השיח הערני ברשתות החברתיות סביב סוגיית "השתלטות" גרעינים חרד"ליים בשכונות חילוניות ליברליות בגוש דן ובפרט בתל אביב הזכיר לי סיפור שהתוודעתי אליו לפני כמה שנים. המקום: קורס שליחים של הסוכנות היהודית, שבו משתתפות כמה דמויות המייצגות עולמות רוח שונים בחברה הישראלית, בהן אנוכי ומרצה בכירה לתנ"ך מסמינר לוינסקי.
וכך סיפרה המרצה לתנ"ך: "חברה שלי מתל אביב הזמינה אותי להרצות במפגש ביתי של כמה עשרות זוגות שהתקיים במקרה במוצאי חג השבועות. חשבתי לעצמי שאין דבר מתאים יותר ללמוד בערב כזה מאשר מגילת רות, ולכן הכנתי שיעור שעוסק בדמות המיוחדת הזו. תוך כדי שאני מעבירה את השיעור אני חשה בחילופי מבטים זועמים בין בעל הבית לרעייתו, ובשלב מסוים הוא לא הצליח להתאפק וקרא בקול נרגז: 'למה הבאת לנו את ההדתה הזאת?'"
2 צפייה בגלריה
יום כיפור בתל אביב, ארכיון. אפשר ליהנות מהעושר התרבותי-חינוכי של חכמי ישראל בלי ללמוד בישיבה
(צילום: מוטי קמחי)
למותר לציין שהאירוע התקיים בשבת, המרצה הגיעה לשם כשהיא נוסעת במכוניתה, אינה לבושה כדתייה, ומצהירה על עצמה כחילונית גמורה – ועדיין התגובה לשיעור על מגילת רות היא אחת: "הדתה". מה זה אומר לנו על הפער שנוצר בינינו כחברה ובין יסודותיו ההיסטוריים, התרבותיים והדתיים של עמנו זה אלפי שנים? האם כדי ללמוד את סיפורה המופלא של רות צריך להיות דתי? האם כדי ליהנות מהעושר התרבותי-חינוכי של חכמי ישראל צריך להיות בחור ישיבה?
מבין כל חגי ישראל, חג השבועות הוא אולי המאתגר ביותר לשיח הישראלי-יהודי. בעוד ערכים של חירות ושוויון, המוגשים בפסח, הם נחלת כל האנושות הליברלית; ואפילו ערכי התשובה והתיקון של יום הכיפורים הם נחלתו של כל אדם חושב המבקש לתת לעצמו פסק זמן של היטהרות וחשבון נפש; חג השבועות נוגע לכאורה ב"הארדקור" של המחלוקת בין דתיוּת לחילוניוּת – בין אמונה מלאה במתן תורה מסיני, על כל המשתמע מכך, ובין תפיסתנו כעם חופשי שאין לו כל זיקה לסיפור של מתן תורה. אם כך, מה לחילוני ולחג השבועות? מה לו ולמתן תורה?
דיון באולפן ynet בהשתתפות חיים גורן והילה טוב
(צילום: ירון ברנר)
התנועה הקיבוצית ניסתה להעניק משמעות אחרת לחג השבועות, כזו שמתמקדת בהיבטים החקלאיים שלו, ובפרט הבאת הביכורים למקדש. טקסים ברוח הזו עדיין מתקיימים, אבל עם יד על הלב, רובנו הגדול כבר לא מחובר לעולם החקלאי. המקום שהוא תופס בזהותנו ובהווייתנו התפוגג לנוכח עליית עולם התעשייה וההייטק, שהוא מרכז הכלכלה המודרנית ובפרט זו הישראלית. כך שכיום קשה אף יותר מאשר בעבר להתעלם מכך שמסורת של אלפי שנים קשרה בין יום מתן תורה לחג השבועות.
נראה שאין גם צורך, אפילו למי שאינו שומר מצוות, להתעלם מחג מתן תורה. התורה אינה נחלתו של שבט אחד, וכך בעבר כל ילד יהודי גדל מינקותו על הפסוק המכונן: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". במילים אחרות: התורה היא נחלת הכול. כולנו יכולים להיות מחוברים אליה. אחד יראה בה מסמך דתי מחייב, והאחר יראה בה את הערכים שעמנו גדל עליהם ואותם הוא הביא לעולם. אם האבות המייסדים של ארצות הברית של אמריקה ראו בתורה את המקור לערכי הנצח שעליהם השתיתו את יסודות הדמוקרטיה האמריקנית, הם יכולים להיות מקור השראה גם ליהודי שאינו שומר מצוות.
2 צפייה בגלריה
רות בשדות – ציור של הצייר הצרפתי איג מרל. כדי ללמוד את סיפורה לא צריך להיות דתי
(Hugues Merle / Wikimedia Commons)
אפשר לאהוב או לבקר את צורת ההשתלבות של העולם הדתי במרחב הציבורי בישראל. אפשר להבין מה מקור הפחד – כשיש תחושה שהמרחב הציבורי מאוים, אנשים מרימים חומות. אבל הטרגדיה היא שהחומות הללו לא חוסמות רק את הקיצוניות, אלא מנתקות אותנו מהשורשים של עצמנו. חבל ועצוב יהיה אם אנחנו וילדינו נפסיד את כל העושר של תורת ישראל ונניח אותו לשבט אחד.
רות שייכת לכולנו, ולכולנו יש מה ללמוד ממנה, עליה ועל עצמנו. עשרת הדיברות הן המצע הערכי של כולנו. למשך יום אחד, נשים בצד את המחלוקות הרבות שהיו וימשיכו להיות בינינו, ונתעמק בסוגיה תנ"כית או תלמודית שמרוממת את הרוח והנפש. יהיה מספיק זמן להמשיך לריב אחר כך.
