כ־900 אנשים מתקשרים מדי יום למוקד ער"ן (עזרה ראשונה נפשית). רבים מהעונים בשעות הלילה הם ישראלים וישראליות שגרים בחו"ל. הסידור הזה מאפשר למתנדבים בארץ לעשות פחות משמרות בלילות, הזמן שבו יש יותר פניות, ואילו בצד השני של העולם מדובר בשעות היום.
"במשך שנים ניסיתי למצוא דרכים לפתור את בעיית הזמינות בלילות", אומר דוד קורן, מנכ"ל ער"ן. "המתנדבים הם אנשים עובדים, וקשה לצפות מהם להיות ערים בלילות".
כך נולד הרעיון לשלב במערך מתנדבים מחו"ל, מתוך מחשבה שכמו שמתנדב יכול לענות לשיחה מרמת גן, הוא יכול לענות גם מניו יורק. כיום, מתוך כ־2,000 מתנדבים, כ־250 גרים בחו"ל, והם עונים כמעט למחצית מהשיחות במהלך הלילות. יעל מוושינגטון, ורד מבוסטון וענת ממלבורן הן חלק ממערך המתנדבים.
"המצוקות אוניברסליות"
יעל מרוז, מנתחת עסקית פרילנסרית ("אחרי הרבה שנים בחברות הייטק"), נשואה ואמא ל־2, וושינגטון די־סי, ארצות הברית.
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, ואחרי האוניברסיטה פגשתי את בן זוגי האמריקאי ועברתי לארצות הברית. אנחנו חיים כבר 25 שנה בוושינגטון די־סי, מקום מעניין, מרתק, קשה ומבלבל, מאוד־מאוד פוליטי".
איך הגעת להתנדבות בער"ן?
"לפני כחמש שנים פנה אליי גיסי מהארץ, שמתנדב בער"ן כבר שנים, ואמר לי: ‘למה שלא תתנדבי גם?'. אמרתי לו: ‘איך זה אפשרי?', והוא הסביר לי שיש פלטפורמה אונליין שאפשר להתנדב בה מכל מקום בעולם. אני חשבתי שזה גאוני. באותה תקופה חיפשתי אפשרות להתנדבות, ומבחינתי אם זו התנדבות בעברית ואם הנושא קשור בבריאות הנפש זה מתאים לי מאוד, כי אני באה מבית של עובדים סוציאליים".
באילו נושאים אנשים פונים במצבי שגרה?
"בדרך כלל אנשים פונים בשל קושי כלכלי, כאב נפשי, מתחים במשפחה או בדידות קשה. אני מתנדבת בדרך כלל בשישי בערב ובשעות הלילה של ישראל, זמנים שבהם הבדידות גוברת. לפעמים מדובר באנשים עם משבר רגעי, אבל פעמים רבות מדובר באנשים בודדים מאוד. התפקיד שלנו הוא להיות שם איתם ולתת להם להרגיש שהם לא לבד. לפעמים כל מה שאת יכולה לעשות זה להיות שם ולספוג את הכעס שלהם. האנונימיות מאפשרת שיתופים עמוקים, בעיקר של פונים צעירים שמעדיפים מענה אנונימי על פני שיחה עם ההורים או עם יועצים בבית הספר".
הרגשת שינוי בפניות אחרי ה־7 באוקטובר?
"בשבועות ובחודשים הראשונים הייתה קפיצה של מאות אחוזים בפניות. בשבוע הראשון קיבלתי שיחה מבחור שהיה בפסטיבל הנובה עם שתי ידידות שנרצחו. הוא לא סיפר לאף אחד שהוא נוסע לשם, וגם אחרי האירוע הוא הסתיר שהוא היה שם. הוא לא היה מסוגל לדבר על מה שהוא ראה. הרגשתי שאני עדה לטראומה קשה וכל מה שאני יכולה לעשות זה להיות איתו במצוקה שלו ולהקשיב.
"כשהיו אזעקות באמצע שיחות שאלתי את הפונים אם הם רוצים שאשאיר את השיחה פתוחה ונחזור לשוחח אחרי היציאה מהמרחב המוגן או שהם מעדיפים לנתק. בדרך כלל הם העדיפו להישאר יחד על הקו. אולי היה משהו מנחם בידיעה שמתנדבת ער״ן מחכה לשמוע שהכול בסדר ושיש חזרה לנורמליות אחרי היציאה".
אנשים יכולים לשאול "איך את יכולה להבין את המצוקות שלנו כאן?". מה את עונה?
"המצוקות של הפונים והפונות לער״ן הן אוניברסליות - בדידות, קשיים במשפחה, קשיים כלכליים, משברי אמצע החיים, קשיים חברתיים. אני לא צריכה להיות פיזית בארץ כדי להבין כמה המצב הפוליטי, המלחמות ושאר הקשיים והלחצים משפיעים על הקשיים ומעצימים אותם. אבל בסופו של דבר, מעטים הפונים שמציינים את החיים בארץ כמרכז הקושי. בסופו של דבר, את מדברת עם בחור שחברתו נפרדה ממנו, עם איש מבוגר ובודד, עם נערה שחברתה הטובה מתרחקת ממנה או עם אישה שמתקשה להתרגל לבית הריק אחרי שילדיה עזבו".
בכל זאת, יש מצוקות שאופייניות לישראלים ולא לאמריקאים?
"אין לי למה להשוות כי אני לא מתנדבת בקו המצוקה הנפשית האמריקאי, אף שהרעיון עלה במוחי. אבל אני מתארת לעצמי שהקשיים הייחודיים לישראל - איומים קיומיים מסביב, מצב המשק, חוסר השוויון בנטל, הסכנות לדמוקרטיה, הפילוג בעם, וכמובן ה־7 באוקטובר, החטופים, מצוקת המילואימניקים - כל אלה מעצימים את תחושת סיר הלחץ וגם את המצוקות הפרטיות של הפונים".
"אני מסיימת משמרת ואומרת לעצמי, ‘וואו, עזרתי היום לארבעה אנשים שלא הייתי מדברת איתם בדרך אחרת’. זה נותן לי הרגשה שאני חלק, גם אם אני לא פיזית שם"
מה את עונה אם מתקשר שואל איפה את?
"אני אישית לא נוטה לחשוף פרטים אישיים. לפעמים פונים שואלים בת כמה אני או מה מצבי המשפחתי או אם אני פסיכולוגית במקצועי. אם ממש מבקשים אני מספרת פרטים כלליים, למשל, שאני אמא לילדים או שאני מהמרכז - מה שנכון, אני תל אביבית מבטן ומלידה. אף פעם לא חשפתי שאני משוחחת מחו״ל, זה לא רלוונטי לשיחה ועלול להסיט את מוקד השיחה מהפונה אליי".
קרה שאמרת "בוקר טוב" במקום "לילה טוב"?
"אני משתדלת לזכור מה השעה אצל הפונים ולהתארגן לפי זה. יש לי יום קבוע ושעות די קבועות של משמרות, כך שזה לא קורה. במשמרת, אני מתנתקת מכל רעשי הרקע - משפחה, נייד, וכו׳".
את מבחינה בשינויים אצלנו? בשפה למשל?
"לפעמים, בעיקר כשמדברים עם בני נוער. לשמחתי אני צופה לפעמים בסדרות ישראליות או ב'ארץ נהדרת' ולומדת מילים וביטויים חדשים עבורי, למשל 'בלתי' (במקום בלתי נסבל), 'קשוח' (במקום מאתגר או קשה) או 'תכלס' (במובן של בדיוק)".
ההתנדבות נתנה לך כלים גם לחייך האישיים?
"לגמרי. הכלי המרכזי של הקשבה טוטלית, ללא שיפוטיות וללא קפיצה מיידית למתן פתרונות, עוזר לי ביומיום עם הילדים, עם בן הזוג ועם חברות. לכולנו יש נטייה לתת מיד דוגמאות מעצמנו ועצות לאחרים, שזה ממש ההפך מההקשבה הער"נית. מעבר לזה, ההתנדבות הזאת מחברת אותי לארץ שבאתי ממנה. אני מסיימת משמרת ואומרת לעצמי, ‘וואו, עזרתי היום לארבעה אנשים שלא הייתי מדברת איתם בדרך אחרת’. זה נותן לי הרגשה שאני חלק, גם אם אני לא פיזית שם”.
תבואי להצביע בישראל?
"אני מתכוונת להגיע. זו זכות וחובה של כל אזרח ואזרחית להצביע ולהשפיע".
שקלת לחזור לגור כאן?
"זאת שאלה שעולה מדי כמה שנים, בעיקר במעברי החיים - ילדים, עבודה, הורים מזדקנים. כרגע זה לא על הפרק".
שיחה שאני לא שוכחת
"אני זוכרת שיחה עם אישה באמצע החיים, שאמרה שהיא בעצמה לא יודעת בדיוק למה היא מתקשרת כי לכאורה הכול בסדר. היא בזוגיות טובה עם ילדים ועבודה שהיא אוהבת, מבלה עם חברים, ובכל זאת מרגישה ריקנות. משהו בתוכה לא מסונכרן. השיחה נחרטה לי בזיכרון כי זו לא הייתה שיחה של אדם במצוקה או שיחת חירום, אלא פשוט מישהי שהחיים לא מממשים עבורה איזו הבטחה, ועבורה הקושי אמיתי. זה היה מעניין, פילוסופי אפילו, דיברנו על איך אנחנו יוצקים משמעות לחיים. היא הייתה צריכה שיכירו בקושי שלה בלי שיפוטיות ובסוף השיחה אמרה שהוקל לה".
"הזהות הישראלית דומיננטית באישיות שלי"
ענת קוסן (55), פסיכולוגית, נשואה ואמא ל־2, מלבורן, אוסטרליה
"גדלתי בראשון לציון ויש לי משפחה בארץ. הגעתי לפה ב־1998 בעקבות בן הזוג שלי לשעבר, שהוא אוסטרלי. היום אנחנו כבר לא ביחד”.
איך הגעת להתנדבות?
"כשראיתי את הפרסום על ההתנדבות בער"ן לפני כארבע שנים התרגשתי. זה גם ענה לי על הרצון להתנסות בעבודה בבריאות הנפש, כי הגעתי לתחום בגיל מאוחר יחסית אחרי הסבה. לפני כן עבדתי כצלמת פורטרטים, לימדתי צילום והצגתי בתערוכות - אבל זה לא היה דבר שהרגשתי אליו חיבור עמוק כפי שאני חשה כמטפלת. ההתנדבות אפשרה לי להתחבר לחלק הישראלי שבי - גם לארץ וגם לקהילה הישראלית באוסטרליה. התנדבתי לפני כן בארגון אוסטרלי, אבל להתנדבות בער"ן יש צביון אחר לגמרי. היא הרחיבה לי את החיים מבחינת תחושת השייכות, החיבור ותחושת התרומה. החלק הישראלי שלי לא ממש יכול לבוא לידי ביטוי באוסטרליה, וזה היה עצוב לי. היום אני מלווה את הקבוצה החדשה של המתנדבים וגם מעבירה משוב למתנדבות ותיקות".
העובדה שאת פסיכולוגית רלוונטית לשיחות בהתנדבות?
"כשהתחלתי את ההתנדבות הייתי צריכה באמת לעשות בראש איזושהי עבודה כדי להפריד, אבל אחרי ההכשרה ועם הזמן קל לי יותר לחדד לעצמי את ההבנה שלא מדובר בטיפול אלא בסיוע”.
אנשים יכולים לתהות איך את יכולה להבין את המצוקה של מי שנמצא בישראל. החיים שלנו כאן שונים מאוד מהחיים במלבורן. מי שמתקשר יודע איפה את נמצאת?
"הפונים על הקו לא מודעים לעובדה שהם מדברים עם מתנדב מחו״ל. אבל בלי קשר אם הם יודעים או לא, מצוקה נפשית זו חוויה אנושית גלובלית והיא מתבטאת בכל מקום. אולי בארץ הטריגרים ספציפיים, אבל טראומה זו טראומה, חרדה זו חרדה, דיכאון הוא דיכאון וכן הלאה. בנוסף לזה, הזהות הישראלית שלי היא חלק דומיננטי באישיות שלי ואיך שאני מגדירה את עצמי, ולכן יש אלמנט עמוק שמחבר אותי אל הפונים גם אם אני לא מעורבת ישירות בקשיים היומיומיים".
מה את עונה אם מתקשר שואל איפה את נמצאת?
"אני משתדלת לא להיכנס לפרטים האלה, כי זה לא כל כך חשוב לשיחה ולמתן תמיכה. יש דרכים להתחמק ממתן תשובה".
קרה שהיית עדה לאזעקה באמצע השיחה?
"כן. כמה פעמים. ואם אנשים היו בממ"ד או במרחב מוגן, השיחה נמשכה".
במצב כזה, ובכלל, איך את יכולה לעזור מרחוק?
"מה שאני יכולה לעשות זה להרגיע, לקרקע, לשלוט בנשימה, להבטיח שאני פה”.
"מצוקה נפשית זו חוויה אנושית גלובלית. אולי בארץ הטריגרים ספציפיים, אבל טראומה זו טראומה, חרדה זו חרדה, דיכאון הוא דיכאון"
השיחות שמגיעות אליכם הן מאנשים שמתקשרים בלילה בזמן ישראל. קרה לך שאמרת "בוקר טוב" במקום "לילה טוב"?
"אנחנו עונים 'ער"ן שלום', גם כי הרבה פעמים הפונים הנמצאים במצוקה לא חווים את הלילה או את הבוקר כטוב. הרבה פעמים אלה אנשים שמתקשים לישון, גם בגלל הבעיה שמפריעה להם. לפעמים אלה אנשים שנמצאים במוסד כלשהו ובלילה יש פחות אנשי צוות שיכולים לעזור. רוב האנשים פשוט צריכים מישהו שיקשיב להם, והמטרה שלנו היא באמת לאוורר, לשקף ולתקף".
את לא בארץ כמעט 30 שנה, דברים השתנו בינתיים. השפה משתנה כל הזמן.
"יש ביטויי סלנג שלא מוכרים לי, אז זה עלול רגע לבלבל, אבל אני יכולה להבין את הכוונה מהקונטקסט. קורה גם שאני שוכחת מילים בעברית. אבל יש לי קשר חזק עם חברים ישראלים פה, אז השימוש בעברית כמעט יומיומי".
יש מצוקות שאופייניות לישראלים בארץ ולא לאוסטרלים?
"לא ממש. אני חושבת שההבדל הוא גודל המצוקה וכמות האנשים שחווים אותה. הלחצים הסביבתיים שאנשים חווים בארץ יוצרים מצבים הרבה יותר אקוטיים מאשר באוסטרליה. בנוסף אני חושבת שיש פחות תמיכה כלכלית ושירותים ציבוריים בארץ לעומת באוסטרליה".
תבואי להצביע בבחירות?
"כן".
שקלת לחזור לגור כאן?
"בשנים הראשונות היו לי מחשבות לחזור, אבל אחרי שהילדים נולדו זה נהפך למורכב יותר. למדתי לקבל את עצב המרחק ואת תחושת החסך, עם כל הטוב שיצרתי לי פה. הבנתי שתחושת שייכות היא לאו דווקא תלוית מקום, זה משהו שנמצא בלב, וכל עוד אני מוקפת באנשים שמבינים ורואים אותי ושומרת על קשר עם המשפחה והחברים בארץ, אני בסדר במקום שבו אני נמצאת".
שיחה שאני לא שוכחת
"בזמן המלחמה הראשונה עם איראן פנתה אלינו מישהי שהמרחב המוגן שלה היה חדר המדרגות, והבעיה הייתה מערכת יחסים בעייתית שלה עם חלק מהשכנים. מעבר לטילים, היא הייתה בחרדה גדולה בגלל ההכרח לשהות איתם. דיברנו על דברים שהיא יכולה לעשות כדי לחוש טוב יותר בין האזעקות, על דרכים להירגע, כמו נשימות עמוקות. דיברנו על ניסיון למצוא שכנים שאיתם יש לה מערכת יחסים חיובית יותר ולא להיתפס לאלה שיש איתם מריבות. אני לא יודעת מה קרה בהמשך, אנחנו מנסים בזמן השיחה להביא את הפונה למקום שיש בו קצת יותר שליטה ויציבות, שאולי יעזור גם לאחר השיחה".
"רציתי קשר אנושי דרך העברית"
ורד רוזן, מעצבת פנים, נשואה ואמא ל־3, גרה באזור בוסטון
"הגענו לארצות הברית ב־2001 בעקבות ההתמחות של בעלי, שהוא רופא ילדים, ונשארנו. אבל הקשר לישראל תמיד נשאר חזק".
איך הגעת לער"ן?
"שמעתי על הקורס של ער"ן בימי הקורונה ומיד ידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה. העובדה שמדובר בארגון ישראלי משמעותית בשבילי. הרגשתי שאני רוצה קשר אנושי דרך העברית. שפה זה לא רק שפה, זו תרבות שלמה. אני עדיין חולמת בעברית, מתבדחת בעברית, והאפשרות להיות בקשר רציף כזה עם אנשים בעברית דיברה אליי. בסופו של דבר, העיסוק שלי כמעצבת פנים הוא במותרות של החיים, ורציתי לעשות משהו שיש לו גם משמעות של נתינה.
"אחרי 7 באוקטובר הרגשתי במיוחד כמה ההתנדבות מאפשרת לי להרגיש חלק. כשהייתי על הקו הרגשתי שאני עושה משהו אמיתי, כי הרי לא יכולתי להביא אוכל ללוחמים או ללכת לקטיף כמו שעשו בישראל".
אנשים יכולים לתהות איך את יכולה להבין את המצוקות שלנו כאן.
"רוב הפונים לא מודעים לכך שייתכן שהמתנדב לא גר בישראל. אבל לעצם השאלה - אני לא באמת יכולה להבין לגמרי את המצוקות של מי שחי בארץ, בדיוק כמו שאני לא יכולה באמת להיכנס לנעליים של מי שסובל מכל מצוקה שלא חוויתי על בשרי. התפקיד שלי הוא לא להבין, אלא להיות נוכחת במלואי ולתת לפונה את התחושה שלפחות בזמן השיחה איתי היא לא לבד במצוקה שלה. אני יושבת לידה בבור שבו היא נמצאת, ושואלת מתוך סקרנות ואמפתיה איך זה מרגיש בגוף ובנפש להיות במקום הקשה והכואב הזה".
"אחרי 7 באוקטובר הרגשתי כמה ההתנדבות מאפשרת לי להרגיש חלק. הרי לא יכולתי להביא אוכל ללוחמים או ללכת לקטיף כמו שעשו בישראל"
יש מצוקות שאופייניות לישראלים ולא לאמריקאים?
"אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת כיוון שאין לי ניסיון בשיחות מהסוג הזה עם אמריקאים. אני מאמינה שהחוויה האנושית על כל מצוקותיה חוצה גבולות ותרבויות. עם זאת, נסיבות החיים, העוצמה והאופן שבו המצוקות האלה מתבטאות יכולים להיות שונים".
איך היית מאפיינת את רוב הפונים ששמעת? יש משהו משותף?
“מדובר ממש בכל הקשת. אין מאפיינים ייחודיים. לפעמים אנשים מספרים דברים שהם מתביישים או נבוכים לספר, ולא רוצים שישפטו אותם. חלק מהאנשים שיתפו אותנו שהפסיכולוג או הפסיכיאטר אמרו להם שאם הם לא זמינים, שיפנו לער"ן”.
קיבלת כלים שעזרו לך גם בחיים הפרטיים שלך?
"מאוד־מאוד. קודם כול הבנתי מה זו הקשבה אמיתית. הבנתי שאני צריכה לסגור את העיניים ולהיכנס למקום שבו אני מרגישה את מי שמדבר מולי ומסוגלת להתחבר, להפנים ולהרגיש גם דברים שהוא לא אומר. סוג של ריכוז ונוכחות שכמעט לא קיימים בעולם שבו אנחנו חיים. זו הקשבה מיוחדת וזו המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת אחד לשני. היום, כשאני מתחילה בטעות לתת עצות או לחפור לחברה במקום להקשיב, אני נהיית מודעת לזה מהר מאוד”.
תבואי להצביע בבחירות?
"כן".
שיחה שאני לא שוכחת
"הייתה לי שיחה עם בחורה שתיארה לי מערכת יחסים לא פשוטה עם בעלה. לא הייתה שם אלימות פיזית אבל כן היו דברים קשים. אני זוכרת את השיחה הזאת דווקא כי הרגשתי אוזלת יד. הסיטואציה הייתה כזאת שהיא לא באמת יכולה לצאת ממנה, מכל מיני סיבות. ולפעמים באמת כל מה שאפשר זה להקשיב ולדעת שבסיום השיחה היא חוזרת לעולם שלה. זה לא קל.
אני זוכרת גם שיחה עם בחורה שנכנסה להתקף חרדה בימים הראשונים של המלחמה. בדיוק הייתה לנו הרצאה על כך שהתקף חרדה נמשך בדרך כלל כ־45 דקות. אמרתי לה ממש את זה, ואמרתי לה שאני איתה עד שזה יסתיים, וכך היה. אחרי שיחה כזאת יש הרגשה טובה. אני תמיד אומרת שהתפקיד שלנו הוא להביא את מי שאנחנו מדברים איתו ממקום נמוך למקום קצת יותר גבוה. לפעמים זה מצליח".
- מספר הטלפון של ער"ן: 1201, זמין 24 שעות ביממה
