המתח בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת נסק השבוע לגבהים חדשים, כאשר יו"ר הכנסת נמנע מלהזמין את נשיא הרשות השופטת להשתתף בחגיגת יום ההולדת של הכנסת בט"ו בשבט. הפרשה הזו הציפה מחדש את מערכת היחסים המקולקלת השוררת בימים אלה בין שתי הרשויות, ואת השאלה: מדוע יש חשיבות לקיום עצמאי של שתי הרשויות הללו, המתגוששות פעם אחר פעם זו בזו?
פרשת השבוע, פרשת יתרו, עוסקת בנושא דומה. יתרו, אבי רעייתו של משה, ציפורה, מגיע לביקור נימוסים אצל משה, אחרי שלא התראו זמן רב. יחד איתו מגיעה גם ציפורה אשת משה, ושני ילדיהם המשותפים, שלא נפגשו עם אביהם חודשים רבים, מאז יצא לשליחותו הגדולה להוציא את העם ממצרים.
2 צפייה בגלריה
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, בחגיגות 60 שנה לחנוכת משכן הכנסת. נשיא העליון לא הוזמן
(צילום: גיל יוחנן)
למחרת הגעתו של יתרו, ואחרי סעודה גדולה הנערכת לכבודו, הוא משוטט בתוך המחנה, ולנגד עיניו נגלה מחזה מופלא: משה חתנו יושב ומלמד את תורת ה'. יתרו רואה כיצד מבוקר עד ערב אנשים שונים באים ומטיחים טענות אלה באלה, כמו שיהודים יודעים לעשות, ומשה יושב ומקשיב, מנהל את הדיונים בנחת ולבסוף פוסק את הדין הראוי. תגובתו של יתרו קשה. הוא אומר למשה: אתה תקרוס, ויחד איתך כל המערכת. לא תוכל לעשות את הכול לבדך. אשר על כן הוא מציע לו את הקמתה של מערכת משפטית מסועפת, המורכבת משרים שיהיו מופקדים על קבוצות קטנות: שרי עשרות, שרי מאות וכן הלאה.
מטבע הדברים עולה השאלה: האם משה לא הבין בעצמו שמה שהוא עושה בלתי אפשרי ולא יחזיק מעמד? האם צריך את יתרו הכוהן המדייני שיבוא ויגיד לו את ההברקה הנפלאה הזו?
קשה לקבל שמשה רצה לרכז את כל הסמכויות אצלו, שכן התורה מעידה עליו שהוא האיש העניו מכל אדם. מסתבר יותר שמשה ראה את עצמו לא רק כשופט. הוא חשב, ובצדק, שאנשים באים אליו לא רק כדי לקבל סעד למצוקתם, אלא כדי לפגוש את המבט הא־לוהי על חייהם ולראות אם הם פועלים נכון. היות שהוא היחיד שבא במגע ישיר עם א־לוהים על בסיס קבוע, רק הוא יכול להיות השופט שייתן מענה מדויק לצורך הזה – מה שאכן נכון.
אבל יתרו מסביר, וכנראה גם התורה מסכימה לכך, שבחיים זה לא עובד כך. בני אדם יצטרכו להתמודד עם רשות שופטת, גם אם היא איננה המקור הא־לוהי הישיר של החוקים כמו משה. ייתכן גם שבדרך זו השופטים יטעו בפרשנות החוקים, אבל אין דרך אחרת.
השאלה שיתרו ומשה מתווכחים עליה היא לא רק בבעיה ארגונית – אם אכן אפשר שאדם אחד ינהל את כל המערכת לבדו. מדובר במחלוקת עמוקה יותר, על שאלת הפרדת הרשויות: עד עתה היה משה נציג הרשות המחוקקת, היא הא־לוהים, ובד בבד גילם גם את הרשות השופטת. הוא מביא את החוק ומלמד אותו, ומיד אחר כך שופט על פיו. משה מבקש לצמצם למינימום את הפער בין כוונת המחוקק לתרגום המעשי שלו בעולם הפרקטי.
נתניהו: "הייתה הבנה שכל רשות יש לה את חלקה, לא רומסים ולא נרמסים"
(צילום: ערוץ כנסת)
אבל יתרו מחדש שחייבת להיות הפרדה בין התחומים. משה הוא איש הא־לוהים, והוא יעשה הכול כדי ללמד את העם את חוקי הא־לוהים ותורותיו. אבל חייבת לקום רשות אחרת של אנשים ישרי דרך ויראי א־לוהים, שונאי בצע ורחוקים מכל זיקה פוליטית כזו או אחרת, שיוכלו לתרגם את דבר הא־לוהים לעולם המעשה.
הפער בין משה ליתרו הוא נוקב ועקרוני. לכן מאז ועד ימינו היינו עדים למתחים הללו בין הרשויות. בפרשה שלנו משה מקבל את ההצעה של יתרו, בהסתייגות מסוימת, אך בסופה מסופר שמשה משלח את חותנו הביתה – ואנו מקבלים את הרושם שממש כמו בזמננו, היחסים בין הרשויות הפכו קרירים. עם זאת, בספר במדבר נשמע את משה מבקש מיתרו שיצטרף אל העם במסעו לארץ ויורה לו את הדרך. משה לא מוותר על עקרונותיו, אך הוא מבין את חשיבות המבט של יתרו לאיזונים בין החוק למשפט, בין עקרונות ליישומם – מה שיכול לקרות רק מתוך שיתוף פעולה אוהד ומכבד בין כל הרשויות.
