לפני כשלוש שנים עמדה אסטוריה חן ליוני על חלקת אדמה ביישוב צופים, סמוך לכפר סבא, והרגישה תחושה לא מוסברת. עד אותו רגע היא כבר הספיקה לעבור כמה וכמה שינויים משמעותיים בחייה, שכל אחד מהם הוביל אותה לכיוון אחר: ילדת תיאטרון שגדלה בבית מורכב; שחקנית וזמרת אופרה; דיפלומטית שנהפכה כמעט במקרה לזמרת מוכרת; אם לשלושה שהתגרשה אחרי 15 שנות נישואים; ובהמשך, מפתחת שיטת ריפוי. אדמת צופים הייתה מבחינתה תחילתו של פרק חדש. "הרגשתי שהיא קוראת לי", היא אומרת, "אין לי הסבר רציונלי לדבר הזה. ידעתי שאני צריכה לקנות אותה ולבנות עליה בית".
מה שאמור היה להיות פרויקט בנייה פשוט יחסית נהיה מסע מטלטל. העבודות התעכבו בגלל 7 באוקטובר, פועלים וקבלנים עזבו, המחירים זינקו, וליוני מצאה את עצמה "הופכת לקבלנית" ומנסה להחזיק לבדה פרויקט שאין לה כל ניסיון בו. "הייתי מסיעה פועלים עם שקים של מלט באוטו. עברתי תקופה קשה, אבל משהו בי לא נתן לי להפסיק. הרגשתי שזו האדמה שלי ושאני צריכה לעבור בה משהו".
בו־זמנית החלה לחלום חלומות שבהם הופיעה שוב ושוב אישה כנענית, כוהנת ומיילדת, שאותה זיהתה בשם אשרה. "ראיתי בעיני רוחי טקסים, לידות, צמחים, קהילה וחיים בקצב איטי. הרגשתי שאני נכנסת בשער של כנען, הייתה לי תחושה של היזכרות".
התחושה הובילה אותה למחקר עצמאי של התרבויות הקדומות באזור, והיא נעזרה בד"ר גלית אביה בן טובאל שעוסקת בנושא. "היא הסתכלה על תוואי השטח ואמרה לי שבאזור היו מקדשים. מבחינתי זה היה רגע משמעותי, כי עד אז כל הדבר הזה התקיים אצלי רק בחלומות ובאינטואיציה". משם המשיכה לחקור על אוגרית, עיר עתיקה בצפון סוריה שבה נמצאו טקסטים חשובים על התרבות והדת הכנענית ועל מקומן של נשים בחברות הקדומות. מתוך המסע הזה נולד ספרה "שנת הכוהנת", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת ינאי.
"פורטוגל הזמינה אותי"
ליוני (50), שנולדה בשם חן קרן, עמדה על במה כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה. בגיל שמונה כבר השתתפה בהצגות ילדים. "מבחינתי התיאטרון לא היה רק מקום עבודה, הוא היה גם מפלט. גדלתי בבית עם הרבה צעקות ואלימות. העולם של התיאטרון והדמיון היה האסקפיזם שלי. שם הכול היה אחר: יש תפאורה, יש שמש מחייכת, יש סוף טוב. פיתחתי עולם מקביל שבו הנפש שלי יכלה לשמור על עצמה".
משם דרכה המקצועית נראתה כמעט סלולה. היא שירתה בתיאטרון צה"ל, למדה בבית צבי, זכתה במלגות הצטיינות והתקבלה לתיאטרון הבימה. במקביל הופיעה בבית האופרה הישראלית ב"עלובי החיים". בגיל 25 נישאה, ילדה שלושה ילדים ועזבה את עולם הבמה. "רציתי להיות אמא במשרה מלאה", היא אומרת. "הרגשתי שאני רוצה לבנות לעצמי את הבית שלא היה לי בילדות".
כמה שנים מאוחר יותר הגיעה הצעה ששינתה שוב את המסלול שלה: שליחות דיפלומטית בפורטוגל. "אני הרפתקנית מטבעי, והרגשתי שזה משהו חדש, מסעיר ומסתורי. פורטוגל ממש הזמינה אותי להיכנס לתוכה, לחקור את התרבות שלה ואת עולם המוזיקה בדגש על פאדו", היא מספרת. היא ובעלה דאז עברו הכשרה במשרד החוץ ונסעו עם שלושת ילדיהם. אלא שמה שהתחיל כהרפתקה משפחתית הוליד במקרה קריירה מוזיקלית שנייה: "הלכתי לחפש דירה בפורטוגל, והמתווכים לקחו אותי לבית מסוים. תוך כדי שאני מסתובבת שם, אני רואה אלבומי זהב על הרצפה ואת בעל הבית מנגן בפסנתר בסלון. לפני שיצאתי אמרתי לו שגם אני מוזיקאית, השארתי לו את השם שלי והלכתי. למחרת אני מקבלת טלפון לשגרירות, והוא על הקו". האיש היה ז'ואו פדרו פייס, אחד הזמרים המוכרים בפורטוגל.
"העובדות בשגרירות כמעט נפלו מהכיסא כששמעו אותו", היא נזכרת. "הוא אמר שהוא ישב כל הלילה והקשיב לשירים שלי ביוטיוב, שהוא אוהב מאוד את הקול שלי ואת העברית, ושהוא רוצה לקחת אותי לחברת התקליטים שלו. זה היה ממש סיפור סינדרלה".
בתוך זמן קצר נחתם חוזה והיא הוציאה את האלבום Come with the Wind שבו שרה באנגלית, פורטוגזית ועברית. היא הופיעה בתקשורת והקליטה דואט עם הזמר ז'ורז' פלמה. במקביל החלה להתעניין בעולמות רוחניים ופגשה שמאן, שעמו עברה תהליך שהיא מתארת כחוויה מכוננת. "הבנתי שהשליחות שלי היא לא במוזיקה, שאני לא צריכה יותר את אהבת הקהל כדי להרגיש קיימת. הרגשתי שאני אמורה לעזור לאנשים להבין את עצמם ולעבוד עם כאב וטראומות". באותה תקופה יצרה את "תרפיית הזיכרון התאי" (CMT). "זו שיטה שעובדת על מסגור מחדש של זיכרונות. אנחנו לא מוחקים את מה שקרה ולא משנים את העובדות, אלא חוזרים אל הזיכרון ועובדים על הדרך שבה הוא מוחזק בתוכנו, כדי לייצר חוויה פנימית אחרת. אנחנו נכנסים אל הזיכרון עם הכלים שיש לנו היום ומאפשרים לעצמנו לפגוש מחדש את אותה סיטואציה ממקום אחר. מבחינתי זו דרך לשנות את המטען הרגשי ואת הפרשנות שנבנו סביב החוויה בלי למחוק את הסיפור עצמו".
"השם הגיע אליי"
היא חזרה לישראל, החלה ללמד את השיטה והכשירה כ־250 אנשי מקצוע. באותה תקופה הסתיימו נישואיה. "חזרנו לארץ והבנו די מהר שהדרך שלנו מתפצלת. היינו כמו אח ואחות או חברים". היום היא גרושה, אם לבת 23 ולתאומים בני 17 וחצי, וכבר נמצאת בזוגיות כארבע שנים.
באותה תקופה נולד השם אסטוריה (אלת השמיים והכוכבים): "הייתי בתקופה אינטואיטיבית, והשם פשוט הגיע אליי. הרגשתי שהוא מתאים לזהות החדשה שלי. בהתחלה זה היה בחצי הומור, אבל התלמידים שלי התחילו לקרוא לי ככה, וזה התקבע. בסוף גם שיניתי את השם בתעודת הזהות".
אחרי שרכשה את הקרקע בצופים, הרגישה ליאוני ש"שער חדש נפתח בפנייה". היא החלה לפתח את "שפת הכהונה הנשית המודרנית", גרסה עכשווית לדרך החיים של הכוהנת הקדומה.
מה פירוש המושג "כוהנת מודרנית"?
"אישה שמפסיקה לחיות לפי הציפיות של העולם ומתחילה להקשיב לקול הפנימי שלה, לגוף, לאינטואיציה ולערכים שלה. זו יכולה להיות אישה שמנהלת קריירה אבל לא מאבדת בה את עצמה; אישה שיודעת להציב גבולות ולומר לא; אישה שיודעת מה חשוב לה ופועלת מתוך שליחות".
מה ההבדל בין כהונה להתפתחות אישית?
"התפתחות אישית הרבה פעמים אומרת: תהיי גרסה טובה יותר של עצמך כדי שיהיה לך טוב. כהונה פירושה: תהיי אדם טוב יותר ותביאי את זה גם לקהילה. כוהנת היא אישה שמחברת בין אנשים, בין נשים, בין אם לילדה שלה. יש בה אלמנט של שירות".
בספר "שנת הכוהנת" היא מחברת בין הסיפור האישי שלה ובין קריאה בארכיאולוגיה, בהיסטוריה ובמקרא. היא משתמשת בדמויות נשיות מקראיות כארכיטיפים, ובהן דבורה הנביאה. את המסע היא מתרגמת בסוף הספר ל"עשרת שערי הכהונה" - מתודולוגיה שמתחילה בשאלות של זהות ואמת ועוברת דרך התמודדות עם חלקים מודחקים, ריפוי, אהבה עצמית, מערכות יחסים, שושלת משפחתית, שליחות וזוהר. השער האחרון, שהיא מכנה "שער הכיסא", עוסק מבחינתה באישה שכבר יודעת מי היא ו"יושבת בנינוחות בכיסא חייה".
"שנת הכוהנת" הוא ספרה השני והוא מלווה בקלפי הכוונה לעבודה עצמית. לפני כשש שנים פרסמה בהוצאה עצמית את "אוצרת הזיכרונות", שעסק בשיטת CMT. הפעם היא אומרת שהספר אישי יותר. "זה סוג של אוטוביוגרפיה. מתחת לכל המחקר יש אישה באמצע החיים שמעיזה לשאול: מי אני? המסע שלי לקח אותי לכנען, אבל אישה אחרת יכולה ללכת למקום אחר לגמרי".
התגובות לספר, היא אומרת, הפתיעו אפילו אותה. "נשים כותבות לי שהן בוכות וצוחקות תוך כדי הקריאה, שהספר גרם להן לשאול שאלות על החיים שלהן ולהבין דברים על עצמן. הרבה מהן גם מגיעות אליי אחר כך ורוצות ללמוד כהונה במרכז שפתחתי בצופים. יש צמא לדבר הזה".
מה היית רוצה שאישה שקוראת את הספר תיקח ממנו?
"אנחנו חיות בעולם עם המון רעש והמון ציפיות להיות הכול. מגיע שלב בחיים שבו אישה צריכה לשאול את עצמה את השאלות הנכונות ולא לפחד מהתשובות. לא כל אחת צריכה לשנות שם, להתגרש, לעזוב קריירה או לקנות אדמה. זו לא הנקודה. הנקודה היא להסכים לבדוק אם החיים שאת חיה הם באמת החיים שלך. החיים כל הזמן מבקשים מאיתנו להקשיב, השאלה אם אנחנו מוכנות לשמוע".
