ערב שבת, סביב השולחן, סיפרתי לילדיי על הפגישה שלא נותנת לי מנוח. הרב אריה לייב רוזנפלד, רבה של קהילת פינסק-קרלין, הוא בן דודה של אמי, ומצאצאיו וממשיכי דרכו של הרב אהרן הגדול. "אני לא מבין למה אחד חייב ללכת לצבא, ואחד לא חייב. זה מ'הגדוילים' (ציווי מגדולי הדור)", אמר לי בפגישתנו בירושלים והותיר אותי המום.
"מה זאת אומרת, אתה לא מבין?" עניתי. "הרי היום אתה אחד מ'הגדוילים'! אתה מנהיג קהילה, אתה הפוסק". הרב לא היסס וקבע: "לא-לא, אתה לא תבין. זה כמו 'פרה אדומה' (מצווה מהתורה שקשה להבין את התועלת בקיומה). אין מה לעשות ולא צריך לחפש סיבה".
ומאז תשובתו מציקה ואינה מרפה.
צפו בכתבה
(צילום: מיקי שמידט, דב איכנולד | עריכה: עמית ברקוביץ)
בשבוע שעבר כתבתי על המסע במגזר הדתי-לאומי שממנו אני מגיע, ועל הזעם שמבעבע בקרבו בעקבות האפשרות הנוראית שכנסת ישראל תחוקק חוק גיוס שכולו הכשרת השתמטות. אך לצד זה שאני איש הציונות הדתית, ושאני חש אי-נחת וחמיצות מצמד המילים "גיוס חרדים", אני מרגיש קרבה גדולה לאחיי החרדים. ההוויה שלי קשורה בהווייתם, אנחנו מתפללים אותן תפילות בימי חול ובמועדים, שרים את אותם מזמורי שבת ומאמינים בבורא עולם.
כל זה היה נכון עד 7 באוקטובר. מאז הידהדה כאן עוצמת המחדל ואחריה מאות גיבורים מסרו נפשם למען קיומה של מדינת ישראל, ובעוד צד אחד קובר את מתיו ומתפלל לשלום פצועיו, ישנו הצד האחר שאינו נושא בנטל הכבד, אלא ממשיך בשגרת חייו ובהסתגרותו.
בראשית המסע שלי לעומק החברה החרדית, הרב רוזנפלד המחיש את מידת ההסתגרות של קהילת פינסק-קרלין בירושלים. "יש פה אנשים שלא שומעים חדשות", אמר לי. "יש כאלה שראו מודעה על הקיר, 'עזה ויריחו תחילה', ואמרו: 'אנחנו יודעים איפה עזה ויריחו נמצאות, אבל איפה זה תחילה?' אתה מבין? תשאל אברכים מי זה ביידן ומי ראש הממשלה, יש כאלה שלא יידעו. הם שמעו שיש מלחמה אבל לא יודעים שום 'פרק' בה. הם רק לומדים. אנשים לומדים דברים מהפשקווילים במאה שערים".
במהלך המלחמה שמעת על בחורים שרצו להתגייס?
"הנח"ל החרדי (נצח יהודה, ד"א) לא הצליח, תלמידי הישיבה לא באו. כולם כאן מבינים ומרגישים את הצער של האלמנות והאלמנים, אנחנו איתם. התורה לא השתנתה. 'הגדוילים' אומרים לנו מה לעשות, ואנחנו עושים, וזהו זה. כואב לי שאתה לא יכול להבין אותנו. לאורך כל המלחמה יש משמרות של לימוד תורה כל הזמן. אנחנו לא הולכים לצבא או נלחמים, אבל התפילות שלנו זה חלק".
אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"אני אוהב כל יהודי. מי שמנהל את המדינה הם אפיקורסים, הם לא מאמינים והם רוצים להעביר את ישראל מהדת. ויש לי הרבה צער וכאב על האנשים שהלכו בעזה, הם הגנו על כולנו. הם באמת קדושי ישראל".
לצד המילים היפות, אני חושב לעצמי, נדרשים גם מעשים. לא רק הכרה בלוחמינו הגיבורים כקדושי ישראל, אלא התגייסות חרדית לאותו שירות שמקודש ברוב החברה הישראלית. העולם הערכי והמוסר של החרדים ושלי, הסרוג, היה אמור להיות תואם, ובשעה הקשה הזו לא רק שאינם נותנים כתף, אלא עוד מוסיפים ביקורת. ואני לא מוצא מנוח לנפשי כאשר כשליש מהממשלה מטיף נגד גיוס ומקבל החלטות גורליות לעתיד ילדיי, חתניי ונכדיי שמגויסים מדי כמה חודשים למילואים. זה מקומֵם, זה לא ייתכן, לכן הייתי חייב להקשיב, לנסות להבין באמת ובתמים, ואולי לנסות ולהשפיע ולו במעט על מה שאמור היה להיות מובן מאליו במדינה שמצויה במלחמה רב-זירתית.
הניתוק המוחלט
למסע הזה יצאתי עם הרבה כבוד ואהבה לחרדים, אבל מהרב'ה של קהילת פינסק-קרלין יצאתי די מיואש. קשה לי לשמוע אמירות שהופכות בדלנות לאתוס, כשהניתוק מהעולם שמעבר לדלת הישיבה הוא כל כך מוחלט.
9 צפייה בגלריה
חרדים מהפלג הירושלמי הקיצוני מפגינים וחוסמים את כביש 4 במחאה נגד הגיוס
(צילום: Jack Guez / AFP)
עוד מחשבותיי מהפגישה עם הרב רוזנפלד מעיקות, וכבר עוזרו, הרב פריד, לוקח אותי לישיבת מיר הסמוכה, מוסד מפואר בעולם הישיבות החרדי-ליטאי. "בוא נעלה, תראה אלפי אנשים עוסקים בלימוד התורה", אמר לי הרב פריד. נכנסנו להיכל בשעת בוקר מאוחרת, והמראה שנגלה לעיניי היה מרומם נפש, משולב בקדושה וטהרה.
"תגיד", פניתי לאחד האברכים, "אחיכם ייצאו למלחמה ואתם תמשיכו לשבת כאן?" והבחור, בלי להביט בעיניי, השיב: "אנחנו עושים את מה שאנחנו מאמינים שטוב לעם ישראל, לימוד התורה".
האמת, פה ושם קינאתי בחרדים. המראה הקסום של משפחות שלמות יושבות בליל שבת סביב השולחן, כשאיש מבני המשפחה לא חסר, ואף לב לא מחסיר פעימה מחרדה לחיי ילדיו שמוצבים בחזית. סוגיית הגיוס לא מדוברת בסביבתם, הם לא מוטרדים ממנה באמת. יהיה בסדר, בעזרת השם והממשלה.
לעיתים קול אזעקה מבחוץ מזכיר משהו מהמציאות, אבל כשהאמונה לבדה משמשת כממ"ד, לא מוצאים כאן סיבות להתעכב על המורכבות. פעם זה היה מרגיז, ומאז 7 באוקטובר כבר קשה להישאר בשלוות נפש מול הפערים ההולכים ומתרחבים.
חשבתי על שקד, בתי, שבעלה מוישי, קצין באוגדת הקומנדו, נלחם בעזה. היא סיפרה לי שנשכבה במיטתה מותשת לחלוטין שבוע לאחר לידת בתה. אחרי יום גדוש במטלות, חרדה עצומה שיתקה אותה ואין דרך להירדם.
"זה קשה, אבל האמונה שמוישי יחזור בשלום הביתה מחזיקה אותי", היא אמרה לי. הרגשתי את המצוקה בקולה ואספתי אותה עם חמשת ילדיה לביתנו. העציבה אותי המחשבה שנכדיי לא יזכו להליכה עם אבא לבית הכנסת, כי אבא נלחם בלבנון. מגבעת שמואל חשבתי על העיר הסמוכה, בני ברק, שם ילדים לא מדמיינים לעצמם מציאות כזו.
דרעי ב"קול ברמה": חוק גיוס בתוך חודשיים – או שנלך לבחירות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"הצבא נתפס כביטול תורה בחברה החרדית, אבל הם התרחקו עם השנים מהתפיסה הזו", אומר לי בעלה של שקד, חתני מוישי, שמאחוריו מאות ימי מילואים ברצועת עזה ובלבנון. "החרדים מבינים, במודע או שלא, שהמלחמה הזו היא גם שלהם, וההזדהות עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי גוברת – למרות כאבי הבטן שחלקם חשים. המלחמה הזו גרמה להם מבוכה, היום ברור שחרדים צריכים להתגייס. הם יהודים בישראל, ואין מספיק חיילים שיעמדו נגד אויבינו. אין כאן שאלה של שוויון אלא משימה של עם ישראל שצריך להתמודד איתה".
כשאנחנו מדברים על הדרך שתצליח להביא את החרדים ללשכת הגיוס, הוא סבור שהמדינה צריכה מצד אחד להיות נחושה מאוד, ומנגד להציע גזר ולא רק מקל. "חוק לא יביא אותם לבקו"ם. הדרך היחידה היא תמריצים למתגייסים. אני מתעב את המילה 'נטל', זו זכות לשרת ואני לא מחפש שיפטרו אותי ממנה".
הפער בין השיחות עם החברה החרדית לבין המגזר הסרוג נראה דמיוני. עד לא מזמן היו אלה מגזרים אחים, דומים באמונתם הדתית, אך בין התפיסות ישנו פער בלתי ניתן לגישור: הציונות.
בחזרה מירושלים נזכרתי בתפילות שבת בילדותי, ובביקורים אצל דודה שפרינצה שהתגוררה עם בעלה החרדי מול ישיבת פוניבז', שם למדו שלושת בניהם. מדי שבת חזרו על עצמם אותם ויכוחים קולניים בין הגיסים, דוד אברהם ואבא שלי, האם הציונות היא הדרך הנכונה והאם החינוך הדתי-לאומי פוגע ביהדות.
בעוד דודי טען בעד הקפדה על חינוך חרדי והמשך מסורת בית אבא, אבי ניצול השואה, שגדל בבית חרדי מחסידות גור, חשב אחרת. אחרי שכל משפחתו נספתה בשואה, היה לו ברור שאין לעם היהודי מקום אחר לחיות בו. "מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו", נהג לומר כשהסביר את בחירתו בדרך המפד"ל דאז, שתמציתה, כמילות המנון בני עקיבא: "ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה".
כשאנקדוטות הופכות למהות
בטיסה ארוכה לניו יורק אני פוגש את הרב חיים טייטלבוים, בן 27 ואב לשלושה ילדים שלומד בכולל בירושלים. "אנחנו צריכים את הזכות של התורה, בלי זה החיילים שנלחמים לא יהיו מוגנים. הם חייבים את הזכות הזו כדי שלא יינזקו", הוא אומר בביטחון.
עד עכשיו, מבחינתו, למדינה הייתה הזכות לממן את תלמידי הישיבות, וברגע שתפסיק לעשות כך, יהיה זה עוול – לא לחרדים, אלא לחיילים שתילקח מהם ההגנה של התורה. "הרוגע הכי גדול שאפשר להעניק למשפחות החיילים", הוא אומר, ואני מקווה לשמוע שבעתיד מספרי המתגייסים החרדים יצמחו. המשך המשפט שלו קוטע את התקווה הזו – "הרוגע הגדול הוא להגיד להורים שעל החיילים שלהם יש מי שמתפלל".
ואז, כדרכו של הז'אנר, הוא עובר לסיפורי ניסים, לדבריו, שאירעו במלחמה בזכות לימוד התורה. כשאנקדוטות הופכות למהות הטיעונים, אין קרקע אמיתית לשיח.
כך קרה לי גם עם בחור חרדי בשם אריאל תם, שניסה להסביר לי השבוע את הסיבות שמונעות מחרדים להתגייס. היו שם טענות על חילון אפשרי בצבא, וגם פלפולים על כך ש"שירות בישיבה" הוא "לכל החיים" – כלומר, לא רק שאינם משתמטים, מבחינתו אברכים הם בעצם משרתים בצבא קבע – ולא מעט טיעונים שברובם המוחלט מסמנים את המטרה, שהיא לא להתגייס, ומנסים להגמיש את הנתונים כך שישרתו את המטרה הזו.
"הטענה הדמגוגית שלפיה אמא חרדית ישנה בלילה", הוא אומר, "נכונה גם לאמא של ג'ובניק מהקריה או של פרוטקציונר מ-8200, או של עיתונאי בוגר גל"צ. גם אמא שלהן ישנה טוב בלילה ולא מפחדת מהדפיקה בדלת".
וכך, בעזרת זלזול במי שכן משרת אך בתפקיד עורפי, הוא משוכנע שאפשר להצדיק את מי שמלכתחילה משתמט מכל שירות בצבא. ועם זאת, כאשר זה נוגע לזכויות והטבות, החרדים הם כמובן אזרחים לכל דבר ועניין מבחינתו. "אשמח שייצרו מנגנון הטבות למשרתים קרביים שמסכנים את חייהם, אבל ודאי לא לשלול דבר מהחרדים", הוא אומר.
אני משכנע את עצמי שזה לא הזמן ליפול לייאוש, וזה לא תמיד מצליח. מול עיניי עולים פניה של מרים דיקשטיין בת ה-22, שפגשתי במדי צה"ל, דרגות סגן על כתפיה ומטפחת שחורה לראשה. בעלה, עברי דיקשטיין, נהרג בלבנון בנובמבר האחרון כשפיקד על מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני.
9 צפייה בגלריה
פרחים ששלח הגיעו אחרי נפילתו. סגן עברי דיקשטיין ז"ל לצד אשתו מרים
(צילום: מהאלבום הפרטי)
ביום שישי ארור, כשחזרה מרים לביתם ביישוב אלעזר שבגוש עציון לשבת שבעה, הגיע זר פרחים לשבת עם חפיסת שוקולד ומכתב אהבה מעברי, שנשלחו ממנו לפני נפילתו. מרים בולמת בקושי את הדמעות ומסובבת את צמיד הזהב שעל פרק ידה, שעליו חרוט: "באהבת עולם, עברי".
פגשתי אותה יחד עם אילן, אביו של עברי וגם אלוף-משנה במילואים. הם התייעצו עימי לגבי הדרכים להנציח את מורשת יקירם לדורות הבאים. צמרמורת אחזה בי כשהאב הקריא לי בנשימה עצורה את המילים שכתב בנו: "כשתישמע הפקודה, קדימה הסתער, נקום יחדיו, מקריית ארבע, מהרצליה, מניו יורק ומנתיבות, בלי שום שיקול אישי. רב המאחד אותנו על המפריד בינינו, ולכולנו יש ארץ אחת".
כמה זה נכון ומדויק, וכמה זה זר לחלק מתושבי הארץ הזו שעל הגנתה נהרג סגן עברי דיקשטיין ז"ל.
"אני מכירה את המנטליות החרדית", אומרת הסופרת יהודית רותם. ארבעה מנכדיה הם אברכים בגיל גיוס, כמוהם גם שני בעלים של נכדותיה. "בכל שיחה עם נכדיי האהובים, כשאני שואלת לשלומם הם עונים לי 'מצוין', ואני שואלת בסערת רגשות, 'מה כל כך מצוין? איפה אתם חיים?' אי-אפשר לחיות באדישות כזו ולעצום עיניים".
כשהיא מתוודעת לייאושי במהלך המסע, היא מנסה לנחם: "בבסיס, החרדים כולם טובים ויקרים וכשישתלבו בחברה הכללית הם יוסיפו לה המון, בכל המובנים, אבל התקופה הזו מעוותת ומשחיתה את מוסריותם עד בלי הכר".
את מי את מאשימה כאן?
"חוליי החברה הזו בחינוך, שמתחיל בגיל הרך, ששוטף את המוח. רק שינוי בחינוך ופתיחות לעולמות אחרים יוכלו לשנות את תפיסות העולם החרדיות המקובעות".
תירוצים מתחלפים ומציאות מדממת
"אני אוהב את הדת וזה חלק מנשמתי", אומר לי השבוע חבר הכנסת לשעבר והמילואימניק התמידי איתן כבל. "אבל הגיעה העת להניף את הדגל של הוצאת הפוליטיקה מהדת. זה יציל את הדת, את הדתיים ובעיקר אותנו, אזרחי ישראל".
כבל מספר שהוא תורם מדי שנה לעולם הישיבות, "בפעם האחרונה, לפני שבוע, לישיבה של הרב שטינמן זצ"ל, שלהם אני תורם בקבינט, ואני יודע ובטוח שהם כבר אינם אחים שלי. נגמר הסיפור, חייבים לטפל בזה באופן הכי קשוח כדי שלא יוכלו להשתתף בבחירות ושלא יראו שקל".
9 צפייה בגלריה
"נגמר הסיפור, חייבים לטפל בזה באופן הכי קשוח". אברכים בישיבת פוניבז' בבני ברק
(צילום: שמואל מוניץ)
רבים בעם חושבים כמו כבל. אם המשימה המרכזית שלנו בשנים הקרובות היא המשך בניית מדינת ישראל, אנחנו חייבים את החרדים איתנו. בינתיים הם אינם, ובכל פעם התירוץ אחר: פעם פחד מחילון, פעם התפקיד שמוטל עליהם הוא להושיע את עם ישראל בתפילות, ופעם זו מצוות "פרה אדומה" שאין להבינה אך יש לקיימה. התירוצים מתחלפים והמציאות ממשיכה לדמם ולהכאיב.
חוסר האונים גדול, ומולו ישנה הידיעה שבמחנה שלי, הדתי-לאומי, ישנם אנשים שאכפת להם, שנחושים לא לוותר ולא להיכנע, ובעיקר, לא להתמכר לסיסמאות נבובות וחסרות כיסוי מצד פוליטיקאים. המחנה הזה אומר את דברו בקול ברור ומנומק, לא מתוך שנאת חרדים חלילה, אלא מתוך אהבה ודאגה.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על נשות המילואימניקים הנחושות שהפגינו בעד גיוס חרדים בבני ברק. אלא שמולן, לצד חרדים אדישים או כאלה שסימנו אצבע משולשת והשתלחו בהן בקריאות מכוערות, היו גם קולות אחרים, בעלי דעה מנוסחת, לא מתלהמת ומעוררת מחשבה.
אחד מהם, אברך כבן 40, ביקש שפרטיו לא יפורסמו. הוא היה בדרכו חזרה לבני ברק מירושלים עם ילדיו, כשניסה להסביר את ההיגיון בהענקת חותמת כשרות להשתמטות בחסות החוק. "אני לחלוטין מזדהה עם האיסור שחל על הציבור החרדי להתגייס. אתם, החבר'ה של בני עקיבא שמפגינים כאן, עיוורים לגמרי", הוא אמר. "המתנחלים והסרוגים זוכים לשנאה תהומית מחלקים בציבור, למרות שאתם בחזית ובהקרבה. גיוס חרדים לא ישים קץ לשנאה ולפילוג הזה, הוא רק תירוץ. ואם הם יתגייסו בהמוניהם, יטענו שהם משתלטים על הצבא ויחסמו את ההתקדמות שלהם, כמו שעושים לקצינים דתיים".
ניסיתי להסביר לו שבצה"ל משרתים לא מעט קצינים בכירים חובשי כיפה, חלקם מפקדי חטיבות מובילות. "יש לי שאלה עקרונית", המשיך, "כמה חילונים יסכימו לשלוח את ילדיהם לצבא חרדי שמחנך להשקפות וערכים חרדיים? כנראה אפס. אז למה דווקא החרדים נדרשים להתגייס לצבא, שהפוך מהשקפותיהם?"
אלא שהצבא לא כופה חילוניות, וגם נערים חילונים ודתיים לא נשאלים אם המסגרת נוחה ונעימה להם, אלא פשוט מחויבים בגיוס. ועם זאת, שאלותיו עירערו אותי. הוא פסק בביטחון שטבח 7 באוקטובר מחזק את התפיסה החרדית שלפיה מדינת ישראל נכשלה במשימתה הבסיסית להיות מקלט בטוח ליהודים. "אתם הציונים בחרתם לשחק באש ולהתגרות באומות ועכשיו זה מתפוצץ לכם בפרצוף? בעיה שלכם! אנחנו התנגדנו מלכתחילה לכל ההרפתקה הציונית, ועכשיו אנחנו צריכים לכבות את השריפה שאתם הדלקתם?"
9 צפייה בגלריה
תיעוד מפעילות חטיבת כפיר בג'נין. במקרה של מלחמת מצווה, גם שבט לוי ותלמידי חכמים לא פטורים
(צילום: דובר צה"ל)
ואני נזכר בדבריו של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל: "בהלכה יש עיקרון יסודי ועמוק – כשיש מצווה שאף אחד אחר לא יכול לעשות, אפילו תלמידי חכמים צריכים לעזוב את הגמרא ולהשתתף במצווה הזו. המאבק על הגנת העם והארץ הוא לא סתם עניין מעשי, אלא שליחות דתית ורוחנית חשובה שמחייבת את כולם, גם את מי שלומד תורה בישיבה".
לאורך ההיסטוריה, אומר הרב הכהן, היו דיונים בין גדולי ישראל בשאלת השתתפותם במלחמות של בני שבט לוי ותלמידי החכמים, ורוב המקורות הסכימו שבמקרה של מלחמת מצווה, שנועדה להגן על הארץ, גם הם לא פטורים.
בנו של הרב הוא מג"ד 202 בצנחנים, והוא מיישם בביתו ובחינוכו את היהדות שהועברה מדור לדור. "היהדות תמיד הדגישה את השילוב בין תורה למעשה, וכדי שהתורה תהיה חיה ומשמעותית, היא צריכה לבוא לידי ביטוי במציאות. לכן גיוס חרדים הוא לא רק עניין של אחריות אזרחית, אלא בראש ובראשונה חובה דתית שמושרשת בערכי התורה וההלכה".
חוויה מפחידה בפולין
הקולות מהגשר שבין בני ברק לגבעת שמואל עדיין מהדהדים בראשי, כששעות לאחר מכן אני ממריא עם משלחת יד ושם לפולין לרגל יום השואה הבינלאומי וציון 80 שנים לשחרור אושוויץ. והפער הזה, בין תפיסת העולם הציונית לזו של החרדים שפגשתי, לא מניח לי.
צעדה של מפגינים פרו-פלסטינים בקרקוב ביום השואה הבינלאומי
(צילום: דב איכנולד)
לפני עשור טסתי לפולין עם אבי, צבי איכנולד ז"ל. הוא דרך על אדמתו המדממת של המקום שבו שרפו את הוריו, אחיו ואחיותיו. שם לא הבחינו בין חרדים, סרוגים, רפורמים וחילונים. מבחינת הנאצים, על כל היהודים להישלח להשמדה, ללא יוצא מהכלל.
אבי, שורד השואה, יהודי דתי שעזב את פולין, בא לארץ לבדו. מיום עלייתו ועד יום מותו היה גאה במדינת ישראל ובצבאה. הוא האמין בכל ליבו שארץ ישראל היא הבית היחיד לעם היהודי. במלחמה הזו נוכחנו בכוחה המופלא של המילה ציונות, וכמה חבל שהחינוך החרדי מעדיף למחוק אותה מאוצר המילים שלו.
יום השואה הבינלאומי הביא לפולין משלחות מכל העולם, שנכחו בשלל אירועי זיכרון. בהפסקה שבין הפגישות עם משפחת ספרא מז'נבה ומנכ"ל הרכבת הלאומית של גרמניה, ד"ר ריצ'רד לוץ', וארוחת ערב רשמית בקרקוב, יצאתי לכיכר זאמק המקומית לנשום אוויר. המחשבות נדדו לאבי, שעד שנותיו האחרונות נסענו בצוותא לאירועי יום השואה, כשלפתע הגיע לכיכר מצעד שכלל מאות אנשים עם דגלי פלסטין, שצעקו "לשחרר את פלסטין" ודרשו להפסיק את "רצח העם" בעזה ולעצור את נתניהו וגלנט.
בעוד המפגינים מחלקים עלוני תעמולה שמפרטים לכאורה את פעולות צה"ל בעזה, העדפתי להישאר בכיכר כדי לצפות במתרחש. על דש בגדי סיכת החטופים הצהובה, שביקשתי ממאבטחת בנמל התעופה בן גוריון לפני ההמראה לוורשה. היא הסירה את סיכתה והצמידה אותה למקטורן חליפתי. אחד המפגינים זיהה את הסמל, סימן לחבריו, ובתוך שניות הקיפו אותי המוני אנשים.
זה בהחלט היה מפחיד, מאיים ומלחיץ. עיניי שוטטו במהירות וראו רק פסים בצבעי שחור וירוק, והמון מוסת צורח. בראשי עלו תמונות של אבי ומשפחתו, ודורות של יהודים באירופה, שעוד לפני מלחמת העולם השנייה חוו אנטישמיות נוראה מהשלטונות, משכניהם וממעסיקיהם, ולא היה להם מקום מפלט משלהם לחיות בו בבטחה.
מפגינה בפולין: "יום השואה הבינ"ל מנוצל בצורה צינית לתמיכה בנרטיב פרו-ישראלי"
שוטרים וחיילים מקומיים חילצו אותי מההמון וביקשו שאעזוב את הכיכר במהירות, ובלי להוסיף מילה. קצין משטרה ליווה אותי למלון, בעודי מסדיר נשימה. גם אבטחה צמודה לא עזרה, נותרתי דרוך והמחשבות לא נחו לרגע.
ואז הגיעה התובנה שאני ורוב הישראלים קוראים על הפגנות פלסטינים ברחבי העולם ועוברים הלאה לסדר היום, אבל כשחוויתי על בשרי הפגנה כזו, וראיתי את השנאה בעיניים ואת עוצמת ההמון המוסת והזועם, ההלם היה בלתי נתפס.
כך קורה גם לציבור החרדי. הרי הוא חי בנתק מוחלט מהמציאות. רבים, כמו שאמר לי הרב מקרלין, לא יודעים שיש מלחמה. הם לא חווים על בשרם את השכול שהוא מנת חלקו של המרקם הישראלי, ולא את האיום על קיומנו כאן. לכן מתאפשרים בחברה החרדית תחושות הריחוק, חוסר האמפתיה והיעדר הסולידריות עם החילונים והדתיים.
בלילה, במלון בקרקוב, חשבתי על אותם חרדים שפגשתי כשהתלוויתי למפגינים בעד הגיוס.
האירוע שעברתי מול ההמון רווי השנאה, שתיעב אותי מבלי להכיר אותי, חידד בי את המסקנה שהחרדים חייבים להתגייס, כדי שגם הם יחוו וירגישו את הדופק של המקום שבו הם חיים. שירגישו את הפחד ואת האיום האמיתי על חיינו כאן, ויפסיקו לחיות בבועה משלהם שבה מספיקות התפילות למען שלום החיילים.
ושוב, כמו ברגעים משמעותיים רבים, חזרתי אל המשפט שאמר בנוכחותי הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, לרב חיים סבתו, והוא מוטו עבורי: "האדם מורכב והעולם מורכב, וזה נויו ותפארתו של העולם".
dov@yedbooks.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25
