סיפורה של בתאל בטיש, בת 29 מבת ים, עובדת בסיירת סל"ע (סיירת לביטחון ולשיטור עירוני) של עיריית תל אביב־יפו: "נולדתי מכורה לסמים. האמא הביולוגית שלי השתמשה בהרואין לפני ההיריון ובמהלכו, הייתי פגה והייתה לי מה שנקרא "תסמונת גמילה מסמים ביילוד". זה בעצם קריז, כי הסמים עברו דרך חבל הטבור.
שמונה חודשים הייתי בבית חולים לצורך גמילה ומשפחה אומנת טיפלה בי. ואז עברתי למשפחה מאמצת, המשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש. זו הייתה הפעם השלישית שהחליפו לי שם: ההורים הביולוגיים קראו לי תמר, משפחת האומנה קראה לי מור והמאמצים החליפו את שמי לבתאל. האבא המאמץ שלי הוא מהנדס, אמא עבדה בביטוח. אנשים מלומדים, נורמטיבים. הם היו בני 46 כשקיבלו אותי, גיל מאוחר יחסית.
הייתה לי ילדות רגילה ושמחה, ואז כשהייתי בת 12 חברה מהכיתה אמרה לי "את מאומצת". בכלל לא ידעתי מה זה. שאלתי את ההורים שלי והם סיפרו לי. לקחתי את זה קשה, זה היה כמו רעם ביום בהיר. ההורים אמרו שלא רצו לספר לי בגיל צעיר מדי. גם אז הם לא סיפרו הכול, לא ידעתי שההורים הביולוגים שלי היו נרקומנים.
"אני יודעת את השמות של כל הנרקומנים באזור. כשאני רואה אותם כואב לי, לא רק בגלל אמא שלי. אני רואה מה הם עוברים"
אחרי הצבא הייתי סקרנית לדעת על העבר שלי, אבל עוד לפני שפתחתי את התיק התקשרו מהרווחה ואמרו שמישהי השאירה לי מכתב בתיק האימוץ. מהמכתב הבנתי שההורים היו מכורים לסמים ושיש לי עוד אחים ואחיות, שכולם נמסרו לאימוץ. לפי מה שהיה כתוב שם, לאבא הביולוגי יש משפחה חדשה ולכן אי־אפשר לקבל את השם שלו. חייבים לקבל קודם את האישור שלו. היה כתוב שם גם שלא ידוע מה קרה עם האמא הביולוגית. מי שהשאירה את המכתב הייתה אחת האחיות שלי. יצרתי איתה קשר. היא אמרה שהיא יודעת מה השם של האבא הביולוגי ובאיזו עיר הוא גר. חיפשתי את מספר הטלפון שלו, היו כמה אנשים עם השם שלו באותה העיר, התקשרתי לכל אחד מהם ושאלתי "מסרת במקרה ילדים לאימוץ?", עד שהגעתי למספר הנכון.
מי שענתה לטלפון הייתה אמא של האבא הביולוגי, סבתא שלי. היא התחילה לצרוח 'הילדה שלך'. האבא הביולוגי היה לידה. דיברנו בטלפון והוא הזמין אותי לארוחת שישי. זה היה מרגש וגם מוזר. את בעצם מגיעה לבית של אדם זר. שאלתי אותו את כל השאלות שרציתי לשאול וקיבלתי חלק מהתשובות. הוא סיפר לי איך קוראים לאמי הביולוגית. גיליתי שהיא בבית חולים פסיכיאטרי ובחרתי לא לפגוש אותה.
שניים מהאחים הביולוגיים שלי לא פתחו את תיק האימוץ עדיין ואין לי מידע עליהם. השארתי להם מכתבים. עם שאר האחים אני בקשר חברי ומשתדלת לפגוש אותם מדי פעם.
אני לא כועסת על האמא הביולוגית שלי, אני מרחמת עליה כי הסמים הם מחלה ארורה. בגלל זה בעבודה אני לא מתייחסת לנרקומנים כמו לזבל, אלא מנסה לעזור להם.
העבודה בסל"ע הייתה חלום שלי. הגשתי מועמדות כמה פעמים וזה לא יצא, עד שקיבלו אותי לעבודה לפני שלוש שנים. זו סיירת לביטחון ושיטור עירוני בתל אביב, שמטרתה לשמור על הסדר הציבורי ולחזק את תחושת הביטחון של התושבים. אני עובדת בתחנת שרת, שחולשת על הגזרה של דרום העיר, כולל נווה שאנן והתחנה המרכזית. הציעו לי לעבור לתחנות אחרות אבל אני לא רוצה, זה האזור הכי מאתגר בעיר ולעבוד בו זו שליחות.
רציתי להגיע לאזור הזה כדי להבין מה קרה להורים שלי כשהם צרכו סמים. כשאני רואה נרקומנים כואב לי, לא רק בגלל אמא שלי. אני רואה מה הם עוברים. לפעמים גונבים מהם, לפעמים מרביצים להם. אני מנסה להיות רגישה לבעיות שלהם, להציע עזרה. לפעמים אני מסדרת להם מקום לישון בלילה, לפעמים קונה להם אוכל מהכסף שלי או יוצרת קשר עם עובדות סוציאליות בשבילם. אני מכירה את כל הנרקומנים באזור באופן אישי, יודעת את השמות שלהם. יש מישהי שאני בקשר עם הבנות שלה. היא סיפרה לי את הסיפור שלה ואני סיפרתי לה את שלי. יש לנו קשר מיוחד.
יום אחד ראיתי באזור התחנה המרכזית את אחת החברות הכי טובות שהיו לי בתיכון. שאלתי אותה "מה את עושה פה?", "נפלתי לסמים", היא אמרה לי. הזמנתי לה רווחה באותו רגע. כיום היא במרכז גמילה, משתקמת.
שורה תחתונה: לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם מישהו היה רואה את אמא שלי כמו שאנחנו רואים בעבודה את הנרקומנים. אולי מצבה היה טוב יותר אם היו נותנים לה פתח לצאת מהמעגל ההרסני הזה. אני, בכל אופן, גאה בכך שאני יכולה לעזור לאחרים.
