היה זה שבוע סוער ואלים במיוחד, ובו שתי חיילות הותקפו בעיר בני ברק בידי המון זועם. לאחר מכן נמשכו הפגנות אלימות ברחובות מרכזיים, ונצפתה התנהלות אלימה – של שוטרים ושל מפגינים.
לכאורה, לא מדובר במשהו חריג שלא הכרנו בישראל בשנים האחרונות – הן בהפגנות חרדים והן בהפגנות של קבוצות אחרות, כל אחת בתורה, אם כי אולי בדציבלים שונים. ובכל זאת, התחושה היא שלא מדובר באירוע נקודתי שיצא משליטה, אלא בתמרור אזהרה, המתריע מפני הידרדרות מהירה שאליה אנחנו עלולים להגיע – אם לא נדע לעצור בזמן. כחברה אנו שואלים את עצמנו בדאגה: מה מניע את הקרע? ומה יכול להביא לבלימתו? פרשת השבוע, פרשת תרומה, יכולה להאיר לנו נקודת מבט מסוימת על אירועי השבוע, ולחשוף זווית ראייה שאולי חמקה מבין אצבעותינו בשנים האחרונות.
התורה מתארת כיצד העם נדרש לבנות משכן שישמש אכסניה לא־לוהים בתוך עולמנו. המבנה, שאמור היה להיות כזה שאפשר לפרקו ולהעבירו תוך כדי תנועה במדבר, מכיל בתוכו את המרכיבים המרכזיים של כל בית באותם ימים: שולחן לאכילה, שעליו נמצא לחם כל השבוע; מנורה המשמשת לתאורה; ומזבח קטן שעליו מקטירים קטורת היוצרת ריח נעים. מעבר למחיצה נמצא חדר הפנים: ארון ובו הלוחות שקיבלנו בסיני, ומעל הארון – זוג מלאכים בדמות כרובים, בעלי כנפיים ופני איש ואישה, הסוככים בכנפיהם על הארון – "ופניהם איש אל אחיו".
במקדש שבנה שלמה המלך כחמש מאות שנה מאוחר יותר, מספר המקרא כי פני הכרובים היו דווקא אל הקיר, כלומר – מוסבים איש מרעהו. התלמוד שואל כיצד אפשר ליישב את הסתירה בין שני התיאורים: האם היו פניהם איש אל חברו, או שמא כלפי הקיר? תשובת התלמוד מרתקת: כאשר היו עושים רצונו של מקום – היו פניהם איש אל אחיו; וכשלא היו עושים – היו פניהם אל הקיר.
זהו כמובן תיאור מופלא, שקשה להסבירו באופן רציונלי, ואפשר לראות בו נס גלוי. אך מהי המשמעות העומדת מאחוריו? ההסבר המקובל לדברי התלמוד הוא שכרוב אחד מסמל את ישראל והכרוב השני מסמל את א־לוהים. כך יכול היה העם לדעת מה חושב א־לוהים על מעשיו באמצעות פני הכרובים: כאשר א־לוהים אוהב את מעשיהם – הוא מישיר אליהם מבט, כחתן המביט בכלתו, ואז פניהם איש אל אחיו; וכאשר אינו אוהב את מעשיהם – הוא מסב פניו אל הקיר, וכך גם עושה הכרוב השני.
אבל אפשר להציע אפשרות אחרת לגמרי. הכרובים מסמלים את מערכת היחסים של ישראל בינם ובין עצמם – ולא את מערכת היחסים שלהם עם א־לוהים. כאשר הם מביטים זה בעיני זה, ורואים איש את אחיו – אז הם עושים רצונו של מקום; אולם כאשר כל אחד רואה לנגד עיניו רק את מטרותיו שלו, וחמור מכך, כאשר מתייחסים זה אל זה כאילו האחר הוא קיר, כאילו הוא אויב – הרי שאין הם עושים רצונו של מקום.
חילוץ החיילות בבני ברק
(צילום: דוד קשת, שמעון ברוך)
נקודת המבט המרכזית שממנה צריכה החברה הישראלית לבחון את יחסיה עם שאלות היסוד שלה היא נקודת האחווה בין השבטים השונים המרכיבים אותה. מחלוקות קשות, ואף אלימות, היו תמיד חלק מן הדנ"א של עמנו, אולם עמוק בלב ידענו שגם בעיצומה של מריבה – בצד השני עומד אח. אולי דווקא משום שהוא אח, המריבה איתו קשה יותר וטעונה באמוציות רבות יותר – אבל הוא אח. לכן הפתרון חייב יהיה לבוא מתוך מבט זה בעיניו של זה. ברגע שבו נתחיל לחוש שפנינו, או פניהם של אחרים, מופנים אל הקיר – נדע שתהליך ההתפרקות כבר החל, והוא עלול להיות בלתי נמנע.
גם בימים שבהם מתעוררות תחושות קשות, אסור לתת לרגש ולכעס לנהל אותנו. עלינו לזכור כי מאותם מקומות שמהם יצאו המתקיפים והפורעים, יצאו גם מי שהקימו את יד שרה, את עזר מציון, את זק"א ואת איחוד הצלה – מפעלים שמבט האחווה שלהם הוא סמלם, המהדהד בכל רחבי מדינת ישראל. המפעלים הללו לא מצדיקים כמובן פעולות אלימות או לא חוקיות, אך הם מזכירים לנו שמדובר במחלוקת בין אחים.
כשאנו חשים שפנינו הולכות ומוסבות מעם אחינו אל עבר הקיר – אל נעמיד לנגד עינינו רק את תמונות השבוע. נרחיב את המבט אל מאות ואלפי סיפורי החסד הנוגעים לרבים מאיתנו, אל הטוב והחמלה שמתגלים בכל המגזרים, ונזכור שאחרי הכול – אנשים אחים אנחנו.
