שאלו אותי: את יודעת לספור?
דורה לוי (זיניגרד), בת 32 מירושלים, שפית, מנהלת מטבח במסעדה ובעלת בית ספר דיגיטלי לאפייה בריאה (doralevi.com). אלמנה ואם לארבעה (12, 10, 5, שנתיים).
חודש אחד בלבד הייתה דורה במערכת החינוך: בגן חובה. "אני זוכרת הרבה בלגן, המון ילדים ומעט גננות. אבא שלי אמר: 'אני לא רואה סיבה להמשיך לשלוח אותה לגן'. הוריי הרגישו שמבחינה לימודית־חינוכית אני יכולה לקבל משהו יותר טוב מזה. נראה להם מוזר להעביר אותי בבוקר למקום אחר". היא גדלה באריאל, בכורה מתוך ארבעה. הוריה עלו מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90, אביה עבד בתפקיד מנהלי באוניברסיטת אריאל, ולאמה היה עסק ביתי לתפירת בגדי הנקה.
איך התנהל היום שלך כשהיית ילדה?
"קמתי בשבע בבוקר. עשיתי יוגה והתעמלות עם אמא ואחר כך הייתה שגרה לפי היום בשבוע. בימי שלישי נסענו בקביעות למפגש ילדים בחינוך ביתי. היה יום מוזיקה, והיו ימי למידה בבית. בנעוריי קמתי מאוחר יותר. אמא שלי בנתה לעצמה את השגרה בצורה שהתאימה לה ונהנתה מסגנון החיים הזה".
ומי לימד אתכם?
"אבא שלי, שהוא בעל תואר שני בפיזיקה, לימד מדעים ומתמטיקה וגם תנ"ך, ספרות ולשון. אמא שלי לימדה אנגלית, טבע, מלאכת יד ועוד. סבא וסבתא לימדו פיזיקה וכימיה. היו גם מורים חיצוניים: למדתי נגינה על פסנתר וכינור, הלכתי לחוגי ציור וקדרות וביקרתי במוזיאונים. אחי, שהתעניין במחשבים, קיבל העשרה בתחום. היה לנו חופש בחירה גדול. למדתי גם מהתבוננות באמא שלי שמנהלת את העסק שלה: כשנסעתי איתה לקנות בדים בתל אביב, למדתי על עולם העסקים, הטקסטיל וגם חשבון. הסביבה של ההורים הפכה לסביבה שלנו והעולם האמיתי לימד אותנו הרבה".
ומה עם חיי חברה?
"היו לנו חיים תוססים, כי אחת לשבוע כאמור נסענו למפגשי משפחות בחינוך ביתי, שם פגשנו המון ילדים בכל הגילאים, מכל מיני מקומות בארץ. זה היה הרבה יותר מעשיר מאשר ללכת לגן שיש בו ילדים בקבוצת גיל ספציפית עם גננת אחת. יכולנו לבחור עם מי להתחבר ואיך. בחינוך הביתי את מתחזקת קשרים שאת ממש רוצה בהם ולא בגלל שבמקרה ישבתן באותה כיתה".
היה עליכם פיקוח של המדינה?
"כן. פעם בשנה ביקר אצלנו קצין ביקור סדיר של האזור, אותו אחד שעסק גם במצבי קיצון ואלימות, לא מישהו ממשרד החינוך. הוא שאל כמה שאלות, הסתכל על הבית והלך. אחרי שההורים שלי הגישו בג"צ בנושא חוק חינוך חובה, הוחלט שמי שיגיע לבדוק את המשפחות יהיה איש חינוך. בנוסף, יצא חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא החינוך הביתי וניתנו נהלים".
השלמת תעודת בגרות?
"לא. בגיל 16 וחצי התחלתי ללמוד לבגרויות במתמטיקה, היסטוריה וספרות. בעודי מחכה לתאריכי המבחנים פגשתי ידיד מהחינוך הביתי, שסיפר לי שהוא התחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. התברר לי שלא צריך תעודת בגרות. נרשמתי לפתוחה, משם המשכתי לחוג ללימודי ארץ ישראל במסלול שנקרא 'אפיק משולב' באוניברסיטת בר־אילן, שם סיימתי תואר".
"בצבא, בגלל שלא היו לי 12 שנות לימוד, ציון הקב"א שלי היה נקודה מעל הנמוך ביותר. בכל פעם שפגשתי קצין מיון, הוא הסתכל על הנייר, הסתכל עליי ואמר: 'משהו פה לא מסתדר לי!'"
איזה קשיים צצו בעקבות החינוך הביתי?
"בזמנו אנשים לא הבינו מה זה. היו כאלה ששאלו: 'את יודעת לקרוא? ולספור?' נתנו לי תחושה שאני קוף שברח מהג'ונגל. כשהגיע צו ראשון, נוצרה בעיה. בלשכת הגיוס שאלו אותי איפה אני לומדת ועניתי שאני בחינוך ביתי. אמרו לי: 'מה חינוך ביתי? זה לא חוקי! מה אנחנו רושמים בשורה של התיכון?'. עניתי שאני לומדת באוניברסיטה הפתוחה. הם ענו: 'זה לא מסתדר בשורה של התיכון במחשב. את לא יכולה להגיד שם של תיכון?' הם לא ידעו איך להכיל את הסיטואציה ונוצרה ממש תקרית, קראו לקב"ן ואחר כך גם לזה שמעליו. רשמו לי אפס שנות לימוד ובגלל זה ציון הקב"א שלי היה ברצפה. בסוף התאהבתי, התחתנתי ולא עשיתי צבא. ואגב, לא מזמן רציתי להתנדב במד"א או באיחוד הצלה ולא קיבלו אותי כי אין לי תעודת בגרות. אמרתי להם: 'נכון שזאת בדיחה?', וענו לי: 'לא, לא מקבלים!' איזו סיטואציה הזויה. בחיים לא חשבתי שהעובדה שלא עשיתי בגרות תפריע לי בחיים".
ומה עם הילדים שלך?
"הילדים היו 11 שנים בחינוך ביתי, כיוון שזה נראה לי הדבר הטבעי והנכון. לצערי בעלי חלה ונפטר לפני חמישה חודשים. בתקופת הטיפולים, לפני שנה, הייתי צריכה לצאת לפרנס, והילדים נכנסו למסגרות. עשיתי להם שיחת הכנה, הסברתי שזו המציאות הנוכחית והם הבינו. להפתעתי כולם השתלבו יפה והם נהנים. היום אני מתגעגעת לזמן האיכות איתם".
בשורה התחתונה, את ממליצה על חינוך ביתי?
"כן, לא כי יש משהו רע במערכת החינוך, אלא כדי לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים, במיוחד בגילאים הקטנים. אני ממליצה להתייחס לכל רגע עם הילדים לא כאל מטלה או עול, אלא כהזדמנות לצמיחה ולהתפתחות".
לינוי בר גפןצילום: עדי אורנישאלו אותי: איך בכלל תלמדי?
נטע שפרון־אברהמס, בת 31 מכפר גלעדי, עובדת סוציאלית בחופשת לידה וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל חי־קריית שמונה בגליל, נשואה ואם לשלושה (6, 3, חצי שנה).
כשנולדה נטע, החליטו הוריה להוציא את חמשת אחיה הגדולים ממערכת החינוך. "זמן קצר קודם לכן הם נחשפו למאמר של יהודה אטלס בנושא, שנשמע להם הגיוני מאוד. אחרי שפגשו משפחה נוספת שהודיעה שלא תכניס את הילדים למערכת החינוך, הם הרגישו פחות לבד בעניין והחליטו ללכת על זה".
אביה ז"ל עסק ברפואה אלטרנטיבית, אמה מטפלת רגשית. "אצלנו זה לא היה בדיוק הום־סקולינג, אלא אנ־סקולינג", היא מבהירה. "לא הייתה תוכנית לימודים מסודרת ולא היה סדר יום סביב שיעורים. הוריי האמינו שהם לא צריכים להכווין אותנו מה ללמוד, אלא שאנחנו צריכים להביע עניין. במידה שמשהו עניין אותנו, ההורים עזרו וכיוונו. בגיל חמש־שש ביקשתי ללמוד לקרוא ואמא לימדה אותי. אם לא הייתי מבקשת, היא לא הייתה מלמדת".
ומה קורה אם יש בבית ילד שלא רוצה ללמוד?
"ילדים הם מטבעם סקרנים ולפעמים בתי הספר הקלאסיים של מערכת החינוך פוגעים בסקרנות ובתמימות שלהם ומסלילים אותם. זו מערכת שלא מתאימה לכל אחד, כשם שהחינוך הביתי לא מתאים לכל ילד או לכל הורה. ההורים שלי תמכו בנו בכל דרך אפשרית. אחי, למשל, התעניין במיתולוגיה המצרית, וההורים שלי עזרו לו בנושא".
איך התנהל היום שלך?
"בילדות הייתי מתעוררת בשש בבוקר, בנעוריי ישנתי יותר. בית של למידה ביתית הוא הרבה יותר רגוע מבית אחר, כי אין את הלחץ של הבוקר. מדי פעם הלכנו למפגשי משפחות מהחינוך הביתי. לעתים רחוקות היה ביקור מטעם המדינה, אבל אותי לא שאלו שאלות".
עם איזה קשיים התמודדת?
"עם תגובות של ילדים או מבוגרים חדשים, שרק הסתכלו על הנתון היבש, שאני לא לומדת באף בית ספר. היו ששאלו בזלזול: 'אז רגע, את יודעת כמה זה אחת ועוד אחת?' או: 'איך יכול להיות שאת לא לומדת בבית ספר? את בטח טיפשה!'. היה גם מישהו שאמר: 'כשתהיי גדולה תהיי מנקת רחובות'. אני יכולה להרגיע: אני לא מכירה אף ילד מהחינוך הביתי שהוא מנקה רחובות. סביב גיל 12-10 נעלבתי מכל ההערות האלה, אבל אחר כך זה הפסיק להפריע לי, כי ידעתי שאני לא טיפשה ושאם אני רוצה ללמוד משהו, אני יכולה".
"לא מזמן רציתי להתנדב במד"א ולא קיבלו אותי כי אין לי תעודת בגרות. אמרתי להם: 'נכון שזאת בדיחה?' וענו לי: 'לא, לא מקבלים!'"
איך זה השפיע על המשך חייך?
"בצבא היה לי קשה, כי שם מתייחסים לנתונים יבשים ולא לאדם שמולם. בגלל שלא היו לי 12 שנות לימוד ולא בגרות, ציון הקב"א שלי היה נקודה מעל הציון הנמוך ביותר. בכל פעם שפגשתי קצין מיון, הוא הסתכל על הנייר, הסתכל עליי ואמר: 'רגע... משהו פה לא מסתדר לי!'. למזלי הצלחתי להשמיע את קולי ושובצתי לתפקיד רל"שית של אל"מ, שם ניסיתי להשתמש ביכולות שלי. אני מאוד מקווה שכיום הצבא מתייחס לזה אחרת. כדי להתקבל למכינת מדעי החברה והרוח בתל חי, עברתי ועדת חריגים. לפני המכינה אנשים שאלו אותי: 'איך בכלל תלמדי אם את באה מחינוך ביתי?', אבל באתי לשם מבחירה ולא היה לי קשה ללמוד. אנשים שלמדו איתי שאלו: 'איך תיבחני אם אף פעם לא נבחנת?', אבל תפקדתי כמו כל מי שקצת נלחץ ובסוף עובר. ידעתי שאני חייבת להשיג ציונים גבוהים כדי להתקבל לעבודה סוציאלית. סיימתי בהצטיינות מכינה והתקבלתי לתואר ראשון. ככל שהשנים עוברות, אנשים מסתכלים יותר על האדם שאני ופחות על קורות חיי".
ומה עם הילדים שלך?
"הם לא בחינוך ביתי. עם הבכור הייתי בבית שנה וחודשיים, עם השני עשרה חודשים ועכשיו אני בבית חצי שנה עם הקטן. אם יכולתי, הייתי מושכת עד גיל שנתיים־שלוש. השיקול הוא בעיקר של עבודה והתפתחות אישית שלי. זה לא שאי אפשר להתפתח אישית כהורה בחינוך ביתי, אבל זה קשה יותר, בטח כשיש ילדים קטנים. בהשפעת הדרך שבה גדלתי, מה שחשוב לי הוא שיהיה להם טוב ושהם ירגישו בטוחים, ולא הציונים שישיגו".
שורה תחתונה?
"בסך הכול הייתה לי חוויה נהדרת מהחינוך הביתי. יש כל מיני שיקולים כלכליים ורגשיים, אבל אם יש ילד שסובל בבית ספר, וההורה מתוסכל ממערכת החינוך ורוצה ומסוגל לחנך אותו בבית, או בלי קשר למצב מערכת החינוך, אני ממליצה".
שאלו אותי: את יודעת את משפט פיתגורס?
מדין רגב־חומש (31) מאבו גוש, קוסמטיקאית ובעלת קליניקה לטיפולי פנים (אינסטגרם: midyan_regev_chumash), היא גרושה ואם לשלושה (8, 5, 3).
4 צפייה בגלריה
"להיות הורה בחינוך ביתי זה המון השקעה וצריך להתמסר לזה ב־ 100%"
(צילום: מיה־ לי בן דוד)
במשך שנתיים, בכיתות א'־ב', למדה מדין בבית ספר פתוח, ואז אמה החליטה שמוטב יהיה להשאיר אותה בבית עם אחיה התאום. היא גדלה בנס ציונה, בתם הצעירה של מורה למחול (כיום בעלת קייטרינג טבעוני) ומנהל משתלה. מלבד אחיה התאום, יש לה חמישה אחים נוספים.
איך היה המעבר מבית הספר הביתה?
"נשארתי בקשר עם החברות שלי, אז היה לי ביטחון שאני לא מאבדת את מה שאני אוהבת. "אני זוכרת שכשאמרתי לילדים חדשים שאני בחינוך ביתי הם פערו עיניים בפליאה גדולה וניסו להבין מה אני יודעת. בחנו אותי עם כל מיני שאלות כמו: 'את מכירה את משפט פיתגורס?' ותהו בקול רם מה יֵצא ממני בעתיד. מבוגרים הגיבו יותר בפרצופים. מאז חלפו שנים ואני מאמינה שההתייחסות למי שלומד בחינוך הביתי היא אחרת כיום".
מה היה סדר היום שלך?
"סדר היום היה דינמי והלימוד היה חווייתי: דיברנו, כתבנו, ענינו על שאלות, פתרנו חידות. הסתובבנו המון עם אמא, הלכנו למוזיאון או לחוגים מעשירים. למתמטיקה ולאנגלית היו לנו מורים פרטיים. טיילנו המון בעולם כמשפחה. אני שמחה על הכלים שקיבלתי, כמו חשיבה עצמאית ויכולת להסתכל על החיים בעוד זווית".
מבחינה חברתית היית מסופקת?
"כן. היו מפגשים של החינוך הביתי ובזכות העובדה שיש לי שישה אחים והורים חברתיים במיוחד, כל הזמן היו חברים בבית. בגיל 12 התחלתי לרקוד והיו לי חברות מהריקוד. עשיתי בגרות במחול, כתלמידה אקסטרנית בתיכון – וזו, אגב, הבגרות היחידה שלי. בזכותה הייתי רקדנית מצטיינת בצבא".
חסר לך שאין לך בגרות מלאה? למדת לימודים אקדמיים?
"לא, לא נמשכתי לדברים שדרשו תעודת בגרות".
ומה עם הילדים שלך?
"הקטנים בגנים, הגדול בבית ספר. העובדה שאני הייתי בחינוך ביתי ושאני חושבת דברים טובים על חינוך ביתי, לא אומרת באיזה חינוך הילדים שלי יהיו. אני לא ההורים שלי, אני אדם אחר. יש הרבה דרכים להתחנך וללמוד, אבל חשוב להבין מה נכון לילד שלך ומה נכון לך כהורה בסיטואציית החיים שלך. "להיות הורה בחינוך ביתי זה המון השקעה וצריך להתמסר לזה ב־100%. אי אפשר לעשות את זה בחצי כוח - ולא כל הורה יכול לעשות את זה. הילדים שלי אמנם לא בחינוך ביתי, אבל כן מקבלים את הערכים של הדרך הזו. חשוב לי לתת להם חוויות שהן לא רק לימודים, כמו טיולים בטבע".
הילדים של חוקרת החינוך הביתי ביקשו להיות במסגרות
ד"ר ענבל כהן מידן מעמק חפר, המוכרת גם כ"דוקטור אמא", היא חוקרת חינוך ביתי בישראל, יועצת חינוכית ומלווה משפחות שבוחרות בדרך הזו. היא נשואה ושלושת ילדיה גדלו בשלבים שונים בחינוך ביתי, אך כיום כולם לומדים במסגרות במערכת החינוך: בת ה־17 בבית ספר מכיתה א', בן ה־14 נכנס למסגרת בשנה שעברה ובן ה־11 הצטרף השנה. "את הדוקטורט שלי עשיתי תוך כדי שהייתי אמא בחינוך ביתי", היא מספרת. "השאלה שהעסיקה אותי הייתה מה המוטיבציה שמניעה אמהות לבחור בחינוך ביתי. זו בחירה מורכבת, שיש לה מחיר כבד".
ד"ר ענבל כהן מידןצילום : אלבום פרטיעד כמה זה קשור למצב מערכת החינוך?
"מה שמניע אמהות להעדיף חינוך ביתי הוא בחירת הלב שלהן. בשפה המחקרית זו מוטיבציה פנימית. זה לא בהכרח בגלל שהמערכת לא בסדר, לא בגלל טראומה מבית הספר ולא בגלל חרדה או קושי לשחרר. משהו בצו הלב שלהן חזק יותר מכל דבר אחר. יש הרבה אנשים שחוו קושי בבית הספר, ועדיין רובם שולחים את הילדים שלהם למסגרות. לכן אי אפשר להסביר את הבחירה הזאת רק דרך אכזבה מהמערכת. אצל רוב המשפחות שפגשתי, זה מתחיל מרצון עמוק לחיות אחרת".
איך בכלל לומדים בחינוך ביתי? ההורה הופך למורה?
"כאן צריך להוציא את בית הספר מהראש. החלק הלימודי הוא החלק הכי פחות דומיננטי. לא יושבים משמונה עד תשע על מתמטיקה ומתשע עד עשר על אנגלית. הילדים לומדים בדרכים אחרות, מתוך עניין, סקרנות ובשלות. הבן שלי למד לקרוא ולכתוב רק בגיל שמונה וחצי כי זה לא עניין אותו קודם. ברגע שהייתה הבשלה, זה קרה במהירות. תפיסת למידה משתנה כשמפסיקים למדוד אותה לפי המודל המוכר של בית הספר".
אבל בסוף הילדים שלך כן נכנסו למסגרות. למה?
"הם רצו. גידלתי ילדים שיהיו עצמאיים ויחליטו עבור עצמם, והייתי חייבת לעמוד מאחורי זה. לא יכולתי להחזיק אותם בבית בניגוד לרצונם. הבכור רצה קבוצת חברים גדולה יותר. יש גיל שבו הם כבר רוצים חבורה, ובחינוך ביתי זה לפעמים מורכב יותר לתפעול. הוא גם היה סקרן לגבי כיתה ובית ספר. הצעיר כבר נכנס לזה בצורה טבעית, כי במשך שנה ליווינו את אחיו לבית הספר, והוא פגש שם ילדים מהשכבה שלו. הם הפכו להיות החברים שלו".
מה באמת עם המחיר החברתי?
"גם כאן צריך לשאול מה זו בכלל חברתיות. אין קונפליקט מובנה בין חינוך ביתי ובין חברתיות. נכון, הילדים לא נמצאים כל יום עם 30 ילדים באותו גיל, אבל מי אמר שזו הדרך היחידה לפתח כישורים חברתיים? יש הרבה דרכים לתת מענה חברתי: מפגשי בוקר עם משפחות אחרות, חוגים, קבוצות טיולים, תנועות נוער וגם קשרים עם בני דודים, שכנים או קהילה. יש משפחות שעוזבות את החינוך הביתי מסיבות חברתיות, וזה בסדר. אם המשפחה כבר לא מצליחה לספק מענה שמתאים לילד, צריך להקשיב לזה".
ומה לגבי המחיר הכלכלי?
"זו השאלה שאני הכי אוהבת. צריך לוותר על כל מיני פרדיגמות לגבי כסף. יש משפחות שמוותרות על דברים אחרים, פחות טסות לחו"ל, לא קונות רכב חדש, משנות קריירה או עובדות בצורה אחרת. יש גם משפחות שפותחות חיסכון כדי לאפשר לעצמן כמה שנים של חינוך ביתי בנחת".
למי חינוך ביתי מתאים?
"לכל הורה שרוצה ופנוי לעשות את זה. זו תשובה פשוטה ומורכבת. אני לא מחזיקה דגל שאומר: בואו בהמוניכם. ממש לא. יש משפחות שמגיעות אליי ובסוף אנחנו מבינות יחד שזה לא מתאים להן. בגילאים הצעירים חינוך ביתי יכול להתאים כמעט לכל הילדים, כל עוד מדובר במשפחה שמשקיעה וקשובה לצרכים שלהם. בגילאים בוגרים יותר זה סיפור אחר, כי יש להם רצונות ובחירות משלהם, ואז צריך להקשיב למה שהם צריכים".
