האם במסגרת השיח הפוליטי המתלהט בימים אלה מותר לטעון כלפי יריב מהצד השני של המתרס שהוא בוגד או מרגל בשירות האויב? לכאורה, התשובה פשוטה: אם יש לטענה ביסוס, ברור שנכון לטעון אותה, ועם זאת למהר למשטרה ולגופי החקירה הממלכתיים, ולדרוש חקירה והעמדה לדין במלוא החומרה הנדרשת.
ומה עושים אם אין בידך הוכחות כאלה, אבל אתה מרגיש שמישהו בגד, שמשהו חשוד? האם ראוי ונכון לשתוק ולשמור את מחשבותיך לעצמך, או להדהד את תחושותיך במרחב הציבורי, כדי לייצר את התהודה וההשפעה שאליה אתה חותר?
גלריה
שרה נתניהו, יאיר גולן. קונספירציה שוללת את הלגיטימציה של היריב הפוליטי
(צילום: Oliver Contreras / AFP, דנה קופל)
פרשות השבוע, "ניצבים-וילך", שבהן אנחנו מסיימים את שנת תשפ"ו, יכולות להאיר במעט על הסוגיה הזו. משה מכנס את העם כולו, "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", ומכריז בפניהם על הברית שהם עתידים לכרות עם א־לוהים. הברית כוללת הן את הפרט ואת את הציבור כולו. משה מזהיר שאדם פרטי לא יימלט מעונש אם הלך בשרירות ליבו, וגם עַם ישראל עתיד לשלם מחיר חלילה: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם". ואז מגיע המשפט הבא: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם".
לאורך הדורות התלבטו המפרשים מה פשרו של המשפט הזה. מה הוא מבקש ללמד? למה הוא קשור לכאן? התשובה של חכמינו היא שלעולם אין החברה יכולה להיענש על חטאי היחיד הנעשים בצנעה, שכן מי יודע לבחון כליות ולב זולת הא־לוהים אשר "יראה ללבב", בניגוד לאדם השופט את מראה עיניו בלבד.
המוטל עלינו כחברה הוא לוודא שניתן את דעתנו על החטאים הנעשים בגלוי ונטפל בהם. את הכשלים הנעשים במרחב הציבורי נדע לבער מקרבנו – וגם אותם, מוסיפים הפרשנים, יש לעשות על פי כללי המשפט והצדק. אל לנו לבחון את טעויות האדם או זדונותיו הנסתרות מאיתנו. את זה נשאיר לא־לוהים, ורק לו.
בתלמוד נאמר שא־לוהים שונא שני אנשים, משני סוגים הפוכים: האחד הוא מי שיודע עדות על עוול שנעשה ומסרב להעיד עליה בבית הדין; השני הוא מי שרואה מעשה שלילי של אדם אחר ומעיד עליו יחידי – כלומר, כאשר הוא יודע שאין סיכוי להרשעה על פי עדותו, שכן בית הדין צריך ראיה נוספת בדמות עד נוסף.
כתובת "ביבי הבוגד" באיילון ב-2023, עוד לפני המלחמה
(צילום: יובל חן)
התלמוד מספר על אדם בשם זיגוד שהעיד בבית הדין נגד אדם בשם טוביה שעבר עבירה. ציווה הדיין להכות את זיגוד שהעיד בפניו. שאל זיגוד בתמיהה (בתרגום חופשי לעברית בת זמננו): "טוביה חטא וזיגוד חוטף מכות?" ענה התלמוד כי אכן כן. במקום שבו ידעת כי אין לך ראיות מספיקות נגד אדם, מסתבר שרק רצית להוציא עליו שם רע ו"ללכלך" עליו, ולכן ראוי שתלקה.
כלומר, על האדם מוטלת אחריות לא רק בנוגע לאמת שבדבריו, אלא גם בנוגע להשפעתם. מותר ואף חובה להדהד בכל הכוח ידע המבוסס על ראיות, שאפשר להוכיח ולשכנע באמצעותו את גופי החקירה הרשמיים. אך הדהוד של תחושות בטן לא מבוססות הוא פשע, אפילו אם היה בהן שמץ של אמת.
מחלוקת פוליטית, הלכתית ורוחנית, אפילו חריפה, היא ברכה לחברה. מחלוקת עוזרת לחדד ולזקק עמדות. כל אגף שומר על הצד האחר ובמידה רבה דואג לאזן אותו, מזהיר אותו כדי שלא ילך רחוק מדי.
כל זה נכון בתנאי שכל הצדדים מכוונים אל בירור האמת, ומאמינים שגם בני הפלוגתא שלהם מכוונים לטובה ומכוונים לאמת. ייתכן שהם שוגים, וייתכן שאם עמדתם תתקבל היא עלולה להוביל לסכנה, ועדיין נקודת המוצא של הצדדים היא טובה וטהורה, ומניעיהם גלויים ומונחים על השולחן. ברגע שאדם מתחיל לחטט ב"נסתרות", ולייצר תנועה של חשדנות בסיסית במי שנמצא מעבר למתרס, לא רק שהוא מחבל במהות ברכת המחלוקת, אלא שהוא יוצר חוסר לגיטימציה של הצד האחר – ובכך מכשיר את הקרקע למלחמת אחים. מכאן ואילך אין זו מחלוקת אלא מלחמה.
אם הדבר נעשה על ידי אנשים מן הרחוב, זה עוד נסבל. כשבסביבת ראשי המדינה מהדהדים זאת, הרי שזה סימן לציבור הרחב כי אין מדובר עוד במחלוקת בין אחים אלא בקרב על הבית כפשוטו – ובמלחמה, חלילה, כמו במלחמה.
הנסתרות לה' א־לוהינו. מה שעובר בליבו של כל אחד הוא שלו. נתמקד במה שגלוי לעין, בטיעונים מבוססים, במה שאנחנו יכולים לקחת עליו אחריות.
