הפעם הראשונה שבה נכנסתי לאפליקציית היכרויות הייתה חצי שנה אחרי שאני והגרוש פיצלנו כתובות. זה לא נבע מבדידות. גם לא מסקרנות. זה נבע נטו מתחרות סמויה מול האקס. כן, לא נעים, מתנצלת. כפי שג'ורג' קוסטנזה השיב כשנשאל איך הוא חי עם עצמו: "זה לא קל".
הכול התחיל מזה שכמה שעות קודם, בעת שלקחנו את בתנו (אז בת שלוש) לטיול משותף, שאלתי אותו אם כבר יצא לו לצאת לדייט מאז שנפרדנו. החצוף השיב בנונשלנטיות שכבר היו לו שני דייטים עם שתי בחורות שונות! למה חצוף? מפני שבחודשים שבמהלכם רק דיברנו על פרידה, הוא לא הפסיק לשאול אם אני רואה את עצמי יוצאת עם מישהו מיד אחרי הפרידה. "כי עבורי זה מרגיש כל כך רחוק", הסביר. "לפחות שנה עד שאהיה מסוגל".
והנה, התברר שהדלת בקושי נטרקה וכבר הוא נכנס ל"אוקיי קיופיד" ויצא לדייט. שני דייטים! עם שתי בחורות שונות! כמובן, לא הייתה לי ברירה: איך שחזרתי הביתה ביררתי מה זה "קיופיד" וסגרתי לעצמי דייט. בעצם שניים.
זה לא קרה בגלל שרציתי לחזור אליו או בגלל שרציתי שיקנא. לא סיפרתי לו בכלל. זה נבע מתחושה שאני לא בהכרח גאה בה, אבל כזו שהמשיכה להתקיים בי גם בהמשך: בתקופות שבהן הייתי מאוהבת ובזוגיות מאושרת, היה לי הרבה יותר קל לפרגן לגרוש. לא רק שלא הזיז לי כשגם לו הייתה זוגיות, לפעמים אפילו הייתי מנסה לשדך לו. אבל בתקופות שבהן הייתי לבד... ובכן, סליחה, זה נורא... אבל האמת הכעורה צריכה להיאמר: היה לי נחמד שגם הוא לבד.
עכשיו בטח כל מיני יפי נפש יגידו: "את צריכה להיות עסוקה רק בעצמך", "את צריכה לחשוב מה זה אומר", אז תאמינו לי: חשבתי, המון, והבנתי שזה קיים בכולנו. חברה שלי, לדוגמה, שכבר מזמן התרגלה שלגרוש שלה יש זוגיות רצינית והיא עדיין בלי, הודתה בפניי שעכשיו, כשהבן שלהם עומד להתחתן, היא הכי תשמח לבן זוג, "כדי שגם לי יהיה עם מי לבוא לחתונה".
כי אם נרצה בזה או לא, בכולנו פועמת תחושת התחרותיות הזו מול מי שפעם שיחק איתנו באותו מגרש. גם אם הוא כבר מזמן חתם בקבוצה אחרת ואת עדיין מחפשת את הקבוצה המתאימה. רק שבתחרות הזו את אפילו לא חותרת לנצח, רק מבקשת שוויון. ועדיף 1:1 מאשר 0:0. אלא אם כן, ממש אין ברירה, ואז כמובן עדיף 1:0 לטובתך.
>> לפרק הקודם: אחרי הגירושים אמרו לי - תמצאי מהר זוגיות, אחרת תתרגלי ללבד
