סיפורה של רנה (מאושר) קלמן, בת " 96 פלוס", אלמנה, אם לארבעה, סבתא ל־ 12 , סבתא־רבתא לשבעה:
ב־90 מתוך 96 שנות חיי עברתי מלחמות. גדלתי בשכונת בורוכוב בגבעתיים, שסבי וסבתי היו ממייסדיה. ב־1936, כשהייתי בת שש, התחילו ה'מאורעות' שנמשכו שלוש שנים עד 1939, וכוונו אלינו יריות משרונה, שם התגוררו אז ערבים. בהמשך, במלחמת העולם השנייה, אבא שלי חפר לנו שוחה עמוקה גדולה בחצר הבית, מסביבה שקי חול, כדי להתמגן מהפצצות מהאוויר ומפגזי מרגמות.
כשסיימתי את כיתה ט' עברתי לבית הספר החקלאי לבנות בפתח תקווה, ובגיל 16 הצטרפנו לקבוצות של בנים מתנועת הנוער העובד והלומד ל'הכשרה מגויסת'. גרנו בקיבוץ אשדות יעקב. שבועיים עבדנו בעבודות שונות בקיבוץ ושבועיים התאמנו בחשאי במסגרת הפלמ"ח בקפ"פ (קרב פנים אל פנים) עם מקלות, למדנו להרכיב ולפרק תת־מקלע סטן, לזרוק רימונים ולנווט.
"הנכדים שלי אמרו לי שאני 'סלב' - מילה שאני שונאת. אני לא כוכב. אני אזרחית ישראלית, חלק מהקמת המדינה, וכך אני רוצה להישאר"
כל הכשרה התבקשה לתת למטה הפלמ"ח אנשים לתפקידים שונים, ואותי לקחו להיות המזכירה של הגדוד השלישי, שישב באיילת השחר. תפקידי היה לשלוח דיווחים מוצפנים מהמחלקות והפלוגות למטה, בעזרת מכשיר קשר. הייתי נוסעת לתל אביב ומעבירה חומרים למטה הפלמ"ח בתיק עם דפנות כפולות שבתוכו היו דוחות סודיים. הדרכים היו מסוכנות מאוד: בגליל היה מצור, לא היה קשר רציף עם מרכז הארץ והתנועה התקיימה בשיירות. הבריטים עוד היו כאן, אבל זה לא מנע מהערבים בכפרי הגליל העוינים לירות על המכוניות בכבישים, וכוחות הפלמ"ח הגנו על השיירות.
היו בחורים שיצאו למשימות ולא חזרו מהן, אבל לא היה זמן להתאבל. לא בכינו, אפילו לא במפגשים קורעי הלב עם בני המשפחות של הנופלים שהבאנו להם את החפצים של הבנים ההרוגים. עד היום אני לא יודעת לבכות, אנחנו דור שלא בוכה ולא מביע רגשות.
הנשים לא השתתפו רשמית בקרבות כלוחמות, אבל בהחלט היו קשריות, נהגות ג'יפים, חובשות, ויצאו עם הכוחות. אני לא השתתפתי בקרבות ממש, כי ישבתי במטה, אבל לא פעם נסעתי עם הבחורים להביא מים ליישובים עבריים שהיו נצורים. היה ברור שאי־אפשר לנסוע ללא נשק, אבל היה סיכון ברור שאם הבריטים יעצרו את הג'יפ הם יחרימו את הנשק ויכניסו את הנהג לכלא. המזל היה שהבריטים לא נהגו לערוך חיפוש על נשים, וכך אני ישבתי עם המפקד, במכנסיים קצרים וכאפייה, כשהסטן המפורק חבוי מתחת לבגדיי.
"היו בחורים שיצאו למשימות ולא חזרו מהן, אבל לא היה זמן להתאבל, לא בכינו. עד היום אני לא יודעת לבכות, אנחנו דור שלא מביע רגשות"
אחד התפקידים המרגשים שלי כמזכירת הגדוד היה הקשר הרציף עם המסתערבים של הפלמ"ח. אלה היו חבר'ה שלבשו בגדי ערבים ויצאו לארצות השכנות לאסוף מודיעין. לקראת צאתם הייתי מכינה להם סנדוויצ'ים לדרך, ומדי פעם, כשהם חזרו - אם חזרו, כי לא כולם שבו בשלום - היו מביאים לי מתנות קטנות. אחד מהם הביא לי מטפחת ראש לבנה, מעין כאפייה עם עיטורי חרוזים, וכעבור זמן היא שימשה אותי באופן שונה לגמרי: אחרי שהפלמ"ח צורף לצה"ל הייתי בדרכי לבסיס צריפין (אז סרפנד) ובדרך הפציצו אותנו מטוסים מצריים. שניים מהג'יפ שלי נהרגו, ואני ומזכירתו של יגאל אלון, מפקד חטיבת יפתח - נפצענו. השתמשתי במטפחת הלבנה שקיבלתי מהמסתערב כחוסם עורקים.
בפלמ"ח גם פגשתי את האיש שלי, משה קלמן. הוא היה מפקד הגדוד. נפגשנו יום־יום במסגרת התפקיד ולמדנו לסמוך אחד על השני. אני הייתי בת 18 והוא בן 24. לי היו מחזרים, ואותו רצו הרבה בנות מהגדוד. הוא היה חכם, החלטי, דייקן, לא הרבה במילים אבל ידע מה הוא רוצה. אנשים הלכו אחריו בעיניים עצומות. באחד הימים הוא כתב לי במכתב מהמם שהוא רוצה להמשיך את חייו איתי. התחתנו בל"ג בעומר 1948 בחצר הוריי. מי שהחזיק את החופה היה יגאל אלון, והאורחים שלנו היו חברי הגדוד, כולל הפצועים שהובאו מבתי החולים. עד היום יש לי הרבה תעודות ממוסגרות שקיבלנו כמתנת חתונה - אנשים תרמו לקק"ל ונטעו על שמנו עצים, לגאולת הקרקע.
"תפקידי היה לשלוח דיווחים מוצפנים מהמחלקות למטה. הייתי מעבירה חומרים בתיק עם דפנות כפולות"
אחרי הנישואים השתחררתי מצה"ל, הלכתי לסמינר וסיימתי עם תעודת גננת. הייתי גננת של עולים חדשים שלא ידעתי את שפתם. האיש שלי, שכבר היה אל"מ, רצה ללמוד הנדסה תעשייתית וכלכלה ונסענו לארצות הברית. שם נולד בננו הבכור. אני הייתי מדריכה לריקודי עם ובהמשך ניהלתי מחנה לבני נוער. חזרנו אחרי שבע שנים, ושלושת ילדינו הנוספים נולדו כאן.
לצערי, האיש שלי נפטר צעיר. הראייה שלי לא משהו ואני כמעט לא שומעת, ולפני 25 שנה, מאחר שלא רציתי ליפול לנטל על הילדים, נכנסתי לדיור המוגן במגדלי הים התיכון בנורדיה ואני חיה חיים פעילים ומלאים. במשך שנים העברתי חוג פעילות גופנית לנשים וגם ארגנתי הופעות בחגים ובאירועים.
אני לא יודעת איך ולמה, אבל במלחמה עם איראן הגיעו אליי אנשי פיקוד העורף ואמרו שהם רוצים להיעזר בי כדי להסביר לציבור את חשיבות המיגון וההקפדה על הנחיות פיקוד העורף. הם היו פה פעמיים, צילמו אותי ועשו סרטונים, וכשהראשון עלה לשידור, התחילו להגיע אליי הדים שהפכתי לכוכבת רשת. בהתחלה שאלתי מה זה רשת, כי אני לא מבינה ברשתות, והסבירו לי. הנכדים שלי עוקבים אחרי הרייטינג ואמרו לי שכעבור זמן קצר עברתי את מיליון הצפיות ושאני 'סלב' - מילה שאני שונאת. אני לא כוכב. אני אזרחית ישראלית, חלק מהקמת המדינה, וכך אני רוצה להישאר. מה שחשוב לי יותר זה שישמעו מה שאני, הזקנה, אומרת. ברור שאנשים צריכים להישמע להוראות פיקוד העורף ולהיכנס למרחב המוגן, כי זה מציל חיים. בכל אופן, אין בי פחד. אני מאמינה שהדור הנהדר הזה יוציא אותנו מהמדמנה שאנחנו מצויים בה".
שורה תחתונה: "כולם מדברים על שלום. בעיניי זו מילה מבוזבזת. אני בעד הסכמים. אם המנהיגים יבינו שכל צד צריך לוותר ויצליחו לנטרל את משחקי הכבוד, נוכל להגיע להסכם שיחזיק לשנים ארוכות"
פורסם לראשונה: 19:14, 21.04.26
