השבוע הייתי בשמחה משפחתית בקריית ספר. בדרכי הביתה נתקלתי בהפגנה פרועה שרק בדרך נס נגמרה ללא נפגעים בנפש. הסתכלתי על הנערים המתיישבים באמצע הכביש ודופקים על חלונות כלי הרכב, ושאלתי את עצמי: איפה הזקנים? היכן המנהיגות שאמורה להיות אחראית עליהם?
הרי על זה בדיוק התווכח משה נגד פרעה. פרעה לא נכנע בבת אחת לדרישה של משה להוציא את העם ממצרים. לוקח זמן עד שמבול המכות הניחתות עליו מבשיל אצלו להסכמה לשחרר את בני ישראל, וגם אז זה לא קורה בבת אחת. פרעה מתחיל לנהל משא ומתן על זהותם של היוצאים, כמנהג אויבי ישראל עד ימינו. בינו ובין משה נפתח הקרב על גורלם של הילדים.
"מי ומי ההולכים?" מתעניין פרעה לדעת, ובהמשך מציע: "לכו נא הגברים", ותשאירו במצרים את הילדים. לא ברור מדוע פרעה מציע שרק הגברים הבוגרים יֵצאו ממצרים. ייתכן שהייתה זו התמקחות לצורך משיכת זמן; אולי רצון שהילדים יישארו כסוג של עירבון כדי להבטיח את חזרת העם למצרים אחרי החגיגות שיעשו לה' במדבר. מה שברור לחלוטין זו התשובה של משה.
משה משיב ללא היסוס: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו". במילים אחרות, אנחנו לא נשלח רק את המבוגרים לחוג לה'; אנחנו עם של משפחות, וכולן יוצאות ביחד. המקרא מנציח את הרגע שבו פרעה מבקש ליצור בידול בין ילדים למבוגרים, ומשה דוחה אותו בתוקף. זהו רגע מכונן בתולדות עמנו. החגיגות שלנו הן של משפחה שלמה, לא של מבוגרים בלבד, על כל המשתמע מכך.
לא יעבור זמן רב, ומשה יכנס את זקני העם וייתן להם תדריך מפורט על האופן שבו הם עתידים לצאת ממצרים בשבועיים הקרובים. הוא יסביר כיצד הם אמורים לקחת צאן (שהוא מאלילי מצרים, מה שידרוש מהם תעוזה רבה בפני מי ששעבדו אותם אך אתמול), לשחוט אותו, לשים מדמו על המשקופים ועל המזוזות ולהסתגר בבתיהם, עד שיגיע המועד המדויק שבו הם יצטוו לצאת ולברוח ממצרים. תוך כדי מתן ההנחיות הללו טורח משה להוסיף את האמירה הבאה: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"
כשתגיעו לארץ ותחגגו בישראל, ישאלו אתכם ילדיכם: למה אתם עושים את כל הטררם הזה. דעו מה לומר להם; זִכרו את הלילה שבו הייתם במצרים, את האירוע הדרמטי שבו א־לוהים הרג את בכורות מצרים ועל בתינו דילג.
אתה קורא את המילים, ומתקשה להאמין. משה אמור היה להיות מוטרד מאלף סוגיות בוערות לקראת היציאה ממצרים: הכנות לוגיסטיות של עם שלם היוצא למדבר, חשיבה איך להתכונן לתרחישים שונים של תגובת העם המצרי וצבאו להתנהגות הישראלית, ועוד. ומשה, במה הוא מתעסק? מה שמעניין אותו זה הילדים. לא רק מול פרעה, גם מול העם היהודי. לא רק ילדי הדור הזה, אלא גם ילדי הדורות הבאים.
מסתבר שמשה חי בתודעה שונה, עם סדר עדיפויות אחר. כבר מראשית היותנו לעם נאמר לנו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו". זה הסיפור שלנו. עם שעצם הסיבה לקיומו היא המחויבות להעביר את מורשתו וערכיו לדורות הבאים. לכן כבר לפני אלפיים שנה היינו העם הראשון שתיקן את חובת הקמת בתי הספר בכל קהילה וקהילה, ללא קשר למצב הכלכלי של המשפחות. עזריאל קרליבך מתאר ב"ספר התקומה" כיצד הוא ביקר במחנות העקורים באירופה ימים אחדים אחרי היציאה ממחנות ההשמדה והעבודה בשואה, וראה כיצד כל תנועה ומפלגה עסוקות בהקמת מסגרות חינוכיות לילדים, כדי שלא יתבטלו.
הדאגה לילדים ולחינוכם הייתה מאז ומתמיד סמל של העם היהודי. דווקא על הרקע הזה, קשה להבין איך החינוך והדאגה לילדינו הם בין התחומים היותר מוזנחים במדינת ישראל. נחשפנו השבוע להזנחה בתחום הבטיחות והפיקוח במעונות המגזר החרדי, אבל יטעה מי שיחשוב שמדובר בבעיה של מגזר אחד.
כולנו לוקים בהזנחה בהיבטים שונים של עולם החינוך. זה בא לידי ביטוי במחסור הולך וגובר של מורים איכותיים במערכת, בשיטות למידה שלא מאתגרות ולא מעודדות מצוינות וסקרנות, בבורות הולכת וגוברת במושגי יסוד של המסורת היהודית, ובתופעות של אלכוהול וסמים שהולכות ומתנרמלות בתוכנו, בעוד המערכת עומדת מולן חסרת אונים. פוליטיקאים נמנעים מלבקש לעצמם את הנהגת מערכת החינוך, ורבים ממי שכן נכנסים לתחום עושים זאת לא מתוך רצון לחולל שינוי, אלא כמקפצה לשלב הבא.
האמירה "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו" היא לא רק עמדת מיקוח מול פרעה. היא הבטחה של עם ישראל לילדיו, לכל הדורות כולם, ועלינו מוטלת האחריות לדאוג שלהבטחה הזו יהיה כיסוי. אנחנו צריכים להפוך אותה לתוכנית עבודה.
