הסיפור של נופר לוינגר (38), שחקנית, רקדנית ומורה למחול, מתגוררת בתל־אביב:
"גדלתי בידיעה שאין לי אבא. כשהייתי בת חמש ילד מהגן אמר לי: 'בטח שיש לך אבא, לכולם יש'. חזרתי הביתה בוכה. אמא הושיבה אותי ואמרה: 'זה נכון, יש לך אבא', הראתה לי תמונה שלו ואמרה לי את שמו. היא סיפרה שהם הכירו במסיבה כשהייתה בת 35 והתפתח ביניהם קשר. להפתעתה הוא הציע להביא איתה ילד לעולם, בתנאי שלא יהיה מחויב לשום דבר, והיא הסכימה. היא סיפרה גם שהוא הציע את השם נופר.
כשהייתי בת שלוש וחצי, כך אמא סיפרה, פגשנו אותו באקראי ברחוב והוא אפילו לא הסתכל לכיוון שלי, אולי כדי לא להיקשר. גם דודה שלי פגשה אותו במקרה ברחוב, וכך נודע לנו שיש לי אח צעיר ממני בשנה וחצי מאישה נוספת.
יום אחד, כשהייתי בכיתה ד', צלצלתי ל־144 וביקשתי את מספר הטלפון של אבא שלי. התקשרתי והיה תפוס. למחרת ניסיתי שוב, לא הייתה תשובה, והחלטתי לעזוב את זה. אהבתי את הסיפור שסיפרתי לעצמי, על ילדה שמחפשת את אבא שלה, אבל לא חשבתי מה יקרה אם הוא באמת יענה לי.
בעקבות העבודה של אמא שלי עברנו כמה פעמים דירה. בתחילת כיתה ז' חזרנו לגור בירושלים, שבה נולדתי. אמא דאגה שלא יחסר לי דבר והעניקה לי אהבה ללא תנאים. ככל שהתבגרתי הבנתי כמה היא הייתה פורצת דרך ואמיצה.
"בקורונה עלו בי מחשבות שמפאת גילו, אולי הוא מת. דפקתי על הדלת של השכנה שלו. התנצלתי ושאלתי אם היא יכולה לספר לי עליו, אם הוא חי, אם הוא בריא"
בחטיבת הביניים התקבלתי ללימודי פסנתר באקדמיה למחול ומוזיקה. נאבקתי להתקבל למגמת המחול, למרות שהמורים טענו שאני לא מתאימה. בסופו של דבר סיימתי בהצטיינות, המשכתי למסלול מעשי באקדמיה הגבוהה למחול בירושלים ורקדתי בלהקות מחול מקצועיות.
בגיל 28 הייתה לי נקודת משבר. החלטתי לנסות כיוון אחר בחיים, ללמוד משחק. לפני שהתחלתי את הלימודים עברה לי בראש מחשבה על אבא שלי. אולי היה שם משהו בתת־מודע, שרצה לנבור פנימה לפני שיעורי המשחק. גיגלתי את שמו ומצאתי את כתובתו. כמה שבועות אחרי כן הייתי אצל חברה באזור שבו הוא גר. הכנסתי את כתובתו לווייז וראיתי שזה חמש דקות ממני. בהבזק של רגע החלטתי לנסוע לשם, הייתי נורא סקרנית. הגעתי, חניתי, עשיתי סיבוב, ראיתי את השם שלו על תיבת הדואר והסקתי שהוא חי לבד.
עמדתי מול הדלת שלו בקומת הקרקע והלב שלי דפק חזק. זה הכי קרוב שהייתי אי פעם לאבא שלי. עמדתי להקיש על הדלת, אבל אז הבנתי שזה לא הוגן כלפיו, כי אני לא יודעת באיזה מצב אמצא אותו. בנוסף עלה בי פחד מדחייה. בדיוק כשעמדתי ללכת, נדלק אור אצלו בבית, ראיתי צללית ורצתי לאוטו, מתנשפת. רק אחרי כמה חודשים סיפרתי על זה לאמא שלי והיא אמרה שהייתה שמחה אם הייתי פוגשת אותו.
"תמיד הייתה לי פנטזיה שאבא שלי יראה אותי בטלוויזיה או ישמע עליי וידע שאני הבת שלו. הוא הרי יודע איך קוראים לי, הוא נתן לי את שמי"
כעבור שנתיים שוב נסעתי לביתו. הקפתי את הבניין, ראיתי שיש לו חצר אחורית, והשקפתי עליה מחצר הבניין הסמוך. כביסה שהייתה תלויה בין שני עצים העידה שיש כאן חיים. ראיתי מישהו ישן על מיטה בחצר. פתאום הוא התעורר והתיישב, ואני קפצתי אל מאחורי שיח. כשהוא נכנס לבית, ראיתי אותו מהגב: גבוה, שחום, שיער שיבה מלא. בהמשך הוא שוב יצא החוצה עם כוס קפה, היינו באותו קו אווירי. אם היה מרים קצת את העיניים, היה רואה אותי. ראיתי את הפנים שלו ורעדתי בכל הגוף. הדמות הערטילאית פתאום קרמה עור וגידים. הוא נשכב על המיטה וקרא עיתון. הלב שלי דפק בטירוף. פחדתי לזוז, לא לעשות רעש. זו הייתה חוויה סוריאליסטית. רק כשהוא נרדם הלכתי משם.
בזמן הקורונה עלו בי מחשבות, שמפאת גילו אולי הוא מת, שאולי פספסתי את ההזדמנות שלי. החלטתי לדפוק על הדלת של השכנה שלו. התנצלתי ושאלתי אם היא יכולה לספר לי עליו, אם הוא חי, אם הוא בריא. היא ענתה: 'כן, ראיתי אותו היום בצהריים', ושאלה אם אני הבת שלו. הייתי כל כך מופתעת. עניתי: 'כן, איך ידעת?'. הבנתי שכנראה יש לי עוד אחים. הייתי נסערת. היא הכניסה אותי אליה ונתנה לי כוס מים. מאז לא הגעתי לשם. חשבתי לשלוח לו מכתב ולהבהיר שאני לא צריכה ממנו שום דבר, אלא רק רוצה להכיר אותו.
בשנתיים שעברו מאז, קריירת המשחק שלי המשיכה להתפתח. עכשיו אני משחקת בתפקיד מרכזי בהצגה 'פטר והזאב' של תיאטרון אורנה פורת לילדים (שתעלה בסוכות) בשיתוף עם להקת פרסקו, שבה רקדתי ארבע שנים.
תמיד הייתה לי פנטזיה שאבא שלי יראה אותי בטלוויזיה או ישמע עליי וידע שאני הבת שלו. הוא הרי יודע איך קוראים לי, הוא נתן לי את שמי. קיוויתי שאולי הוא יצטער שהוא לא מכיר אותי".
שורה תחתונה: "אני רוצה לפגוש ולהכיר את אבא שלי, היום אני כבר מוכנה להתמודד עם דחייה, במידה שתהיה כזו. ואם יש לי אחים, הייתי שמחה לדעת מי הם ואולי גם להכיר אותם".
פורסם לראשונה: 20:54, 31.08.23
