סיפורה של הדר (הת'ר) סטון (58) מתל־אביב, גרושה ואם לשניים (21, 19), עורכת דין במקצועה, כיום מתנדבת במסגרות שונות, בהן "המעגל של ג'רמי":
"ב־31 בינואר 2017 התהפך עליי עולמי. נכנסתי לבית חולים כדי לעבור ניתוח לא מסובך יחסית להסרת גידול שפיר בראש ויצאתי ממנו למציאות חשוכה. במהלך הניתוח, כך התברר בדיעבד, נפגע עצב הראייה שלי ואיבדתי את הראייה כמעט כליל. היום אני נושאת תעודת עיוור.
נולדתי בוושינגטון למשפחה יהודית מסורתית. בגיל 18 התקבלתי למכללת וולסלי היוקרתית (שבה למדה הילארי קלינטון) ולמדתי תכנון ערים. לאחר קבלת התואר אמי שכנעה אותי ללמוד משפטים, ושמעתי בעצתה. אחרי תקופה כעורכת דין בניו ג'רזי החלטתי להגיע לטכניון בחיפה ולעשות תואר שלישי בתכנון ערים, נושא שהמשיך לעניין אותי. בנוסף עברתי בחינות הסבה כדי להיות עורכת דין בישראל. עבדתי עם ממציאים וחברות, עשיתי הנפקות, מיזוגים ורכישות של חברות היי־טק. זה היה מרתק וזנחתי את החלום של תכנון ערים. הצטרפתי למשרד עורכי דין גדול שנקרא כיום גרוס ושות' ועבדתי בו 20 שנה - חלקן הגדול כשותפה בכירה. במקביל גידלתי את שני ילדיי - נישאתי בגיל 36, ולפני 11 שנים התגרשתי.
במשך שנים סבלתי ממיגרנות קשות ונשלחתי לבדיקות הדמיה לאיתור הסיבה. לפני כ־15 שנה, בבדיקת MRI, התגלו שני גידולים שפירים במוח - לא משהו שנקשר לכאבי הראש אבל חייב מעקב שנתי, שתוצאותיו לא השתנו משנה לשנה. ב־2016 התגלה בבדיקה שאחד הגידולים גדל ומהווה סיכון לעצב הראייה. המלצת הרופאים הייתה להוציאו בניתוח. לא נבהלתי, אבל התכוננתי לקראתו. אחותי הגיעה כדי להיות איתי, אמרתי לילדיי שיש בניתוח סיכון קל לראייה שלי בעין אחת ושאני אופטימית, כי בחרתי במנתח שנחשב למומחה גדול בתחום. העברתי זמנית תיקי לקוחות לעמיתיי, כי חשבתי שאני יוצאת לשבוע־שבועיים.
"עד אז עבדתי 12-10 שעות ביום, לא יכולתי לדמיין שלא אמשיך לעבוד. פתאום נזקקתי לעזרה כדי למצוא מה ללבוש, שלא לדבר על כך שלא יכולתי לקרוא תיקים"
אושפזתי, למחרת נותחתי, וכשפקחתי את העיניים גיליתי שאיני רואה מאומה בעין שמאל - שלא הייתה קשורה לניתוח כלל - ובעין ימין הראייה הייתה מטושטשת ועם פוקוס לא יציב. הייתי בהלם מוחלט. כששאלתי מתי זה יחלוף ואם בכלל, לא קיבלתי תשובה ממשית. לא הייתי מוכנה לזה ולא ידעתי מה לעשות. עד אז עבדתי בממוצע 12-10 שעות ביום, פרנסתי את הבית בכבוד ובדיוק קניתי דירה חדשה. לא יכולתי לדמיין שלא אמשיך לעבוד. ההגדרה העצמית שלי - בנוסף להיותי אמא - הייתה כעורכת דין. פתאום לא יכולתי לעשות כלום. נזקקתי לעזרה כדי לתפקד בבית, למצוא מה ללבוש, שלא לדבר על כך שלא יכולתי לקרוא תיקים. כשיצאתי מבית החולים היה לי מעט שדה ראייה, פוקוס משתנה שאינו מאפשר לראות בחדות, ועם הזמן שדה הראייה הצטמצם. כיום אני רואה כ־10% בעין ימין בלבד.
ההתחלה היתה קשה מאוד. תקופה מסוימת הייתי בדיכאון, אבל למזלי הלכתי לפסיכולוגית שעזרה לי לראות את המציאות החדשה וללמוד להמשיך את חיי בצורה מיטבית. ניסיתי לחזור למשרד, אבל הבנתי שאני מתעללת בעצמי. לפני שנה ומשהו עזבתי סופית. זה היה משבר, כי המשרד היה בשבילי בית שני וחלק חשוב מחיי.
מי שהכי עזרו לי הן חברותיי הטובות שלא נתנו לי לשקוע. בהתחלה הלכתי עם מקל, ואחת מהן הציעה לי להיעזר בכלב נחייה. סירבתי - אף על פי שאני אוהבת כלבים - כי זה היווה חותמת לכך שאני עיוורת. בסופו של דבר שוכנעתי ואני מברכת על כך, כי חיי השתנו.
"כיום אני מתנדבת בשמרה מלאה, והתנדבות מעסיקה אותי באינטנסיביות. אני שמחה שביכולתי לתרום"
כיום אני מתנדבת במשרה מלאה. אני מהחברים המייסדים של 'רגליים בשניים' - קבוצה של אופני טנדם של עיוורים ורואים - ורוכבת פעמיים בשבוע כצמד עם אדם רואה; כמו כן אני מתנדבת בכמה גופים: בין השאר אני נותנת שירותים משפטיים בסניף ישראל של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית (Democrats Abroad) ומשמשת סגנית היועץ המשפטי בגוף העולמי של הארגון; אני חברה בוועדת הביקורת של 'המעגל של ג'רמי' - ארגון לזכרו של ג'רמי קולמן, אב לשלושה (בתו הייתה עם בתי בגן), שנפטר בגיל צעיר. משפחתו הקימה את העמותה במטרה לעשות ימי כיף לילדים הגדלים במשפחות שבהן יש חולה סרטן. העמותה מתקיימת בזכות תרומות, וכדי לתפקד בוועדת הביקורת עשיתי קורס בתוכנת מחשב לעיוורים, וכיום אני יכולה לשמוע את מה שכתוב בטורי החשבונות ולעבוד מול רואה החשבון של העמותה. ההתנדבות מעסיקה אותי באינטנסיביות, ואני שמחה שביכולתי לתרום".
שורה תחתונה: "למרות מה שקרה לי אני אדם מאושר, כי אני נהנית ממה שיש לי ולא מתמקדת במה שאין לי".
