לביאה קסטרו. "בנינו חוזה חדש"

אחרי שבעלה נפצע אנושות, למדה לאהוב אותו מחדש: "ויתרתי על הדימויים של אישה וגבר"

במשך שנים הרגישה לביאה קסטרו שלמרות שיש לה עסק עצמאי, בבית היא "האישה הקטנה". אחרי שבעלה נפגע בתאונה, הבינה שבמקום לחפש מה השתנה אצלו, מוטב שתראה את השינוי שחל בה

פורסם: 23.04.21 , 07:23
סיפורה של לביאה קסטרו (66), תושבת רמת־השרון, נשואה להילל, אם לשניים, סבתא לחמישה, בעלת תיאטרון עסקי הנושא את שמה ומחברת הספר "לביאה":
"את הילל, בעלי זה 46 שנה, אני מכירה מגיל 14. הוא למד בכיתה מעליי והיה מדריך הגדנ"ע שלי. גדלנו בקריית־מוצקין ועברנו את כל חוויות הנעורים ביחד. נישאתי בגיל 20, כשלמדתי בסמינר למורים בחיפה והוא היה בשלהי השירות הצבאי. כבר מצעירותו היה הילל אדם אינטליגנטי עם הרבה עוצמות ושילוב מהמם של חום ורגישות. איתו הרגשתי תמיד עטופה ומוגנת. אחרי שנישאנו, הוא למד בטכניון הנדסאות מכונות ופרנס את המשפחה, ואני גידלתי את שני ילדינו. היה לי ברור שזהו תפקידי בחיים. זה היה המודל שלי בבית והמסר שעבר אליי דרך הוריי. קיבלתי את זה באהבה ובהבנה, אבל בשלב מסוים הרגשתי ריקנות. נשמתי כמהה לעסוק ביצירה.

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

ההזדמנות הגיעה כשעברנו לכפר־סבא בעקבות הצעת עבודה שהילל קיבל. כשגרנו בקריות עבדתי כמורה להיסטוריה, וכשעברנו דירה נודע לי שבחטיבת הביניים ליד הבית מחפשים מישהו שיפיק את מסיבת הסיום השכבתית. הצעתי את עצמי בהתנדבות, מה שאִפשר לי דריסת רגל בתחום התיאטרון. כשהאירוע זכה לשבחים, הבנתי שזה הכיוון שלי. בהמשך עבדתי כרכזת במגמת תיאטרון בתיכון בהוד־השרון. בשלב מסוים השתתפתי בהכנת ערב הכנה לצה"ל לתלמידים ולהוריהם. נעזרנו בתלמידי המגמה לתיאטרון, יצרנו סצנות רלוונטיות, ואחריהן היועצת דיברה על הנושא שהועלה. שילוב החוויה התיאטרונית עם העיבוד הקוגניטיבי התגלה כמוצלח מאוד, ושם צמח המודל של התיאטרון שלי. אחרי זמן מה פרשתי מההוראה, ויחד עם היועצת מבית הספר הקמתי תיאטרון חינוכי שבו העלינו מופעים עם שחקנים מקצועיים בשילוב עיבוד קוגניטיבי. היועצת פרשה בהמשך, ואני המשכתי עם השחקנים ועם פסיכולוגית. כיום אני מנהלת תיאטרון עסקי, ואנחנו מופיעות ברחבי הארץ לפני גופים גדולים ומעלות סצנות בהתאם לנושא המבוקש על ידי הגופים המזמינים.

"אחרי שנישאנו, הוא למד בטכניון הנדסאות מכונות ופרנס את המשפחה, ואני גידלתי את שני ילדינו. היה לי ברור שזהו תפקידי בחיים. זה היה המודל שלי בבית והמסר שעבר אליי דרך הוריי, אבל בשלב מסוים הרגשתי ריקנות"
בגלל התיאטרון נעדרתי הרבה בערבים, וזה שינה את החוזה ביני לבין הילל. לא שהוא הביע התנגדות, חלילה, אבל לי לא היה היתר של עצמי לזה והרגשתי מעין אשמה. השחקניות והפסיכולוגית שהיו איתי ציינו את הפרדוקס: בניהול העסק הייתי בוסית אסרטיבית, ומול הילל הרגשתי 'אישה קטנה'.
ב־11.10.2004 היינו בדרכנו הביתה מהופעה בטבריה, והתקשרתי אליו אך הוא לא ענה. זה היה מוזר ומדאיג. ואז הגיע הטלפון מבית החולים בילינסון, והתבקשתי להגיע מהר ככל האפשר. בדיעבד התברר שהילל חזר מהעבודה, עצר את המכונית בצד הדרך כדי לקנות סיגריות, וכשעמד על אי תנועה פגעה בו מכונית צבאית. הוא נפצע אנושות.
כשהגענו הוא היה בטיפול נמרץ נוירולוגי, מחוסר הכרה, גוש בשר שמחובר לצינורות ומכונות. הוסבר לי שמדובר בפגיעה רב־מערכתית הכוללת בין השאר פגיעה מוחית, רגליים מרוסקות, פגיעה בלב, ריאות מדממות. כששאלתי מה הצפי, אמרו שאין לדעת.
"רצו להעבירו לבית חולים שיקומי, ואני החלטתי שיחזור הביתה ואני אנהל את שיקומו. לא ידעתי במה זה כרוך. עובדת סוציאלית הזהירה אותי שלא אפול ליחסי מטפל־מטופל עם בעלי, אבל אני לא ויתרתי והייתי סביבו 24/7"
מפה בעצם התחיל תהליך מורכב של ריפוי ושיקום ממושך. מבית החולים רצו להעבירו לבית חולים שיקומי, ואני החלטתי שיחזור הביתה ואני אנהל את שיקומו. לא ידעתי במה זה כרוך. הוא היה אז פגוע זיכרון, סיעודי לגמרי בכיסא גלגלים, והתחלנו בסדר יום סיזיפי שכלל מכון שיקום, פיזיותרפיה, שיקום קוגניטיבי, בריכת שחייה, אוכל בריא ומה לא. עובדת סוציאלית הזהירה אותי שלא אפול ליחסי מטפל־מטופל עם בעלי, אבל אני לא ויתרתי והייתי סביבו 24/7. שמעתי מנוירולוג שהנוירונים שנפגעים בראש לא מחלימים לעולם, ועם זאת נבנים מעקפים חדשים, והבנתי שיש לי פרויקט: אני צריכה לגרום להילל לפתח מעקפים.
לפרויקט היה מחיר אישי וכלכלי, אבל הילל התקדם. הוא השתקם ברמה הפיזית, חזר לנהל חברה, נוהג, אבל יש הרבה חלקים שאינם כפי שהיו בעבר. הוא פחות מחוספס ויותר רגיש ונעזר בי.
בהתחלה עשיתי השוואות לעבר, ובעקבות העמקה בלימודים רוחניים הבנתי שאין טעם להיאחז בהילל שהיה ולחפש השוואות, ושאני מתחילה לאהוב את הילל שאני רואה כרגע. נקודת המפנה הייתה כשנסענו לחו"ל לראשונה אחרי התאונה ונשדדנו. הילל תפקד מצוין ונרגעתי לידו. פתאום הבנתי שאין צורך לחפש מה שונה בהילל של היום, אלא דווקא לראות את השינוי שחל בי. עד לתאונה הייתי האישה הקטנה (שניהלה עסק גדול) לצד הגבר שלה, והיום אני במקום אחר. ויתרתי על הרצון להחזיר אותו למה שהיה. הפכנו למערכת אחרת שהייתי צריכה ללמוד אותה, ויתרתי על הדימויים שהיו לי לגבי תפקידי אישה וגבר ובנינו חוזה חדש. אני לוקחת יותר אחריות, מגבה אותו, ואומרת לעצמי, 'זה הבן אדם, ואני אוהבת אותו איך שהוא'.
היום התיאטרון שלי עוסק בנושאים כמו הטמעת קוד אתי ותקשורת בינאישית, וקהל היעד הוא ארגונים גדולים. בשנים שחלפו מאז התאונה צברתי תובנות הקשורות לכלים שאפשרו לי לצמוח מהמצב המשברי. למדתי אימון אישי ופיתחתי מודל שנקרא 'אניגמה', שאותו אני מפרטת בספרי 'לביאה'. אם זה יעזור למי שנמצא בצומת דרכים לעשות בחירה שתיטיב עמו – דיינו".
שורה תחתונה: "נדרשת גמישות מחשבתית כדי להתמודד עם אי־הוודאות בחיים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.