מהקמת התנועה הציונית ועד ימינו אלה, לצד האתגר של הבאת היהודים חזרה לארץ ישראל, הייתה שאלת היחס לציבור הערבי החי באדמות אבותינו נושא שאי-אפשר להתעלם ממנו: איך אפשר להעניק למיעוט שחי בקרבנו זכויות יסוד אנושיות ודמוקרטיות, לצד עמידתנו על היותה של ישראל מדינה יהודית? לא חזרנו הביתה אחרי אלפיים שנה כדי להקים את מדינת כל אזרחיה, אבל גם לא שבנו, אחרי מסע נדודים קשה ואכזר שבו סבלנו את נחת זרועו של הרוב במדינות שבהן התגוררנו, כדי להקים מדינת אפרטהייד שנוהגת בצורה לא מוסרית כלפי אזרחיה.
איך מנהלים את המתח הזה? פרשת השבוע, "לֶךְ לְךָ", עוסקת בין השאר בסוגיה הזו. א־לוהים מבקש מאברהם אבינו לעזוב את הארץ שבה ישב וללכת אל הארץ המובטחת. החששות של מהגר לארץ חדשה מוכרים, ולכן מבטח לו הא־לוהים: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי (לעם) גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ". בהמשך הוא מקבל הבטחה ברורה, ולא מפוליטיקאי ערב בחירות, אלא מא־לוהים בכבודו ובעצמו: "וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". יש רק בעיה אחת קטנה: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". חכמינו אומרים כי הכנענים החלו כובשים באותה עת את הארץ מידי זרעו של שֵם, שעימו נמנה אברהם. כך שיש קושי במימוש ההבטחה, לפחות בדורו של אברהם.
אחרי תקופה, אברהם מתעשר בצאן ומקנה, ורועי אברהם מתהלכים עם הכבשים והעיזים בכל הסביבה. אלא שאז מתחילה מריבת רועים, כפי שמתארת התורה: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ". בפסוק עצמו לא ברור מה נושא המריבה, ויותר מכך לא ברור מה הקשר בין המריבה להימצאות הכנעני אז בארץ. הרי המריבה הייתה בין רועי אברהם לרועי לוט, שהם בני אותה משפחה.
חכמינו מסבירים כי נושא המריבה היה האפשרות להיכנס לשטחי מרעה של כנענים שהתיישבו אז בארץ. רש"י התבסס על מדרש חז"ל כשפירש: "לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל".
לפי המדרש, רועי לוט לא היו שודדים סתם – הייתה להם טענה משפטית והלכתית: "והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל". לדבריהם, לאברהם אין ילדים (בשלב ההוא לא היו לו), הארץ הובטחה לאברהם ולזרעו, ואם כן – הכול שייך ללוט. על כך משיבים להם רועי אברהם: "והכתוב אומר והכנעני והפרִזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין". נכון, הארץ שלנו, ונכון שהיא הובטחה לנו, אבל חיים כאן בני אדם, ומכיוון שכך אין אנו יכולים לגזול מהם דבר.
מכתב של הרב דוב ליאור המתיר לקטוף זיתים של פלסטינים. מה עם סט הערכים המוסרי שלנו?
את הטענה של רועי אברהם אפשר להבין באופן מקומי: ההבטחה קיימת, אך מועד מימושה עדיין לא הגיע. אבל אפשר גם להבין אותה כטענה עקרונית: ההבטחה היא א־לוהית, והוא יעשה את המוטל עליו, אבל אנחנו, בני האדם, לא יכולים לסטות מסט הערכים המוסרי שאיתו באנו מהבית: לא גוזלים מאף אדם.
ייתכן שיש כאן ממד אפילו עמוק יותר. עם ישראל לא קיבל את ארץ ישראל מפני שהיא מולדתו וכור מחצבתו. ההפך הוא הנכון. אברהם ומשפחתו היגרו לכאן מארץ אחרת, אור כשׂדים, כדי לממש כאן חזון: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". חיינו כאן בארץ ישראל אמורים להיות מקור של שפע וברכה לאומות העולם כולן. אילו פנים יהיו לחזון הזה כשבארץ המובטחת מתברר שמותר לגזול מהחקלאים הכנענים המעבדים את שדותיה?
"מה יאמרו העמים" אינו טיעון של יחסי ציבור בלבד. הוא טיעון הנוגע בנקודת המהות של קיומנו. אם כאן בארץ אין אנו חיים חיי מופת המשמשים דוגמה והשראה לעמים כולם, אז בשביל מה באנו לכאן? לכן אברהם אינו יכול להשלים עם פעולה כלשהי שתיתפס כפגיעה ביושבים כאן, בלי לוותר על מילימטר באמונה או בזיקה לכל פיסה מאדמת הארץ.
עצי זיתים בדיר אבו משעל
(צילום: Ilia Yefimovich / AFP)
מאז אברהם ועד ימינו אנו, אנחנו מבקשים לאחוז בשני הדגלים יחד, למרות כל הקושי הכרוך בכך. אוהבים את הארץ עם כל סימני הקריאה מחד, ושומרים על מוסריותנו ועל היחס המכבד לכל אדם מהצד השני.
מדינת ישראל הולכת בעזרת השם ליום בחירות. יום שבו העם בוחר את מנהיגיו הוא תמיד יום של שמחה על שזכינו לכך. הלוואי ונזכה שהמנהיגות שתוליך את עמנו ומדינתנו תצעד ותצעיד אותנו בעקבות חזונו של אברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
