"לסליחות אשכנזיות יש רייטינג נמוך יותר, בין השאר כי התוכן של חלק מפיוטי הסליחות באשכנז נכתבו בזמן מסעי הצלב, מסוף המאה ה-11", אומר מישאל וקנין, שיצא לפני שנים למסע אישי לחקר ותיעוד של פיוטי הסליחות ותפילות הימים הנוראים. "בינינו, מי רוצה לקרוא בימינו על תיאורים של אנשים שנהרגים, נשחטים ונטבחים? מי רוצה לקרוא על בכי וצרות ופוגרומים, כשאנחנו כאן במדינת ישראל החופשית והבטוחה בעצמה? כל זה היה נכון עד ל-6 באוקטובר.
"ב-7 באוקטובר התעוררנו כולנו לסיוט. באותו יום הבנים שלי גויסו למילואים ונזכרתי בפיוט שפותח את סליחות אשכנז, 'איך נפתח פה', שנכתב בזמן מסעי הצלב ומתאר בדיוק את מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר. כלומר, זה עדיין רלוונטי וההיסטוריה לצערנו חוזרת".
בימים אלה מוציא וקנין לאור את הספר "סיור סליחות – חלק ב'", שמתמקד בסליחות האשכנזיות – המשך לספרו הקודם בנושא הסליחות, שראה אור לפני המלחמה. לאורך הספר פזורים מאמרים של כותבים וכותבות מעולמות ההגות, התרבות והמחקר – הרב שי פירון, הרבניות רחלי פרנקל ומיכל טיקוצ'ינסקי, ד"ר יואל רפל ועוד. השופט נעם סולברג, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כתב את ההקדמה לספר, שבה הוא מתאר את ההבדלים בין משפט האדם למשפט השמיים. "אמרתי לכל הכותבים: 'קהל היעד של הספר משתרע בין קוראי עיתון הארץ לקוראי מקור ראשון'. אני רוצה שגם אלה וגם אלה ירגישו בנוח כשהם קוראים את הספר", אומר וקנין.
אתה יכול להסביר את הדיסוננס בין הסליחות הספרדיות, שכולן שירה שנשמעת אפילו שמחה, לסליחות האשכנזיות שנשמעות הפוכות בדיוק?
"הרב שי פירון כותב בספר החדש מאמר שמסביר את זה יפה מאוד – הסליחות האשכנזיות באות מתודעה של יראה, הסליחות הספרדיות באות מתודעה של אהבה. אנחנו זקוקים גם ליראה וגם לאהבה. צריך לזכור שהסליחות הן מנהג מאוחר יחסית – עדויות ראשונות יש לנו מהמאה העשירית. הסליחות הן לא עניין הלכתי, הן לא חובה הלכתית. סליחות הן לא תפילה שאנחנו חייבים להתפלל שלוש פעמים ביום. בשולחן ערוך נאמר על הסליחות שהן 'מנהג יפה'. מאחר שמדובר במנהג, היה מקום לחידושים ולתוספות".
הוא מציין כי "במאה העשירית, בקהילת בבל, אנחנו פוגשים לראשונה את הסליחות אצל רב סעדיה גאון, ואולי קצת קודם לכן אצל רב עמרם גאון. ואז בקהילות רבות מתחילים לכתוב פיוטי סליחות. במאה ה-11 חוו היהודים בספרד את תור הזהב, ומשוררי ספרד כתבו פיוטים לא מתוך אווירה של רדיפות. אברהם אבן עזרא כותב את 'לך אלי תשוקתי', שהוא פיוט כמעט ארוטי על היחסים בין האדם לאלוהים. בפיוט 'בן אדם מה לך נרדם', שאנחנו לא יודעים מתי נכתב, המשורר אומר 'דרוש סליחה מאדון האדונים', כאילו אנחנו צריכים לבוא לאלוהים בדרישות שיסלח לנו.
"לעומת זאת, אצל האשכנזים יש למשל את המשורר בנימין בן זרח, שכתב בזמן מסעי הצלב פיוט סליחה שאומר שאנחנו 'נהרגים, נשחטים ונטבחים'. או רבי שמואל הכהן ממגנצא – העיר הגרמנית מיינץ – שכתב את הפיוט 'מלאכי רחמים' שבו הוא פונה אל המלאכים שבשמיים, שאולי הם ישכנעו את אלהים לרחם עלינו, ותקופה קצרה אחרי שהפיוט הזה נכתב, המשורר ומשפחתו – אשתו וילדיהם – נשחטו בידי הפורעים הנוצרים בזמן מסע הצלב הראשון. כשקראתי את הפיוטים האלה אחרי שבעה באוקטובר, הרגשתי שזה בדיוק מה שתיארו בבארי, בכפר עזה ובשדרות".
"אסור שהמורשת הזו, שהיא שיקוף של מציאות בקהילות מפוארות שחוו פרעות ורדיפות, תימחק. אחרת, בעוד דור או שניים אפשר יהיה למצוא סליחות אשכנזיות רק בשמורות החרדיות"
וקנין, שגדל על מסורת הסליחות הספרדית, מספר שיצא למסע האישי לחקר הסליחות האשכנזיות כי חשש שהן ייעלמו. "אנחנו יודעים שבשלושת העשורים האחרונים יש רבים מבני עדות אשכנז שוויתרו על הסליחות האשכנזיות הקלאסיות – או שהם הולכים לסליחות ספרדיות, או שהם ב'סליחות משולבות', שבהן הנוכחות העיקרית היא דווקא של הנוסח הספרדי", הוא מסביר. "אסור שהמורשת הזו, שהיא שיקוף של מציאות בקהילות מפוארות שחוו פרעות ורדיפות, תימחק. אחרת, בעוד דור או שניים אפשר יהיה למצוא סליחות אשכנזיות רק בשמורות החרדיות".
אווירה של יראה ופחד
אחד ההבדלים הגדולים בין נוסחי הסליחות הוא שבקרב אשכנז יש הרבה פחות מנגינות, ורוב הפיוטים נאמרים במלמול ובלחש. שירת חזן וקהל פחות שכיחה, לעומת הספרדים. לדברי וקנין, "באשכנז הסליחות נותנות את המקום המרכזי לחזן, לא לקהל, שהוא בעיקר משתתף פסיבי. אצל הספרדים, כל ילד יכול לקבל קטע סולו ב'עננו', גם אם אין לו כישרון מוזיקלי".
הסליחות תופסות הרבה פחות מקום אצל האשכנזים, גם בגלל מספר הימים המועט שבהם אומרים סליחות. הספרדים מתחילים מראש חודש אלול, אצל האשכנזים זה קורה רק ימים ספורים לפני ראש השנה, ובכל מקרה בתוך לא יותר מחצי שעה מסיימים את העניין. אצל הספרדים, במקומות רבים אין מה לדבר על פחות משעה.
הבדל משמעותי נוסף הוא החזרתיות על הפיוטים. "אצל האשכנזים, לכל יום יש פיוט סליחה ייחודי משלו, כך שחלק גדול מהפיוטים נאמרים רק פעם בשנה, ולכן הם פחות מוכרים", אומר וקנין. "אם אתה אומר פיוט מסוים רק פעם בשנה, וגם אין לו מנגינה, איך תזכור אותו? איך זה ייכנס לך לתוך הלב והנשמה? ומצד שני, אתה קורא את הטקסטים וזה כאילו נראה לך לא רלוונטי ורחוק מכאן, אבל אז קורה אסון כמו שבעה באוקטובר ואתה מבין שגם דברים שנכתבו לפני 900 שנה הם רלוונטיים".
לדברי וקנין, "צריך לזכור שימי חודש אלול בעולם האשכנזי, בעיקר בעולם הליטאי, נתפסים כימים קשים. אלה ימי דין. יש אמרה של רבי ישראל מסלנט, מייסד 'תנועת המוסר', שאומר שאפילו הדגים בים רועדים בחודש אלול. יש אווירה של יראה ופחד, זה שונה מאוד מהתחושות בעולם הספרדי".
וקנין, כאמור, בא מהעולם הספרדי – אבל עולם הסליחות האשכנזי לא זר לו. "לא באתי משום מקום, הכרתי את עולם הסליחות האשכנזי עוד מאז שלמדתי בכיתה ט' בישיבת אור עציון", הוא מספר. "העבודה בספר החדש הייתה לחקור ולצלול לעומק, לנסות להבין את ההקשרים והרמיזות בסליחות האשכנזיות. וכמובן, היה חיפוש אחרי כתבי היד העתיקים שבהם מופיעים הפיוטים".
3 צפייה בגלריה
כתב ידו של נפתלי שטרן ממחנה וולפסברג, עם מילות הפיוט "ונתנה תוקף"
(צילום: ארכיון יד ושם)
אחד מכתבי היד שמופיעים בספר הוא של הפיוט "ונתנה תוקף", שנחשב ללב התפילה האשכנזית בראש השנה וביום הכיפורים. בספר מובא סיפורו של נפתלי שטרן, שהיה חזן בעיירה סאטמר בטרנסילבניה וגורש לאושוויץ עם מאות אלפי יהודי הונגריה. אשתו של שטרן וארבעת ילדיהם נרצחו באושוויץ, הוא עצמו נשלח למחנה העבודה וולפסברג.
לקראת ראש השנה, שטרן רצה להתפלל, אבל הגרמנים החרימו את כל מה שהריח מיהדות וסידורי תפילה אי אפשר היה להשיג. שטרן השיג כמה שקים קרועים של מלט בתמורה לכמה פרוסות לחם, ועל השקים הקרועים הוא כתב כמה פיוטי סליחות ותפילות. שטרן שמר את השקים הקרועים האלה שמהם התפלל בזמן השואה, והמשיך להתפלל מהם גם אחרי שעלה לישראל והקים משפחה חדשה. כמה שנים לפני שנפטר הוא העביר את השקים הקרועים ליד ושם, כדי שיעברו תהליך שימור.
"היה חשוב לי לשלב על במה אחת פיוטים מספרד ומאשכנז, כדי להראות לעצמנו שאנחנו יכולים וצריכים לקחת את המיטב מכל מנהג ולהפוך אותו למנהג של הדור שלנו, כאן במדינת ישראל. אני לא רוצה להחזיר אנשים בתשובה, אני רוצה לשמר את המורשת של הסליחות, של כל עם ישראל"
תמונה נוספת שמופיעה בספר לקוחה מגטו לודז', ובה נראים יהודים בתפילת יום הכיפורים. "אין לנו עדויות רבות על מנהג הסליחות בזמן השואה, כי המציאות באותן שנים לא אפשרה ליהודים לומר סליחות", אומר וקנין.
"אם זמרת כמו אודיה לוקחת חלק מפיוט – אני שמח"
לצד הספר, יוצאים שני אלבומי מוזיקה שמאפשרים לשמוע את הפיוטים המופיעים בו. הוקלטו בהם המוזיקאי והחזן האשכנזי יצחק מאיר וקבוצה של בוגרי ישיבת ההסדר בירוחם, שעשרה מתלמידיה ובוגריה נפלו במלחמה, בהפקתו המוזיקלית של יאיר הראל. "פניתי אל יצחק מאיר וסיפרתי לו שאני רוצה שיעזור לי לשמר את עולם הסליחות האשכנזי. הוא התלהב וככה נכנסנו לאולפן ההקלטות במשך כמעט חודשיים, כדי להקליט את הפיוטים", מעיד וקנין. "החלטנו להקליט את כל הפיוטים שבספר, גם כאלה שלא ממש הייתה להם מנגינה. בחלק גדול מהמקרים הקלטנו את הפיוט עם מנגינת הנוסח האשכנזית של הימים הנוראים, ואפילו הקלטנו שני פיוטים עם מנגינה ספרדית".
("שמחתי על זה מאוד". הלהיט "בן אדם" של אודיה)
לרגל השלמת הפרויקט, הכולל שני ספרים ואלבומי מוזיקה, התקיים מופע השקה ששילב פיוטי סליחות מספרד ומאשכנז, בביצוע אנסמבל הפיוט ירושלים, יצחק מאיר ונגנית הצ'לו והזמרת מאיה בלזיצמן. הקלטת המופע הפכה לאלבום החמישי של הפרויקט, והוא יושק רשמית במופע שיתקיים ברדינג 3 בנמל תל אביב ב-28 בספטמבר.
"היה חשוב לי לשלב על במה אחת פיוטים מספרד ומאשכנז, כדי להראות לעצמנו שאנחנו יכולים וצריכים לקחת את המיטב מכל מנהג ולהפוך אותו למנהג של הדור שלנו, כאן במדינת ישראל", אומר וקנין. "אני לא רוצה להחזיר אנשים בתשובה, אני רוצה לשמר את המורשת של הסליחות, של כל עם ישראל".
אתה חושב שבסוף נגיע לסידור ישראלי שישלב בין הנוסחים בסליחות?
"אני מקווה, אבל זה ייקח עוד דור או שניים. כבר היום יש סליחות בנוסח משולב. אני מכיר בתי כנסת ספרדיים ששרים את 'אוחילה לאל' בלחן האשכנזי של הלל פלאי, ומצד שני בתי כנסת אשכנזיים שאימצו את הפיוט המרוקאי 'עת שערי רצון להִפתח' ('עוקד והנעקד והמזבח'). בעיניי זה נפלא".
וקנין מספר שמצא 13 נוסחים שונים של סליחות אשכנז: "יש נוסחים שהיו נהוגים בקהילה אחת בכפר אחד בגרמניה, ויש אפילו נוסח ייחודי לבית כנסת אחד – בית הכנסת הגדול בפראג. מי שהיה מחליט על נוסח הסליחות הוא החזן, שקבע אילו פיוטים ייכנסו לרפרטואר ואילו יישארו בחוץ".
איך אתה מרגיש נוכח הזליגה של הסליחות אל התרבות הפופולרית, כמו למשל השילוב של "בן אדם מה לך נרדם" בתוך להיט של אודיה?
"זה שטקסטים ותפילות הם חלק מהתרבות שלנו זה נהדר בעיניי. כמו שאריק איינשטיין שר לחנים של 'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק או שירים של אברהם חלפי, למה שלא ילחינו טקסטים של אבן עזרא ואבן גבירול מלפני 1,000 שנה? כשראיתי זמרת כמו אודיה אזולאי לוקחת חלק מפיוט ומשלבת אותו בשיר אקטואלי, שמחתי על זה מאוד. היא עוזרת לשמר את התרבות הזאת. אני חושב שתפילה וסליחות הן גם עניין תרבותי וטוב שהוא יתפתח. אם נישאר מאובנים, זה יהפוך אותנו לא רלוונטיים. אני שמח לפגוש את הסליחות גם במתכונת המסורתית, כמו שהכרתי כילד בבית הכנסת השכונתי באשדוד, אבל גם במקומות מפתיעים ומחדשים. אני חושב שבכל פורמט, התודעה והעומק של הסליחות נשארים איתנו, וזה העיקר".
