"היא הייתה הנסיכה שלנו". עדי גוזי עם דני ושושי שרון

עדי גוזי, שהצילה את שירה איסקוב, במפגש עם הורי האומנה שלה: "מודה להם שלא ויתרו עליי"

לפני כ-30 שנה, שושי ודני שרון קיבלו משירותי הרווחה פעוטה שהוצאה מביתה. אמרו להם שזה לכמה ימים, ובסוף היא נשארה יותר מעשור. כעת הם מספרים על הדרך הארוכה שעשו יחד - מהתקופה שבה נהגה לברוח להם בלילות ועד שנבחרה להשיא משואה ביום העצמאות

פורסם: 05.09.21, 08:38
לחצו לצפייה בסרטון
( כתבת וידאו: קרן נתנזון -וייץ, צילום: ירון ברנר, עריכה: תמר אברם)
למרות שהייתה רק בת חמש, עדי גוזי (34) זוכרת את היום שבו הוביל אותה אביה לבית של שושי ודני שרון בחצור־הגלילית. היא זוכרת את הפחד, את חרדת הנטישה, את ההבנה שזהו, מעכשיו זו רק היא לעצמה.
מי שמכיר את בני הזוג שרון יודע שלא הייתה לה סיבה לדאגה, אבל עדי הקטנה לא ידעה זאת. היא לא הבינה למה תולשים אותה מאמא ואבא, מפרידים אותה מהאחים הגדולים שלה, שנשלחו לפנימייה, ומוסרים אותה לידיהם של אנשים זרים.
"נכנסתי לבית שאני לא מכירה, הסתכלתי על אבא כשהוא התרחק והייתי מבוהלת", היא משחזרת. "אני זוכרת ששושי הושיטה אליי ידיים ובאה לחבק אותי ולהכניס אותי הביתה, ועבר לי בראש, 'למה אבא שלי משאיר אותי פה?'. ושתביני, כשהגעתי אליהם כבר הכינו לי חדר משלי עם טלוויזיה, ולמי הייתה אז טלוויזיה בחדר? הרגשתי שנבחרתי, ועדיין התפללתי שאמא ואבא שלי יחזרו להיות ביחד ואני אחזור הביתה".
עדי: "אני זוכרת ששושי הושיטה אליי ידיים ובאה לחבק אותי ולהכניס אותי הביתה, ועבר לי בראש, 'למה אבא שלי משאיר אותי פה?'
כשעדי הגיעה לביתם, עבדה שושי במחלקת הרווחה של המועצה, ודני היה שוטר במשטרת ראש־פינה. הם לא התכוונו לשמש משפחת אומנה לעדי, אלא רק להיות פתרון זמני עד שתועבר למשפחת אומנה. אבל גם הם לא יכלו להתעלם מהמתיקות שלה מצד אחד, ומהביטחון העצמי ומחוש הצדק המפותח שלה מצד שני, תכונות שסייעו לה שלושה עשורים מאוחר יותר להציל את חייה של שירה איסקוב מידי בעלה אביעד משה, שהורשע לאחרונה בניסיון לרצוח אותה.
"יש לנו זוג חברים שאמרו לנו שעדי עוד תהיה עורכת דין כשתהיה גדולה, מרוב שהיא הייתה אסרטיבית", נזכרת שושי. "היו לנו שלושה ילדים קטנים משלנו, ולא התכוונו לקחת עוד אחד, אבל כשהציעו לנו לקחת אותה לכמה ימים, לא יכולנו לסרב. האחים הגדולים שלה נשלחו לפנימייה והיא הייתה כל כך קטנה, לאן ישלחו אותה, לבית יתומים?".
דני: "אחרי שהכרנו אותה כבר לא יכולנו להיפרד ממנה".
איך הגעתם להיות משפחת קלט חירום?
שושי: "עוד כשהייתי רווקה עבדתי במחלקת הרווחה, ומדי פעם התעורר צורך דחוף לקחת ילדים שהוצאו מביתם עד שימצאו להם משפחה. יצא לי לקחת כמה ילדים לכמה ימים לבית של ההורים שלי. את הילד הראשון קיבלתי ביום שישי חורפי במיוחד, לקראת כניסת השבת, ולא היה לי כלום בבית. הלכתי לחפש בגדים ואוכל בשבילו אצל השכנים. הוא היה כל כך חולה, שבסוף ביליתי איתו כל השבת בבית חולים, וביום ראשון הוא התאושש ולקחו אותו לקלט חירום".
דני: "אצלי זה התחיל כשהגעתי כשוטר לבית של זוג צעיר בקריית־שמונה, ומצאתי שם תינוקת מלאה בצריבות של סיגריות. ממש התחלתי לבכות".
שוש: "הוא כמעט הביא לי אותה הביתה. הצעתי לדני כמה פעמים שנהיה משפחת אומנה, והוא לא רצה לשמוע, אבל אחרי המקרה הזה, של התינוקת, נרשמנו להיות משפחת קלט, כלומר משפחה שמקבלת ילדים בסיכון מהרגע להרגע, עד שמוצאים להם משפחת אומנה. עדי הייתה הראשונה שהביאו לנו, אמרו לי שזה רק לכמה ימים עד שיסדרו לה מסגרת, בסוף היא נשארה יותר מעשר שנים".
איך הילדים שלכם קיבלו אותה?
"הם היו קצת יותר גדולים ממנה, ומאוד התלהבו. הבנות שלי נתנו לה את כל הברביות שלהן, היא הייתה הנסיכה שלנו. היה לנו בית גדול, היה לה חדר משלה, אבל היא רצתה לישון רק איתן".
עדי: "איך שהגעתי הילדים שלהם ישר רצו והביאו לי את כל הצעצועים שלהם וישבו לשחק איתי. זה מאוד הרגיע אותי באותו רגע".

4 צפייה בגלריה
עדי גוזי עם הוריה דני ושושי שרון
עדי גוזי עם הוריה דני ושושי שרון
"הרגשתי שנבחרתי, ועדיין התפללתי שאמא ואבא שלי יחזרו"
(צילום: אוראל כהן)

שושי (72) החלה לעבוד במחלקת הרווחה של מועצת חצור־הגלילית בגיל 20, ועסקה בעבודה סוציאלית בעיקר עם קשישים, זאת למרות שלא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה ("עשיתי קורס"). בגיל 32 הכירה את דני (71), יליד בריטניה שעלה לארץ בגיל 29, התגייס ליחידת האלפיניסטים של גולני והוכר כחייל בודד. הוא היה אז בן 31.
"בראש השנה ידיד שלי שאל אותי אם אני מוכנה לארח חייל בודד לחג, ושמחתי לעזור. אירחתי את דני לחג, והוא לא רצה ללכת", היא מחייכת.
דני: "נדלקתי על מרוקאית, מה לעשות" (צוחק).
שוש: "הוא נדלק על המשפחה שלי יותר מאשר עליי. הייתי בת 32 וכבר לחוצת חתונה, אבל לא התלהבתי ממנו בכלל בהתחלה, רק אחר כך ראיתי שהוא שווה משהו והסכמתי להתחתן איתו" (צוחקת).
דני, פנסיונר של משטרת ישראל, נולד בוויילס שבבריטניה, ואחרי מות אביו החליט לעלות לארץ. "סבא וסבתא שלי הגיעו לוויילס בגלל אנטישמיות - סבא שלי מלטביה וסבתא שלי מאוקראינה", הוא מספר. "הם היו דתיים, סבא שלי היה החזן הראשון של בית הכנסת בוויילס. גדלתי בבית ציוני, אמא שלי עמדה בראש הפדרציה הציונית והייתה נשיאת ויצ"ו באנגליה. אחרי מלחמת ששת הימים האנטישמיות גברה והחלטתי לעלות לארץ".
לפני תשע שנים עזבו שושי ודני את חצור־הגלילית ועברו להתגורר בראשון־לציון, ליד הילדים ענת (39), אתי (38) וחיים (37) והנכדים.
בואו נחזור לאחור, איך הייתה ההשתלבות של עדי אצלכם?
שושי: "אל תשאלי מה עברנו איתה, כל פעם היו מזעיקים אותי לבית ספר בגלל סיפור אחר, מה שלא קרה אף פעם עם הילדים שלי. עדי עשתה לנו בית ספר".
דני: "היא לא הייתה ילדה קלה, ואיתי במיוחד. לקח זמן עד שהיא קיבלה אותי. בגלל המדים של השוטר היה לי קשה להתקרב אליה כשהייתה קטנה".
דני: "היא לא הייתה ילדה קלה, ואיתי במיוחד. לקח זמן עד שהיא קיבלה אותי. בגלל המדים של השוטר היה לי קשה להתקרב אליה כשהייתה קטנה".
שוש: "היו לילות שהיא הייתה נעלמת, הבן שלי היה יוצא לחפש אותה עם האוטו, נוסע עד ראש־פינה. לפעמים הוא לא היה מוצא אותה עד הבוקר".
עדי: "נכון, הייתי ילדה קשה ודעתנית, ממש בלתי נסבלת, ואני מודה להם שהם לא ויתרו עליי. הייתי חוצפנית, כל הזמן אמרתי לשושי 'את לא אמא שלי, אז אל תחליטי עליי', ואם היא הייתה נותנת לי עונש להישאר בחדר, הייתי אומרת לה 'מי שואל אותך?', פותחת את השער והולכת. ברחתי מהבית לא פעם ונשארתי בחוץ עד השעות הקטנות של הלילה".
לאן הלכת?
"להרים ולגבעות של ראש־פינה. הייתי מדברת שם עם בורא עולם ואומרת לו, 'מה זה? למה לכולם יש אמא ואבא נורמליים ורק לי לא? למה לכולם יש ביטחון ורק אני לבד? את כל הכעס שהיה לי על העולם הוצאתי על שושי ודני, הם חטפו את כל האש למרות שלא הגיע להם. הם היו הטובים בסיפור הזה. למדתי מהם כל כך הרבה, גם האנגלית שלי זה מהם, ממש ברמת שפת אם. אמא של דני באה לגור איתנו באיזשהו שלב והיא דיברה רק אנגלית. היא הייתה חולת אלצהיימר ולא ידעה בכלל מי אני. היא כל הזמן היתה מספרת לי על הילדה שדני ושושי מגדלים והיא בעצם לא שלהם. כשהייתי אומרת לה שזו אני, היא הייתה צוחקת ואומרת 'סילי מי' ושתי דקות אחרי זה מספרת לי מחדש את אותו הסיפור".
איזה קשר היה אז עם ההורים של עדי?
שושי: "אבא של עדי הוא אדם מדהים. הוא היה בא לבקר אותה כל שבת והיה מאוד מעורב בחיים שלה, למרות שהוא כבר בנה משפחה חדשה. עם אמא שלה לא היה קשר. פעם חגגנו לעדי יום הולדת, נדמה לי של גיל שש, והזמנתי אותה. היא לא באה אבל שלחה מתנה, כתבה לה 'מזל טוב לעדי' וחתמה את שמה. לא אמא, לא באהבה".
שוש: "היו לילות שהיא הייתה נעלמת, הבן שלי היה יוצא לחפש אותה עם האוטו, נוסע עד ראש־פינה. לפעמים הוא לא היה מוצא אותה עד הבוקר".
עדי: "לא אשכח את היום הזה. היא שלחה לי מכתביות, ובאותה תקופה הכי אהבתי מכתביות, היה לי אוסף מטורף. אחרי שהקריאו לי את הפתק לקחתי את כל המכתביות שלה וזרקתי לפח. יומיים אחרי זה נפלה לי שן והאמנתי שאם אשים את השן מתחת לכרית ואתפלל ממש חזק, תבוא פיית השיניים ותיתן לי מתנה. קמתי בבוקר ובאמת הייתה שם מתנה: סט איפור שחלמתי עליו. זה גרם לי כל כך הרבה אושר, הרגשתי שמישהו רואה ושומע אותי. עם השנים הבנתי שהפיה שלי הייתה שושי".
יש לך קשר עם אמך הביולוגית היום?
"בגיל 19 ניסיתי ליצור איתה קשר, אבל זה לא צלח. הייתי חיילת בודדה, קיבלתי מהצבא מעל ומעבר, כולל דירה, וזה היה הזמן שבו יכולתי להתמודד עם האמת של חיי. החלטתי שאני באה אליה ופותחת הכל, רציתי להבין למה היא ויתרה עליי. שאלתי אותה, 'למה עשית את זה? לא כאב לך?', והיא ענתה שלא היה לה לילה אחד שהיא לא בכתה עליי. אמרתי לה, 'אבל הייתי פה לידך, למה לא באת?'. היא לא ענתה. היו שם הרבה דמעות, אבל תשובות לא היו".
סלחת לה?
"החלטתי שאני לא שופטת, לא אותה ולא את אבא שלי. הם בכל זאת הביאו אותי לעולם, זה מספיק כדי להכיר להם תודה".
שושי: "בחתונה של עדי המשפחה של אמא שלה רצתה שהיא תעמוד מתחת לחופה לצדה, ועדי לא הסכימה. היא אמרה 'רק שושי'".
עדי: "אמרתי לשושי ודני, 'אני רוצה שאתם תעמדו בכניסה ותקבלו את האורחים שלי בתור ההורים שלי ביחד עם אבא שלי'. זה כל כך הגיע להם על כל השנים שהם אכלו ממני קש ובכל זאת לא ויתרו עליי. הייתה התנגדות לזה מצד המשפחה של אמא שלי, אבל לא ייחסתי לזה בכלל חשיבות".

4 צפייה בגלריה
עדי גוזי עם הוריה דני ושושי שרון
עדי גוזי עם הוריה דני ושושי שרון
עדי גוזי עם הוריה דני ושושי שרון
(צילום: אוראל כהן)

בגיל 13 עדי החליטה לתפוס את עצמה בידיים, לאחר שהרגישה לדבריה שהיא "מידרדרת ומגיעה למקומות לא טובים". "לא היה לי טוב בבית הספר, הרגשתי שלא מקבלים אותי, התייחסו אליי כמו אל נטע זר והסתכלו עליי בעין עקומה", היא מספרת.
במה זה התבטא?
"רוב ההורים של החברות שלי לא הסכימו שאבוא אליהן הביתה, ולא התביישו להגיד לי את זה בפנים. התייחסו אליי כמו אל ילדה מופרעת, וזה הפך לנבואה שמגשימה את עצמה. נדחקתי לחברתם של הילדים המופרעים. בכיתה ו' כבר התחלתי לעשן, ויום אחד תפסתי את עצמי, הלכתי לעובדת הסוציאלית וביקשתי ממנה שתשלח אותי לפנימייה. שושי ודני התנגדו, הם לא רצו לוותר עליי, אבל הייתי נחושה, וכשאני רוצה משהו, אי־אפשר לעצור אותי".
עדי: "ההורים של החברות שלי לא הסכימו שאבוא אליהן הביתה, ונדחקתי לחברתם של הילדים המופרעים. בכיתה ו' כבר התחלתי לעשן. כשביקשתי מהעובדת הסוציאלית שתשלח אותי לפנימייה, שושי ודני התנגדו"
כך הגיעה לפנימייה החקלאית בנהלל. "התאהבתי מיד במקום, אבל מצאתי את עצמי במלחמת הישרדות. הרגשתי כל הזמן תחת איום, והייתה שם המון אלימות. הייתי צריכה להגן על עצמי, לא הסכמתי שישפילו אותי או יקטינו אותי, אז החזרתי. העיפו אותי אחרי חצי שנה".
לאן הלכת?
"חזרתי לשושי ודני, הייתי שם עד סוף השנה, ואז עברתי לפנימיית 'מנוף' לילדים בסיכון. כולם שם הגיעו ממשפחות שבורות, לא הייתי מיוחדת. היה לי קשה בהתחלה, בחודשיים הראשונים הייתי ממש לבד, וגם שם הלכתי מכות כי גם הרגשתי מאוימת. לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי. ואז, ביום בהיר אחד, שלושה חודשים אחרי שהגעתי, הכרתי את בעלי גדי. הוא היה בכיתה י' ואני בכיתה ח'. אנחנו ביחד מאז שאני בת 14 וחצי".
איך התחברתם?
"חלפנו אחד מול השנייה בשביל, חייכנו אחד לשנייה והמשכנו. בערב הוא בא לחדר שלי ודפק לי בדלת, שאל אם בא לי לעשות טיול. אמרתי 'בשמחה', ומאז טיילנו כל ערב ביחד, יד ביד, ופתאום הרגשתי טוב. יש מישהו שאוהב אותי, שאכפת לו ממני, שממש מקשיב לי. הלב שלי התמלא ברוך ואהבה במקום התסכול, המרמור והחרדה. כל הכעס שהיה לי על העולם נעלם. חודשיים אחרי שהשתחררתי מהצבא התחתנו, שנינו היינו צריכים מסגרת, והחלום שלנו היה להקים בית משלנו".
איך הגעתם למצפה־רמון?
"המשפחה של גדי מבאר־שבע. אחרי שהתחתנו עברנו לשם והם קיבלו אותי בהרבה חום ואהבה. גדי הוא איש צבא, וכשהוא קיבל תפקיד במחנה רמון, עברנו למצפה".
עדי: "רציתי להבין למה אמי הביולוגית ויתרה עליי. שאלתי אותה, 'למה עשית את זה? לא כאב לך?', והיא ענתה שלא היה לה לילה אחד שהיא לא בכתה עליי"

בערב ראש השנה תשפ"א, בדיוק לפני שנה, כשעדי ערכה את שולחן החג, היא לא תיארה לעצמה שחייה עומדים להשתנות. בבגדים חגיגיים ישבה אז בסלון עם אביה ועם אחיה הבכור, שבאו לחגוג אצלה את החג, לצד בעלה גדי (35) ושלושת ילדיה: אוראל (12), רואי (9) ופלא (7).
ואז פלא הגיע בריצה מבחוץ וסיפר לה שהוא שומע תינוק בוכה. "לא התייחסתי, אמרתי לו שיש לו אמא ואבא שמטפלים בו, אבל הוא התעקש", היא משחזרת. "הוא יצא ואז חזר ואמר שהוא שומע 'פק פק' ועשה לי תנועות של מכות, אז אמרתי, 'טוב, בוא נבדוק'".
איך ידעת ללכת ישר לבית של שירה?
"יש שאלות שאין עליהן תשובות. לא יודעת להסביר את זה".
מה ראית כשהגעת לדירה?
"התריסים היו מוגפים, לא שמעתי צעקות, הנחתי את האוזן שלי על הדלת ושמעתי לחש 'הצילו, הצילו, הוא הורג אותי'. לא פתחו לי את הדלת, אז הצצתי מהחלון וראיתי אותה שוכבת על הרצפה. דפקתי חזק עד שאביעד פתח לי. ראיתי בן אדם עם מבט מזוגג בעיניים, הפנים שלו היו קפואות והיה לו מערוך ביד אחת וסכין ביד השנייה. צרחתי, 'זוז, עזוב אותה', דחפתי את הדלת ורצתי אליה. היא שכבה בתוך שלולית דם, החזקתי לה את הראש ואמרתי לה, 'אל תדאגי, אני פה. תחזיקי מעמד, הבן שלך זקוק לך'. היא אמרה, 'תשמרי לי עליו', ואמרתי: 'אני מבטיחה'".
לא פחדת להיכנס?
"לא חששתי לעצמי, חששתי לבנים שלי, שהיו מאחוריי, כי עם כל הרצון הטוב אני אמא ויש לי אחריות. ידעתי שאני לא המטרה שלו, אחרת הוא היה פוגע בי כשהייתי לבד מולו".
איך עבר עלייך החג?
"חיכיתי להדליק נרות שבת וזה נבצר ממני, כל השבת והחג הלכו לי. את הברכות של ראש השנה עשינו בשתיים בלילה, ושום דבר לא נבלע, לא היה לנו תיאבון. קיבלנו זכות גדולה להיות שליחים של בורא עולם ולהציל אישה ביום הקדוש הזה. הביטוי 'ואהבת לרעך כמוך' התממש והצלחנו לתת דוגמה לילדים שלנו מהי אהבת חינם, אבל שבועיים אחרי הסתובבתי עם ריח של דם באף, לא יכולתי לאכול, הכל עם טעם מתכתי נוראי".
איך המקרה השפיע עלייך מבחינה נפשית?
"בהתחלה חשבתי שאני בסדר, אבל אני לא יכולה להגיד שהכל ורוד, יש תקופות יותר קשות. כמה חודשים אחרי התחילו החרדות, הפחד של מה היה קורה אילו, והתחילו רעידות בגוף, זיעה קרה בלילה, דפיקות לב, מחנק. יש לי פסיכולוגית, אני מתקשרת אליה כשזה קורה, והיא עוזרת לי".
כששושי ודני שמעו על סיפור ההצלה של שירה איסקוב על ידי עדי ובני משפחתה, הם לא התפלאו. "איך ששמענו את זה, אמרנו זאת עדי, זה מתאים לה", אומרת שושי. "תמיד היה לה ביטחון מדהים, לא פלא שהיא לא התייחסה לסכין ולמערוך שאביעד החזיק ונכנסה להציל את שירה. אנחנו כל כך גאים בה, כל המשפחה. הנכד שלי, בכיתה ג', ביקש ממנה לבוא לתת הרצאה בכיתה שלו".

4 צפייה בגלריה
עדי גוזי ושירה איסקוב בטקס הדלקת המשואות
עדי גוזי ושירה איסקוב בטקס הדלקת המשואות
עדי גוזי ושירה איסקוב בטקס הדלקת המשואות
(צילום: אלכס קולומויסקי)

לאור העניין הרב שהיא מעוררת, עדי יוצאת עכשיו בסדרת הרצאות על סיפור ההצלה של איסקוב והשלכותיו על חייה. בהרצאות היא מספרת גם את סיפור ההצלה שלה, כילדה שנתלשה מביתה בגיל מוקדם, גדלה במשפחת אומנה ובפנימיות והגיעה להדליק משואה ביום העצמאות. "אני מספרת איך התגלגלה לפניי הזכות להציל חיים, איך אפשר לזהות מקרים של אלימות במשפחה ולמה חשוב להושיט יד", היא מפרטת. "אני מרצה במקלטי נשים ונערות, וגם בבתי ספר, בפני ילדים בסיכון וכאלה שאינם בסיכון".
בנוסף להרצאות היא החלה לשתף פעולה עם מכון סאמיט (ראו בהמשך) כדי לגייס עוד הורי אומנה. נכון להיום רשומות במכון 1,400 משפחות אומנה באזור ירושלים והדרום, אבל עדיין חסרות משפחות שיסכימו לפתוח את ביתן ואת לבן לילדים שלא שפר עליהם גורלם.
שושי: "לעדי תמיד היה ביטחון מדהים, לא פלא שהיא לא התייחסה לסכין ולמערוך שאביעד החזיק ונכנסה להציל את שירה. אנחנו כל כך גאים בה"
"כשפנו אליי בבקשה שאצטרף לקמפיין גיוס הורים, כמובן שבתור ילדת אומנה שקיבלה כל כך הרבה חום ואהבה במשפחת האומנה שלה, נרתמתי בשמחה. אני יודעת כמה זה חשוב שלכל ילד תהיה משפחה ובית", היא אומרת.
כבר יותר משש שנים היא מנהלת את תחנת הדלק "סונול" במצפה־רמון, ומדגישה שמנהליה הולכים לקראתה כשהיא נדרשת להתפנות להרצאות.
עד כמה חייך השתנו בשנה האחרונה?
"החיים שלי השתנו מאוד, ואני אגיד לך יותר מזה - אני עצמי השתניתי. הילדים שלי אפילו שמו לב לזה, שלא לדבר על בעלי. קשה לי לקבל את זה שאני לא אותה עדי שהייתי. מרוב שאני נשאבת לרצון להשמיע את הקול שלי ולעורר מודעות נגד אלימות במשפחה, אני שוכחת לפעמים שיש לי משפחה משלי שצריכה אותי. יש לי ילדה מתבגרת בת 12 שצריכה את אמא שלה, ואמא שלה כמעט לא בבית. יום אחד היא אמרה לי, 'אמא מה עובר עלייך, תראי מה נהיה ממך? את לא האמא שאני מכירה'. לא הפסקתי לבכות, כי אני יודעת שהיא צודקת".
אז למה בכל זאת את ממשיכה?
"העשייה הזאת הכניסה לחיים שלי כל כך הרבה עניין וסיפוק. אני רוצה להמשיך להוות דוגמה לילדים בסיכון. אני רוצה לחזק את מי שצריך אותי, לתת יד לילדים כמוני ולהראות להם שאפשר לבחור בדרך נכונה ולא ליפול לתהומות שאני בעצמי כמעט ונפלתי בהם".
איך בעלך גבי מקבל את זה?
"הוא סובל, הוא לא מתלהב מזה שהשתניתי. לקחו לו את האישה שהוא התחתן איתה, פתאום אשתו יורדת במשקל, מתלבשת אחרת, מתנהגת אחרת, והוא צריך לבשל ולארגן את הילדים, וזה קשה לו, אבל יש לי בעל מדהים והוא מפרגן בענק. הוא גבר נדיר, לפעמים אני אומרת לעצמי, 'מה עשיתי טוב בעולם שמגיע לי לקבל גבר כזה', לא פעם אני מרגישה שאני לא ראויה לו מספיק. איך הבת שלי אומרת? 'יש לך בעל שאוהב אותך יותר מאשר את עצמו'. כל מה שהוא רוצה זה לעשות את אשתו מאושרת".
עדי: "החיים שלי השתנו השנה. מרוב שאני רוצה לעורר מודעות נגד אלימות במשפחה, אני שוכחת לפעמים שיש לי משפחה משלי. בעלי לא מתלהב מזה. פתאום אשתו יורדת במשקל, מתלבשת אחרת, והוא צריך לבשל ולארגן את הילדים. זה קשה, אבל הוא מדהים ומפרגן בענק"
חשבתם להפוך בעצמכם למשפחת אומנה?
"אני חושבת על זה מילדות. כרגע, בגלל האינטנסיביות של החיים שלי, זה לא מתאים, אבל יום יבוא וזה יקרה. אני רוצה להגיד לך שביום שבו שירה שכבה על הרצפה מתבוססת בדמה וביקשה ממני לשמור לה על הילד, רציתי לקחת את הילד שלה ולגדל אותו כאחד מילדיי. אני כל כך שמחה שהיא הצליחה לצאת מזה ולגדל את הילד שלה בעצמה".
את בקשר איתה היום?
"אין לי קשר איתה בכלל, אבל היא תמיד אצלי בלב, וביום שהיא תרצה להתקרב אהיה שם בשבילה".
כמה שושי ודני היו איתך שם, ברגע ההוא שבו הצלת אותה?
"ברוח הם בוודאי היו איתי. למדתי מהם על אהבת אדם, נתינה, מסירות ואחריות. קיבלתי משושי ודני כל כך הרבה עקרונות וערכים, שהם היו הראשונים שהזמנתי לטקס המשואות, כי היה חשוב לי שהם ישבו שם איתי ברגע ההוא וידעו שזה שאני שם זה גם בזכותם".

רוצה להיות משפחת אומנה?

מכון סאמיט הוקם בירושלים בשנת 1973 לטיפול ושיקום מתבגרים ומבוגרים המתמודדים עם בעיות נפשיות ותפקודיות וזקוקים לשיקום פסיכו־סוציאלי. בנוסף, המכון מפעיל שירות אומנה המסייע ל־1,400 ילדים ונוער בסיכון מאזור ירושלים והדרום, שהוצאו מחזקת הוריהם בהסכמה או בצו בית משפט. עדי גוזי הצטרפה לאחרונה לחוג הידידים של המכון (בראש חוג הידידים עומד מנכ״ל משרד הבריאות לשעבר, משה בר סימן טוב).
"עדי מסמלת אישיות יוצאת דופן במובן של אינסטינקטים חזקים", אומרת אורית עמיאל, מנהלת שירות האומנה במכון. "כשיש לך אדם מבוגר, הורה אומנה, שאומר לך כילדה ׳אני איתך, את לא לבד׳, בבגרותך את מעבירה את זה הלאה. ועדי, שעוד מילדות הייתה צריכה להילחם על מקומה בעולם ולשרוד, עשתה בדיוק את זה – המשיכה את מה שהיא קיבלה".
בימים אלה, אומרת עמיאל, צוות המכון עובד מסביב לשעון. "זה לא קל. אנחנו נמצאים במצב של ריבוי פניות להשמת ילדי אומנה שזקוקים לבית חם, שלא ידענו כמותו מעולם - כולל ילדים עם מוגבלויות, ילדים שעברו התעללות והזנחה ואחים שאנחנו לא רוצים להפריד. משפחות שרוצות לשמש כמשפחות אומנה מוזמנות לפנות אלינו. רצוי שגילו של הילד הצעיר במשפחה יהיה חמש ומעלה, וחשוב שיהיו במשפחה יחסים יציבים, רצון לתרום ולהעניק אהבה לילדים, מקום בבית ומצב כלכלי תקין". רוצות עוד פרטים? מפגש 'זום' עם צוות מכון סאמיט, בהשתתפות עדי גוזי, יתקיים ביום שני, 13.9, בשעה 20:30. יש להירשם מראש באתר: Summit.org.il.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.