, ובתודעה של רבים נחלק השם לשני רכיבים: "מר" ו"חשוון". כך נוצר הקיצור המקובל "חשוון". מכאן קצרה הדרך לאטימולוגיה עממית – הסבר שגוי למקור הלשוני שנפוץ בציבור הרחב, כמו הסיפורים העממיים על כך שלחשוון נוסף כביכול התואר "מר" כפיצוי על כך שאין בו חג.
משמעות שמו של החודש כִּסְלֵו אינה ברורה. במקור האכדי הוא נקרא כִּסִּלִמוּ. רוב שמות החודשים קשורים לטבע, לפי עונות השנה, וכך למשל הבאים אחריו. טבת נקרא באכדית טֵבֵּיתוּ, מהפועל טֶבּוּ שמשמעו לטבוע. נראה שהשם קשור למזג האוויר הגשום האופייני לחודש הזה – הוא מבטא את הטביעה והשקיעה במים או בבוץ. גם שְׁבט קשור ככל הנראה לגשמים – שמו מתבסס על המילה האכדית שָׁבָּטוּ, שפירושה לחבוט, להכות, להצליף; כנראה בגלל הגשם המכה בחודש הזה.
שיטפון בדרום הארץ
(צילום: Oren Ravid / Shutterstock)
אדר הוא לא מה שחשבתם
"משנכנס אדר מרבים בשמחה", נכתב במקורות היהודיים, אבל מתברר שמשמעו המקורי של שם החודש היא דווקא להיות קודר או חשוך. "ככל הנראה בתקופה הזו הבבלים כבר לא הגו חי"ת, אז הם קראו לחודש הזה אַדַּרוּ, אבל בעיקרון השם הוא חַדַּרוּ", אומרת הבר, "'חדר' זה 'קודר'". אפשר לשער שהשם קשור לשמיים המעוננים בתקופה הזו של השנה.
ניסן נקרא באכדית נִיסָנּוּ, ומשמעו ביכורי העץ והשדה. ייתכן שהשם קשור למילה "ניצן". משמעות השם אייר – באכדית אַיָּרוּ – אינה ברורה, והיו שהציעו כי הוא בא מלשון "אור". גם פירוש השם סיוון (באכדית סִמָנוּ) אינו ברור, והיו שהציעו כי הוא בא ממילה שמשמעה "מועד" או "זמן קבוע".
מסיבה במקלט בתל אביב בפורים שעבר
(צילום: איליה יופימוביץ' / AFP)
הנשים המבכות את התמוז
בחזרה לאל תמוז. שמו בשוּמרית הוא דֻּמֻזִי – "הבן הנאמן", בתרגום לעברית. הבבלים האמינו שבכל שנה יורד תמוז לשאוֹל בעיצומו של הקיץ, ולאחר מכן קם לתחייה בסתיו, כשהצמחים מתחילים לגדול שוב. אשתו של תמוז במיתולוגיה השוּמרית היא האלה אִינַנָּה, "מלכת השמיים", שגם היא נקשרה בין השאר לפריון. היא מקבילה לאלה האכדית אִשְׁתָּר, ונראה שבשלב מסוים התאחדו שתי המסורות לאלה אחת.
עם קמילת הצומח בקיץ, היה מנהג לבכות ולקונן על מותו של תמוז – מנהג שאף מוזכר בספר יחזקאל (פרק ח', פסוק י"ד): "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז". התיאור הזה, של נשות ירושלים המבכות את האל תמוז בפתח שער בית המקדש, מופיע כחלק מרשימה של מעשים המכונים בנבואת יחזקאל "התועבות הרעות". ניכר שהנביא לא ראה בעין יפה את הפולחן האלילי בפתחו של המקום הקדוש ליהדות.
(עצוב למות באמצע התמוז | מילים ולחן: נעמי שמר)
"מות התמוז", שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי משנת 1909, מתייחס למיתוס האלילי. בתחילת השיר נכתב: "צְאֶינָה וּבְכֶינָה, / בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז, / לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת! / הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן, / יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָיו בְּלֹא עֵת..."
גם נתן אלתרמן התכתב עם המיתוס. "אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים / לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים", כתב המשורר בצעירותו, בשיר "דצמבר". כפי הנראה, אלתרמן התכוון לרמוז לכך שהחודש הגשום והחורפי, דצמבר, משיב את כוחם של אלה שנאבקו לשרוד בקיץ החם והיבש.
("אתה נותן כוחות גנוזים / להרוגי התמוזים". דצמבר | מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי)
נעמי שמר, שהיה לה מקום חם בלב ללוח השנה העברי (כפי שמתבטא בשיר "שנים עשר ירחים"), התרשמה מכתיבתו של טשרניחובסקי על מות התמוז. לפני ניתוח בבית החולים, ובעקבות הפחד שלא תתעורר ממנו, היא כתבה את השיר "אמצע התמוז" – הידוע במילים "עצוב למות באמצע התמוז". לימים נפטרה שמר בתאריך ז' בתמוז תשס"ד.
המאמץ להתאים את השמות ליהדות
משמעות השם אב (אָבּוּ באכדית) אינה ברורה. ייתכן שהשם קשור למילה אֶבֵּרוּ, שמשמעה "קציר". היו שהציעו כי הוא קשור דווקא למילה שמשמעה "קנים". גם שמו של אלול – במקור האכדי אֻלוּלוּ – אינו מפוענח בוודאות. בדומה למרחשוון, גם במקרה הזה נוצרה אטימולוגיה עממית, הפעם בידי חכמי ישראל, עם הפירוש של השם בדיעבד כראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי".
(להקת תמוז – סוף עונת התפוזים | מילים: מאיר אריאל, לחן: אריאל זילבר ושלום חנוך)
מרחשוון ואלול אינם היחידים שקיבלו "מדרשי שֵם" כאלה. הרב מנחם מנדל כשר ציטט למשל בספרו "תורה שלמה" מדרש מילקוטי תימן, שנמצא בכתבי יד של יהודי תימן, המציע פירושים יהודיים לשמות החודשים: "למה נקרא שמו ניסן? שבו נעשׂוּ נִסים לישראל... אייר, שניתן להם בו המָּן (לבני ישראל במדבר, ש"מ) בפנים מאירות... סיוָן מלשון סינַי ונִסים... תמוז שבו עשו ישראל את העגל (חטא העגל, ש"מ), ועבודה זרה אחד ממשמשיהָ נקרא 'תמוז'... אב, שהוא אב לפורענוּת. אלול לשון מעולה... תשרי על שם 'תשרי ותשבוק לחוביהן' (בארמית: תמחל ותסלח לעוונותיהם, ש"מ)... מרחשוון שבו אִתרחיש מקדשא (הושלמה בו בניית בית המקדש הראשון, ולכן הוא כולל בתוכו את התואר "מר", ש"מ)... כסליו מלשון כסיל (כינוי לקבוצת הכוכבים אוריון הבולטת בשמי החורף בחצי הכדור הצפוני, ש"מ)... טבת על שם שנעשה בו טובה לישראל, שבו נהרג סיחון ועוג... שְׁבָט מלשון שֵׁבֶט הַמַּכֶּה, לפי שהיורה יורד בארץ באותו העת כשֵּׁבט, וכל זה על שם ארץ ישראל. אדר, מלשון אדיר, שחודש זה גדול, שבו נולד משה".
זו רק דוגמה אחת מני רבות לניסיונות "לגייר" את השמות הבבליים ולהעניק להם משמעות יהודית. נראה שדעתם של חכמי ישראל לאורך הדורות לא הייתה נוחה מהשימוש בשמות לועזיים, ולכן הם התאמצו למצוא להם פירושים עבריים, באופן שיותאם לסיפורו של עם ישראל ולערכיו.
