קצת אחרי שמלאו לה 17 קיבלה דרורה קלדרון צו גיוס. עם הצו בידיה היא ניגשה אל אמה ואמרה לה: "אמא, נכון שאני מאומצת?". האם הכחישה נמרצות. "עד היום אני לא יודעת למה זרקתי את המשפט הזה לאוויר העולם דווקא אז", היא אומרת, "אבל השאלה כבר ניקרה בי זמן רב".
מה גרם לחשד שלך?
"מבחינה חיצונית לא הייתי דומה להורים שלי. שניהם היו כהים, ואני בלונדינית עם עיניים כחולות. בתוך תוכי קיוויתי מאוד שזה לא נכון והיה לי נוח להאמין להכחשות של אמא, ובכל זאת, לחצתי עליה ושאלתי אותה כמה פעמים, עד שהיא נשברה ואמרה, 'בואי אספר לך סיפור על ילדה שאימצו אותה'. היא התחילה, ואני אמרתי: 'זאת אני!', והתחלתי לבכות. אמא חיבקה ונישקה אותי, ובאותו הרגע הבנתי שהחשדות שלי היו מוצדקים. מרגע שידעתי את זה, סיפרתי לכולם. זו הייתה המהפכה הכי גדולה בחיי, למרות שקרו לי מהפכות לא פשוטות בהמשך".
כיום קלדרון מתגוררת בבאר־שבע ועוסקת ברקמת שטיחי קיר - יצירותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. היא אלמנה זה שלוש שנים, אם לשתיים, סבתא לשלושה וסבתא־רבתא לשתיים. החודש תהיה בת 83, ולאחרונה החליטה לפתוח את תיק האימוץ שלה - ככל הנראה היא האישה המבוגרת ביותר בישראל שפנתה לרשות למען הילד בבקשה כזו. מה שדחף אותה לעשות זאת היה ריאיון ברדיו עם צחי ברדוגו מרמת־השרון, מנכ"ל עמותת "משפחתא" – הארגון המסייע לקהילת האימוץ בישראל, מנטור למאומצים ולהורים מאמצים, מרצה ומגיש פודקאסט "ערוץ האימוץ" ומחבר הספר "ילדותי השלישית" (הוצאת "ידיעות ספרים").
"ההורים שלי הרעיפו עליי אהבה והעניקו כל מה שאפשר. אבל השאלה למה זרקו אותי, למה ויתרו עליי, למה נטשו אותי, הסבה לי כאב גדול, שלא עזב במשך עשרות שנים"
ברדוגו (51) פתח את תיק האימוץ שלו בגיל 47 וגילה שאינו בן יחיד, כפי שסבר, וכי יש לו ארבעה אחים מאמו הביולוגית וחמישה אחים מאביו הביולוגי. כיום הוא מלווה את דרורה במסע אל תיק האימוץ שלה (ואף מצטרף לריאיון הזה) - משימה לא פשוטה, כי האימוץ התרחש עוד בימי המנדט. "אני לא מחפשת אחים ואחיות, ובעצם אני יודעת חלק מההיסטוריה ההתחלתית של חיי", היא מדגישה. "הדבר היחיד שאני משתוקקת אליו הוא לגלות אם אמי הביולוגית השאירה לי בתיק האימוץ מכתב כלשהו, צעצוע, אפילו מחזיק מפתחות - משהו שיראה לי שהיא חשבה עליי".
השכנים לא סיפרו
היא גדלה בירושלים כבת יחידה לזאב ומרים ריינהרץ. אביה היה מהנדס חשמל ואמה עקרת בית. "גרנו בבית פרטי בשכונת ארנונה, ובמלחמת השחרור אמא ואני התפנינו ואבא נשאר בשכונה להילחם. אבל הייתה לי ילדות נהדרת. למדתי פסנתר ובלט והייתי מפונקת ואהובה".
ולא סיפרו לך שאת מאומצת.
"בדיעבד אני יודעת שאמא ניסתה לספר כשהייתי ילדה, לאחר ששמעה בהרצאה שאסור למנוע את זה מהילד. אבל כשהיא התחילה לדבר על זה סתמתי את האוזניים והודעתי: 'אני לא רוצה לשמוע', והיא לא חזרה על זה. בהמשך התברר לי שבשכונה ידעו, אבל הוריי דאגו שהשכנים לא יספרו לי. כשאמא אישרה לי שאכן אני מאומצת, היא סיפרה לי שבעבר הרתה והפילה, וכשהתברר שאפסו סיכוייה להביא ילד לעולם, הביאה לה רופאת הנשים תמונות של חמישה תינוקות - כולנו היינו כנראה במוסד ויצו מועמדים לאימוץ - ואמרה לה: 'תבחרי!'. אמא רצתה בן, אבל הרופאה אמרה לה, לדבריה: 'עדיף שתיקחי בת, כדי שהיא לא תצא לתרבות רעה', והיא בחרה בי. הייתי אז בת חמישה חודשים".
כשזה נודע לך, זה שינה את הקשר שלך עם הורייך?
"לא. הם היו ההורים הכי טובים בעולם, שהרעיפו עליי אהבה והעניקו כל מה שאפשר. אבל השאלה למה זרקו אותי, למה ויתרו עליי, למה נטשו אותי, הסבה לי כאב גדול, שלא עזב במשך עשרות שנים".
איזו ילדה היית?
"בכיתות הראשונות בבית הספר הייתי תלמידה טובה, אבל אחר כך צצו קשיי לימוד. בדיעבד אובחנתי כדיסלקטית עם הפרעת קשב - גם כיום אני שומעת ספרים בהאזנה - והתחלתי לשנוא את בית הספר. בכיתה ז' עברתי ל'הדסים', שנחשב למוסד לימוד יוקרתי, ואחרי שנה חזרתי הביתה. כשסיימתי את בית הספר העממי למדתי שנה בתיכון המקצועי סליגסברג, כי הייתי מוכשרת בתפירה וברקמה. בגיל 16 כבר נרשמתי ל'בצלאל' והתקבלתי על סמך רקמה שהבאתי, אבל עזבתי אחרי שנה".
צחי ברדוגו: "היום, אחרי שפגשתי מאות מאומצים, אני סבור שאין אמא ש'מסרה' ילד לאימוץ. זה לא מהלך טבעי. יש אמא שהייתה זקוקה נואשות לעזרה ולתמיכה והממסד לא הפך כל אבן כדי לראות מה עומד מאחורי זה"
שקלת לפתוח את תיק האימוץ בגיל 18?
"לא רציתי, כדי לא לפגוע בהוריי. מבחינתי הם הוריי היחידים, אז למה לי לחפש הורים אחרים? מה גם שהשכל הישר שלי אמר לי שטוב לא יכול לצאת מזה, כי מי שמשאיר ילד בבית החולים לא ראוי שיחפשו אותו. ככה ראיתי את זה אז".
היום את רואה את זה בעין סלחנית יותר?
"סלחנית זו לא בדיוק המילה, היום אני יכולה להבין שיש נסיבות שמקילות על החלטות כאלה".
8 צפייה בגלריה
הוריה שלהמאמצים של דרורה קלדרון, זאב ומרים ריינהרץ. "היו הכי טובים בעולם"
(צילום: אלבום פרטי)
מפגש עם האחות
את מי שהיה בעלה הכירה במהלך שירותה הצבאי כפקידה פלוגתית בצנחנים. הם נישאו, בתם הבכורה נולדה, וכשהייתה בת שנה עברה המשפחה מירושלים לבאר־שבע. "הייתי אז בת 23, ועברנו בגלל העבודה של בעלי", היא מספרת. "ואז, באחד הביקורים שלנו אצל ההורים שלי בירושלים, אמא שלי קראה לבעלי לחדר אחר, כדי 'להגיד לו משהו'. זה סקרן אותי, וכששאלתי מה הם זוממים, שמעתי את המשפט, 'יש לך אחות והיא מחפשת אותך'. התברר שאבא שלי קרא ב'ידיעות אחרונות' ריאיון עם מישהי בשם אולגה גוטפרוינד שמחפשת את אחותה הצעירה ממנה בשנה וחודשיים, ולפני הנתונים והתמונה שלה נראה לו שזו אחותי. התגובה הראשונה שלי הייתה: 'לא מעניין אותי. אני לא רוצה אחות', ולא רציתי לשמוע יותר פרטים. אבל באותו לילה לא נרדמתי ולמחרת הודעתי שאני מסכימה להיפגש איתה. אבא התקשר לעיתונאי שכתב את הכתבה, שבתאי פורטנוי, הזמין אותו לבוא אליו יחד עם אותה אישה - וכך היה. בדיעבד סיפרו לי שהיא אמרה לבעלה שיעלה ראשון, ואם יראה שאני בלונדינית עם עיניים כחולות, אכן, מדובר באחותה. אם לא - היא לא תעלה, כדי לא להתאכזב. בעלה דפק בדלת, הציץ בי וירד לקרוא לה. אני עמדתי בדלת, וכשנפתחה המעלית התחלתי לבכות מהתרגשות. התחבקנו, אבל היא הייתה קפואה. ישר כשראיתי אותה אמרתי לה שאני מכירה אותה. יש לי זיכרון לפרצופים וזכרתי שנפגשנו בצבא, היא הגיעה לפעמים לאכול בחדר האוכל שלנו. מישהי בבסיס אפילו אמרה לי פעם: 'יש פה חיילת שנורא דומה לך' והצביעה עליה, אבל אני לא ראיתי את הדמיון ולא העליתי על דעתי לבדוק".
שאלת אותה איך ומתי נודע לה שיש לה אחות שנמסרה לאימוץ?
"היא סיפרה לי שכשהייתה בת 13 מצאה פנקס תלושים מתקופת הצנע על שם מרים, וכששאלה את אביה מי זאת, הוא פטר אותה ב'זה לא עניינך', אבל היא לא הרפתה ושאלה את דודתה, אחות אביה, וזו סיפרה לה: 'הייתה לך אחות, שנולדה כשהיית בת שנה וחודשיים, והשאירו אותה בבית החולים'. מאז זה הציק לה, אבל היא לא ידעה איך לחפש אותי. רק אחרי נישואיה החליטה לפנות לעיתון".
8 צפייה בגלריה
1964: אחותה של דרורה קלדרון מחפשת אותה דרך "ידיעות אחרונות"
(מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
מדוע היא לא שאלה את אמה?
"האמא נפטרה שנתיים אחרי שנולדתי, בגיל 24. בעצם, את זה כבר ידעתי מאמא שלי. כשהיא סיפרה לי על נסיבות האימוץ שלי, אמא אמרה שהרופאה שתיווכה באימוץ סיפרה לה, כשהייתי בת שנתיים, שאמי הביולוגית נפטרה. אמא התייחסה לזה ברגשות מעורבים. מצד אחד היה לה עצוב על אישה שנפטרה כל כך צעירה, מצד שני לגביה זה אמר שקט נפשי. אף אחד לא ייקח אותי ממנה".
מה סיפרה לך אחותך על נסיבות האימוץ?
"שהוריה היו רקדנים. הם עלו ארצה עם תינוקת, שזו היא, ולא יכלו להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לגדל תינוקת נוספת. האבא הגיע למיטת אשתו היולדת ואסר עליה להוציא את התינוקת מבית החולים".
"אבי הביולוגי רצה להיפגש איתי, ולא רציתי. הרי שמעתי מאחותי שהושארתי בבית החולים כי הוא לא הרשה לאמי הביולוגית לקחת אותי. אז מה יש לי לפגוש אותו?"
מה הרגשת כששמעת את זה?
"כעס וכאב. השאלה למה זרקו אותי הייתה משמעותית כל כך. איך זורקים תינוקת כזו? אני - חתול לא הייתי משאירה בבית החולים! בדיעבד, אחרי שעיכלתי את הסיפור ועד היום, כל ערב אני אומרת: 'אלוהים, תודה שהצלת אותי והבאת אותי להורים הכי טובים שיכולים להיות".
אביך הביולוגי עדיין היה בחיים כשנפגשת עם אחותך הבכורה?
"כן. כשהיא סיפרה לו שמצאה אותי הוא רצה להיפגש איתי, ולא רציתי לראות אותו. הרי שמעתי מאחותי שהושארתי בבית החולים כי הוא לא הרשה לאמי הביולוגית לקחת אותי. אז מה יש לי לפגוש אותו? בנוסף, הוריי עדיין היו בחיים ולא הייתי פוגעת בהם בשום פנים ואופן".
את חושבת לפעמים על האמא הביולוגית ועל מה שהיא הרגישה כשנאלצה להשאיר אותך בבית החולים?
"בטח. אני בטוחה שהיא סבלה, התגעגעה והתחרטה על שנכנעה. לא סתם היא נפטרה אחרי שנתיים, בגיל 24".
"אחותי עזבה את הארץ והקשר בינינו היום טלפוני בעיקר. לא סתם לא רציתי לחפש את המשפחה הביולוגית. אני לא מאמינה בקשר שנוצר ממפגש פתאומי בגיל בוגר. לא גדלנו יחד, קיבלנו חינוך שונה וספגנו תרבות שונה, אין לנו חוויות וזיכרונות משותפים, בעצם אין לנו שום דבר משותף"
כשנפגשת עם אחותך עדיין לא הייתה אפשרות לעשות בדיקות DNA כמו היום. האם בהמשך ניסיתן לוודא שאתן אכן אחיות?
"לא היה לשתינו ספק כלשהו. תאריך הלידה שלי זהה לזה של התינוקת שהושארה בבית החולים, ידעתי מאמי שכשאומצתי נקראתי מרים, כשמה שלה, ולכן שינו את שמי לדרורה. מרים, כולל שם המשפחה, היה השם שהיה בפנקס התלושים שאחותי מצאה בבית, וכל הנתונים היו זהים. וגם, אמי שמעה מהרופאה שתיווכה באימוץ שיש לי אחות גדולה ממני. מה גם שאחותי בלונדינית ובהירת עור עוד יותר ממני, ומבנה הגוף שלנו מאוד דומה. רואים שאנחנו אחיות".
אחרי הפגישה הראשונה עם אחותך נשמר הקשר ביניכן?
"אחותי עזבה את הארץ והקשר בינינו היום טלפוני בעיקר. לא סתם לא רציתי לחפש את המשפחה הביולוגית. אני לא מאמינה בקשר שנוצר ממפגש פתאומי בגיל בוגר. לא גדלנו יחד, קיבלנו חינוך שונה וספגנו תרבות שונה, אין לנו חוויות וזיכרונות משותפים, בעצם אין לנו שום דבר משותף. את חברותיי אני בוחרת, ופה מצופה ממני להתחבר למישהי כשאנחנו באות מעולמות שונים, רק כי יש בינינו קשר דם? מה זה השטויות האלה? אנשים מצפים שהסיפור ייגמר בנשיקות וחיבוקים ואהבה גדולה, אבל זה לא קורה".
חייה של דרורה קלדרון רצופים התמודדויות לא פשוטות. בתה הבכורה, איטל קלדרון, שהיתה אמנית ופסלת מחוננת שהציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם, הייתה מתמודדת נפש ("סכיזופרנית", מתעקשת אמה. "אני לא אוהבת שמסתתרים מאחורי כינויים מתייפייפים") ונפטרה בגיל 43, ביחידת הדיור הצמודה לבית המשפחה. בתה השנייה, שרון כדר, התעוורה במהלך הריונה הראשון, כשבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה) גדלה בצורה פתאומית ולחצה על עצב הראייה. "הרופאים קיוו שאחרי הלידה הלחץ יֵרד והראייה תחזור, אבל היא לא חזרה לראות", אומרת קלדרון. "בהמשך נולדו לה עוד שני בנים והיא לא נותנת לעיוורון לשבש את חייה. היא עוסקת בספורט אתגרי, למדה במכון אדלר, מרצה על חייה, התנדבה לשיחות עם אסירים בכלא באר־שבע, מטיילת ועושה כל מה שצריך. ויש לה בעל - מפעל הפיס".
חרדת נטישה תמידית
קלדרון התחילה לרקום שטיחי קיר יפהפיים לפני 55 שנה. "אני קוראת להם מפות רוחניות ונפשיות, כי יש בהם המון סערה", היא אומרת. אחדים מהם מכסים את קירות ביתה המטופח. במהלך השנים זכתה להוקרה במיוחד בחו"ל. "רק בארץ לא מעריכים אותי כראוי", היא אומרת. למרות זאת, מדי יום היא יושבת בחדר העבודה שבקומת הקרקע, מאזינה לתוכניות שונות ורוקמת בחוטי צמר בדייקנות ובסבלנות אין קץ. "העבודה על כל שטיח כזה נמשכת כשנה", היא מדגישה.
העולם שלך מלא ובעצם את מכירה את נסיבות מסירתך לאימוץ. אז מה פתאום החלטת בגיל הזה לפתוח את התיק?
"יש בי סקרנות להבין מה היא חשבה כשהשאירה אותי בבית החולים. אולי השאירה רמז לזה שבעצם לא רצתה לעזוב אותי. אולי זה יעשה לי טוב לגלות שהיא לא רצתה להיפרד ממני ונאלצה לעשות את זה. הסיפור של צחי ברדוגו עורר אצלי מחדש את הרגשות שכאילו שככו אבל בעצם בעבעו מתחת לפני השטח כל השנים. בשידור ששמעתי הוא סיפר שאמו השאירה אותו בבית החולים כשהיה בן ארבעה ימים - מה שבעצם קרה גם אצלי. הוא סיפר שגדל אצל הורים נפלאים שעטפו אותו בחום ואהבה, מה שגרם לו להימנע מפתיחת התיק מחשש שיפגע בהם, וכך גם אני. הסיפור שלו ריגש אותי כי הוא דומה לשלי".
"ילד מאומץ, ולא חשוב באיזה גיל, תמיד מרגיש חרדת נטישה. לי אישית היו שנים ארוכות של חרדת נטישה בכל סוג של מערכת יחסים. בדיעבד, אני מאמינה שהייתי יותר מאושרת אילו לא ידעתי שאני מאומצת"
צחי, בעבר היית איש עסקים. מה גרם לך לעשות הסבה לסיוע למאומצים ולמאמצים?
"אולי זה סוג של תרפיה מבחינתי. אמרתי לעצמי שהלוואי שהיה לי במסע שלי מישהו שבא משם שהיה מלווה אותי יד ביד".
יש לא מעט אנשי מקצוע שעוסקים בכך - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים.
"אנשי המקצוע האלה, ככל שיהיו מיומנים, נכנסים לתמונה בשלב שהמאומץ פונה בבקשה לפתיחת התיק, לאחר שגמר אומר לעשות את הצעד. אבל הקשיים, ההתלבטויות וסערת הרגשות מתחילים הרבה לפני. בשלב הזה, אני מאמין, מי שבא עם מטען של חוויות, קונפליקטים והתמודדויות שחווה בעצמו בנושא מסוגל להבין, להרגיש ולעזור הרבה יותר מאנשי המקצוע. את זה אני מפתח בשנה האחרונה במסגרת עמותת 'משפחתא'".
דרורה: "מי שאינו מאומץ לא יכול להבין ולהיכנס לנפשו של מאומץ, שנושא איתו לאורך כל חייו את השאלה 'למה זרקו אותי'. ילד מאומץ, ולא חשוב באיזה גיל, תמיד מרגיש חרדת נטישה. לי אישית היו שנים ארוכות של חרדת נטישה בכל סוג של מערכת יחסים. בדיעבד, אני מאמינה שהייתי יותר מאושרת אילו לא ידעתי שאני מאומצת".
"יש בי סקרנות להבין מה חשבה כשהשאירה אותי בבית החולים. אולי השאירה רמז לזה שבעצם לא רצתה לעזוב אותי. אולי זה יעשה לי טוב לגלות שהיא לא רצתה להיפרד ממני ונאלצה לעשות את זה"
מעשית, באיזה שלב נמצאת הבקשה לפתיחת תיק האימוץ שלך?
"ריכזתי את כל החומרים שנמצאים אצלי: תעודת לידה, מסמך אימוץ, התמונה של ההורים הביולוגיים (שקיבלה מאחותה, צ"ר), הכתבה סביב המפגש עם האחות ועוד. צחי, בסיוע העמותה, פנה בשמי לשירות למען הילד וביקש כל מידע שניתן לאסוף מכל בסיס נתונים שקיים מאותה תקופה. בשירות הביעו אמפתיה והבטיחו להפוך כל אבן כדי לסייע".
8 צפייה בגלריה
דרורה על רקע שטיחי הקיר שהיא רוקמת. "אני קוראת להם מפות רוחניות ונפשיות, כי יש בהם המון סערה"
(צילום: חיים הורנשטיין)
האם יש סיכוי למצוא תיקי אימוץ מלפני קום המדינה?
"יש בהחלט תיעודים של תיקי אימוץ שנפתחו לפני קום המדינה ונעשו לפי חוקי המנדט", נמסר ממשרד הרווחה והביטחון החברתי בתשובה לשאלתנו. האם דרורה קלדרון היא האדם המבוגר ביותר בישראל שביקש לפתוח את תיק האימוץ? על כך השיבו לנו: "בלי להתייחס לאדם מסוים, כבר היו כמה אנשים מבוגרים מאוד שביקשו לפתוח את תיק האימוץ".
