האם שיתוף של תמונת סלפי מאושוויץ ברשתות החברתיות הוא מעשה שמבזה את זכר קורבנות השואה, או דווקא מכבד אותם? נראה שכמו דברים רבים אחרים, זה תלוי בהקשר ובסגנון. "כשצעירים עושים סלפי באושוויץ, זה לא שונה בהרבה מאשר פוליטיקאים ישראלים שמבקשים מצלם מקצועי לצלם אותם שם מהצד", אומר פרופ' ג'קי פלדמן, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, שמחקר חדש שלו קושר בין מותם של שורדי השואה האחרונים ובין הצורך הגובר של צעירים לתעד את עצמם גם במקום שבו נטבחו רבים מבני עמם.
"לפני 25 שנים, עבודת הדוקטורט שלי עסקה במסעות של בני נוער לפולין", אומר פרופ' פלדמן ל-ynet. "טענתי שזה סוג של עלייה לרגל של הדת האזרחית, ומה שחשוב הם לא המסעות או המלל ששומעים התלמידים, אלא השאלה איך מעצבים חלל, זמן, טקסים וביטחון. מהראיונות עם בני הנוער הבנתי שהעיקר עבורם הוא לגעת במוות ולחזור ישראלים יותר, או יהודים גאים יותר. השמדתה של יהדות פולין והסיפור ההומניסטי לא באמת היו חשובים להם".
5 צפייה בגלריה
סלפי של צעירות באושוויץ, ארכיון. "מי שמעלה את התמונות מנסה להראות שהוא 'קוּל'"
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
אחרי הכול, באותה תקופה לא היו טלפונים חכמים ואי-אפשר היה לצלם סלפי.
"אבל היו מצלמות, ואני זוכר שכחלק מההכנה לדוקטורט שלי הדרכתי תלמידים במסע לפולין. לפני שירדנו מהאוטובוס ביקשתי מהתלמידים להשאיר מצלמות ברכב ואמרתי: 'תזכרו שאתם לא האישיו'".
מה הייתה התגובה?
"פרץ מרד. גם התלמידים וגם המורים זעמו. המסר שלהם היה שברגע שהם מצלמים ואחר כך מראים לאחרים, הם כביכול קיימו את מצוות העברת העדות, של שורדי השואה שהם פגשו".
5 צפייה בגלריה
נשיא המדינה יצחק הרצוג לצד נשיא פולין אנדז'יי דודה, במצעד החיים באושוויץ
(צילום: Kacper Pempel / רויטרס)
מאז הרבה השתנה, כולל לידתן של הרשתות החברתיות. בהקשר הזה אפשר לציין את הסערה שפרצה לפני יותר מעשור בגלל עמוד הפייסבוק הסאטירי "אני והיפות שלי באושוויץ".
"בין השאר אני מלמד על אנתרופולוגיה של זיכרון השואה ורצח עם. בשנה האחרונה ביקשתי מסטודנטים לספר על התחושות שלהם במסע לפולין, והתברר לי שבמשך 30 שנים מעט מאוד השתנה, אבל יש בכל זאת שלושה שינויים מרכזיים.
"ההבדל הראשון הוא שבעבר ליוו את המסעות 'אנשי עדות', אבל כיום רוב שורדי השואה הלכו לעולמם או מנועים מפאת בריאותם לנסוע. שינוי נוסף הוא שכיום אין הפתעות – כל המשתתפים יודעים בדיוק מה הם יראו במסע ואיפה הם יצטלמו. השינוי השלישי הוא המדיה החברתית והטלפונים החכמים. ההתפשטות שלהם גרמה למבול של תמונות, שמתפרסמות בכל מדיה אפשרית, כולל אתרי דייטים ואפליקציות כמו גריינדר".
סליחה?
"כן, מי שמעלה את התמונות מנסה להראות שהוא 'קוּל'".
5 צפייה בגלריה
פרופ' ג'קי פלדמן. "גם כש'רשימת שינדלר' יצא לקולנוע היו רבים שתקפו אותו בחריפות"
(צילום: אלבום פרטי)
ואפשר להילחם בזה?
"כש'רשימת שינדלר' יצא לקולנוע, אלי ויזל, קלוד לנצמן ורבים אחרים תקפו אותו בחריפות. היום כמעט כל מוסד מכיר בתרומתו של הסרט. לגבי סלפי – מנהלי אתר אושוויץ ניסו להבחין בין 'סלפי מכבד' ל'סלפי מזלזל'. הם אמרו: אי אפשר למנוע, אבל בואו נשים באתר שלנו את מה שנראה מכובד, עם פוזה רצינית, לעומת מה שלא מכובד. ככה הציבור יכבד את מי שצילם באופן מכובד, ועל תמונה של מישהו שתיעד את עצמו עושה תרגיל שיווי משקל על פסי הרכבת, אנשים יגיבו ויכתבו שיש מקומות טובים יותר להתאמן בהם".
פרופ' פלדמן מזכיר את פרויקט הצילום של האמן הישראלי-גרמני שחק שפירא. כמחאה על תרבות ה"סלפי" המשחקי באנדרטת השואה בברלין, החליט שפירא ללמד את הצעירים המצטלמים במקום לקח, למחוק את רקע האנדרטה ולהחליפו בתמונות זוועה מהשואה, ולבקש ממי שהעלה את הסלפי המזלזל לבקש סליחה. "זה הצליח לתקופה מסוימת, אבל כיום הניסיון לצנזר תמונות ברשת כמעט חסר סיכוי", אומר פלדמן.
"גבר מקבל פחות תגובות שליליות מאישה"
במסגרת המחקר שלו בחן פלדמן מאות תמונות, פוסטים ותגובות ברשתות החברתיות, לצד ראיונות שנערכו עם צעירים מרחבי העולם. הממצאים הוצגו לפני מספר ימים בסדנה מחקרית משותפת למכון ליאו בק בירושלים, ליד ושם ולמרכז ראב באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת ציון 70 שנה למכון.
5 צפייה בגלריה
פוסט שהעלתה מבקרת באושוויץ. "מנהלי האתר ניסו להבחין בין 'סלפי מכבד' ל'סלפי מזלזל'"
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
ד"ר שרון ליבנה, סגנית מנהלת מכון ליאו בק בירושלים, אמרה: "לאורך 70 השנים מאז הקמתו, מכון ליאו בק ירושלים הוא מעון אקדמי ובית חם ותומך לחוקרים הבוחנים את נכסי העם היהודי הקשורים לעולם הדובר גרמנית. אנחנו פועלים לתיעוד ולמחקר ההיסטוריה והתרבות של יהודי גרמניה בתחומי המחקר, התרבות והתיעוד הארכיוני. אנחנו גאים למנות בין מייסדי המכון אישים כמו מרטין בובר, גרשם שלום, חנה ארנדט, שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון, וגאים לא פחות להנציחם ולהמשיך את מורשתם. בימים שבהם הזהויות היהודית והישראלית עומדות בפני צומת דרכים ושאלות על בית, הגירה, מולדת ומדינה מעסיקות את כולנו, מכון ליאו בק הוא מוקד ידע מרכזי למורשת היהודית ולדיון בשאלות המעסיקות את העם היהודי לאורך המאה האחרונה".
פרופ' פלדמן טוען כי הסלפי באושוויץ הוא חלק מתופעה רחבה יותר – שימוש ב"אני" כדרך לראות ולהיראות. "אם לא צילמת ולא העלית – לא היית. הכול חייב להיות שקוף, גם דברים שבעבר לא היו מיועדים לעין הציבור. גם ההיסטוריה חייבת להיות רלוונטית מבחינה אישית", הוא אומר. "נוסף על כך, מאז שנות ה-80 מדגישים במסעות הנוער לפולין את חשיבות הצילום ואת הרעיון שהמבקרים הופכים ל'עדים של העדים'. הסלפי הוא המשך ישיר של זה – העד הופך את עצמו למדיום. הגם שקשה ללמוד על טראומה דרך סלפי בלבד, אפשר ללמוד דרכו על זהות, על שייכות, ועל האופן שבו צעירים מבינים את מקומם ביחס להיסטוריה ולפוליטיקה".
5 צפייה בגלריה
מצעד החיים באושוויץ. מספר שורדי השואה שנותרו בחיים הולך ופוחת
(צילום: Wojtek Radwanski / AFP)
יש הבדל ביחס שמקבלים מי שמעלים סלפי?
"גבר מקבל הרבה פחות תגובות שליליות מאשר אישה שמעלה סלפי. למרות שאין הבדל בין סלפי של אדם פרטי לפוליטיקאי שדואג שיצלמו אותו מביט לעבר האופק, במבט חושב, כשמאחוריו אושוויץ – בציבור זה נתפס כאילו כדבר מובן מאליו".
מספר שורדי השואה שנותרו בחיים הולך ופוחת, ולמותם של הניצולים יש השפעה גדולה על עיצוב זיכרון השואה. "מאז שנות ה-80 הועבר הידע הסמכותי דרך השורדים. הם סיפרו את סיפורם בטקסים ובאתרי הנצחה, הלכו לבתי ספר ובהמשך גם התארחו במיזם 'זיכרון בסלון'. מאחר שלדור הצעיר כבר אין כמעט סיכוי ללמוד על השואה משורדים, הם רוכשים ידע מהמדיה החברתית ומייצוגים של המדיה. כדי שבדור הזה ידע יהיה קליט ואטרקטיבי, הוא צריך לעבור דרך רגשות וצריך משהו אינטימי", אומר פלדמן.
לדברי פרופ' פלדמן, "בעבר אפשר היה לקבל את האינטימיות דרך קשר ישיר עם ניצולים, שהפכו את מי שפגשו בהם לעדים שיעבירו את המסר. מאחר שהשורדים הולכים ונעלמים, בעבר תיעדו בעזרת תמונות, וידאו, פייסבוק, ובהמשך יש קפיצה קטנה אל הסלפי, וכעת הצעירים הם העדים הבאים של זיכרון השואה. הדיגיטל הוא לא רק סלפי, הוא כלי שמציע אפשרויות חדשות להעברת ידע, כמו בשיחות אינטראקטיביות עם הולוגרמות של שורדים שכבר הלכו לעולמם. גם דרך תמונת סלפי של חברה המבקרת באתר השמדה, השואה יכולה להפוך לנושא מעניין ורלוונטי".
