המילים הכי קשות לריפוי הן אלה שלפעמים נשארות חנוקות בגרון. בקליניקה של לידר הראל, מטפלת דינמית בשילוב פסיכודרמה ומיינדפולנס, הן נפלטות החוצה כשהן מלוות בבושה ואשמה. נשים יושבות מולה, מביטות לצדדים ומעיזות לומר: "אני לא מחבבת את הילד שלי".
מתוך הווידויים הללו ופצעי האימהות הפרטיים שלה, נולד ספרה השני, "בשוליו הדקים של האור" (הוצאת שתים). גיבורת הספר, כרמית, היא אישה מורכבת: כועסת על אמה, מסתירה סודות מבעלה וחסרת סבלנות כלפי בתה הבכורה. היא סוחבת איתה פצעי ילדות שלא הגלידו, לצד כאב עצום מלידה שקטה. היא יוצאת למסע ריפוי שנוגע בכל מה שהחברה הישראלית מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח: חסך בחום אימהי, בדידות והמחיר הרגשי שגובה הלחץ להביא שלושה־ארבעה ילדים.
מרגישות לבד
הראל (46), נשואה לתומר, איש הייטק ואמא לשלוש (16, 13 ושמונה), גדלה במושב בן עמי כילדת סנדוויץ'. היום היא גרה בקיבוץ משמרות. אביה, "חקלאי בדם" כדבריה, בן לניצולי שואה, איש של מעשים וידיים עובדות. אמה הייתה גננת, אבל הרגישה שסבלנותה לילדים פוקעת והפכה באומץ רב לסוכנת נסיעות.
"היה לנו בית חם ואוהב", מספרת הראל, "אבל בדברים שקשורים לרגש ותקשורת, ההורים לא ידעו מה לתת לי. הייתי ילדה 'מסתדרת', כזו שרואה את כולם ומבינה מה צריך". את הנטייה הזו לקחה איתה הלאה: בצבא שירתה כסמב"צית חי"ר, ובהמשך ניהלה חמ"ל משפחתי ומוקד תמיכה כשאחיה עבר תאונת דרכים קשה בחו"ל וחברתו נפצעה קשה. "הנתינה שלי הייתה חסרת גבולות, לא ידעתי למנן אותה. רק עם השנים למדתי לבחור איפה וכמה לתת".
"יש אהבה ללא תנאי שהיא יצרית וקיומית. את תמיד תדאגי לילדים שלך ותאהבי אותם בפנים, אבל לפעמים את לא מחבבת את האופי שלהם"
ספרה הראשון, "לא מדברות עם אנה" (הקיבוץ המאוחד), עסק בחרם ובנידוי בבית ספר יסודי. היא כתבה אותו בסגרים של הקורונה, כדי לעבד חוויית הדרה שעברה. הספר זכה לשבחי הביקורת ונכנס לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. ברומן החדש שלה היא מעיזה ללכת רחוק יותר.
אחרי ההצלחה של "לא מדברות עם אנה", היה נראה שתכתבי לו ספר המשך. למה בחרת בשביל אחר?
"אני פועלת מהבטן ומתשוקה. הפעם היא הגיעה ישירות מהקליניקה. התחלתי להרגיש שאני מיילדת מילים מנשים שיושבות מולי. מגיעות אליי הרבה נשים עם חוויות הוריות ואימהיות לא פשוטות, חלקן לא מקבלות מספיק מקום ועל חלקן אי אפשר לדבר בקול. למשל, לא לחבב את הילדה שלך – הטאבו הכי גדול – או העדפת אחים. נשים חשות בושה ואשמה מטורפות. הן שואלות את עצמן 'מה זה אומר עליי? משהו דפוק בי? מה קורה לשריר האהבה שלי?'. הן מרגישות לבד".
ואיך את, כמטפלת, מגיבה לווידוי כזה? מספיק להגיד "זה נורמלי"?
"קודם צריך להתגבר על הבושה ולהיות מסוגלת לבטא את זה בקול, אחר כך לשתף את בני הזוג. להגיד: 'אני רוצה לחלוק איתך משהו שאני מתבאסת עליו ומרגישה איתו רע, אבל אני מרגישה אותו ואני מבקשת שלא תשפוט אותי'. להחזיק תחושה כזו כסוד זה דבר מכלה. כרמית לא מסוגלת להישיר מבט אל הדבר עצמו והתנאים הסביבתיים רק מחמירים את המצב, כי היום נשים מאוד לבד".
באיזה אופן הבדידות הזו משפיעה על האימהות?
"אין יכולת אוורור ואין שותפות מספיק חזקה. ברוב הבתים אחד מבני הזוג מחזיק את האירוע הרגשי והלוגיסטי, ולרוב זו האישה. יש המון 'לבד' במערכת הזו ונוצרים מחנות ותפקידים ברורים, או דמות אחת שמפצה ומשמחת בקצת האנרגיה שנשאר לה בערב. אנחנו חיות בסיר לחץ. רוב בני הזוג בישראל נפגשים בערב רק ל'מנהלות': 'אתה לאמבטיה, אני לארוחת ערב', 'אתה תבשל, אני אשים במדיח'. זה קיומי, הישרדותי והרבה פעמים פוגש פצע בין־דורי".
אני לא כרמית
את אמא לשלוש בנות. כשכתבת דמות מורכבת כמו כרמית, לא חששת מה הילדות שלך יחשבו?
"לפני כמה ימים ישבתי עם הגדולות שלי, שחר ואלה. אמרתי להן: 'אתן לא קראתן את הספר כי הוא לא לגילכן, אבל יש פרסומים וסטוריז ומתחילות תגובות. הספר לא עליי ועליכן, אני לא כרמית, אבל כל אמא מרגישה ככה במנעד מסוים".
כלומר, ברצף שבין אהבה ללא תנאי לילדים שלנו ובין הקיצוניות של כרמית, יש הרבה גוונים של אפור שצריך לנרמל.
"בדיוק. יש אהבה ללא תנאי שהיא יצרית וקיומית. את תמיד תדאגי לילדים שלך ותאהבי אותם בפנים, אבל לפעמים את לא מחבבת את האופי שלהם. יכול להיות שהילד תופס כיוון מסוים ואת שואלת את עצמך: 'מי זה הבן אדם הזה? איך הוא קשור לערכים שלי, לחינוך שלי? מה הקשר בינינו?'. אנשים חווים את זה וקשה להם לדבר על זה. אם אני לא נותנת לזה דרור ובמקום זה רק אגיד לבת שלי כל היום כמה היא מעצבנת, אז מה עשינו? כאמא, התפקיד שלי הוא ללמד להכיל מורכבות, וזה שיעור גדול לחיים".
הבנות שלך מרגישות לפעמים את הקצוות האלה אצלך?
"אני אמא נורמלית ואנושית. אנחנו מעצבנות אחת את השנייה, זה בלתי נמנע. פגשתי קצוות של רגשות ותסכולים, אבל אני נוכחת, מתקשרת ולא משפריצה את כל מה שגואה בתוכי. יש לי כלים לשיח הזה, אבל להמון נשים אין. לא היה להן שיח רגשי בבית או שהן מנסות לדבר ואומרים להן משהו כמו 'תראי איזו חמודה הבת שלך'".
"אני רואה קבוצות נשים בפייסבוק שבהן מישהי בת 40 ומשהו מתלבטת אם להביא עוד ילד. מיד יש כאלה שכותבות לה: 'את תתחרטי על מה שלא עשית'. אני מעיזה לכתוב שם: 'לא נכון. את עלולה להתחרט על מה שעשית"
על מי ביססת את דמותה של כרמית?
"היא דמות קיצונית שמראה לאן אמהות מתוסכלות יכולות להגיע. כמי שמעיזה לחוות ולהתבונן, גם דרך מדיטציה ומיינדפולנס, אני מסתכלת על כל מיני חלקים בי. בכל דמות בספר יש משהו ממני. אני לא נותנת לעצמי חופש להתנהל כמו כרמית או לפעול כמוה, אבל אני יכולה לדמיין בקלות איך מגיעים לשם".
מה חסר לכרמית כדי להיות אמא טובה יותר?
"אמא והכרה: אמא שתכיר במה שנעדר ממה שהיא נתנה או לא נתנה לה. היא צריכה מקום, יד בוטחת ובעיקר טיפול. העורכת שלי, דריה שועלי, אהבה את כרמית מהרגע הראשון, וזה איפשר לי להמשיך לבנות אותה. כרמית לא מביטה על עצמה בחמלה, היא מלאה שנאה עצמית והודפת".
אם אנחנו לא מסוגלות לראות את עצמנו בעיניים טובות, איך נראה בעיניים טובות את מה שיצא מאיתנו?
"נכון. כרמית לא רצתה להיות אמא, לא היה לה מודל. זה חלק מהמסר שלי: יש מצב להורות טובה ומיטיבה, כזו שגם אנחנו נרגיש בה טובים, רק אם נפרום ונסדר משהו בתוכנו. אם אנחנו לא מעיזים להסתכל על החלקים הפצועים שלנו או לדבר עם ההורים שלנו, הכול יישאר דחוס ותיווצר סתימה".
ומה לגבי ילדים שהם "קשים לגידול"?
"יש ילדים עם צרכים מורכבים, וזה לא באשמת ההורה. אבל האחריות על העבודה על הקשר היא של ההורה – מה הוא עושה עם זה – וזה נכון עד גיל מאוחר. הורים יכולים לשלוח ילדים לטיפול 'כדי לתקן אותם', אבל הם צריכים הדרכה הורית שתחייב אותם להסתכל על החלק שלהם, אחרת לא תתחולל שם תנועה אמיתית".
בספר עולה הנושא הכאוב של לידה שקטה. כשכרמית עוברת את החוויה הזו, הסביבה אומרת לה 'תהיי חזקה', אבל היא רוצה להתאבל.
"אין לזה מספיק מקום. המכל שלנו, בדיוק כמו הגוף, מתגמש ומכיל ומכיל, אבל זה לא בהלימה למקום שאנחנו תופסות בעולם כנשים. כמה מותר לנו לתפוס? איפה אנחנו מסמנות טריטוריה? הדור של ההורים שלנו נטה לטאטא דברים. 'יהיה טוב, יהיה בסדר'. היה שם משהו שטוח, חסר יכולת העמקה שמאוד שונה ממי שאני. כילדת סנדוויץ', תמיד הרגשתי שהתפקיד שלי בבית היה להביא את התקשורת, לפתוח דברים.
"גם היום, בנושאים מהותיים, אני לא מסכימה לפתור דברים בצורה שטחית. נעלבת ממני? תגידי את זה, אני מחפשת קשר. גם העבודה שלי בקליניקה היא התייחסותית – אנחנו עובדות דרך הקשר בינינו. אם יושבת מולי מטופלת מרַצה, אני אחפש איפה היא מרַצה גם אותי, כדי שהיא תוכל להתאמן בקליניקה על להפסיק לעשות את זה, ולהעז להגיד משהו שהוא טאבו".
מה יחשבו עליי?
איך אמא שלך הגיבה כשהבינה שאת כותבת ספר על מערכת יחסים פצועה בין אם לבת?
"היא הייתה בלחץ לקראת יציאת הספר, לא משנה כמה אמרתי 'זה לא קשור אלייך'. בסוף סיכמנו שבהקדשה אכתוב: 'לאמא, זה לא עלייך'. ככל שהמועד התקרב היא הזכירה לי את זה. שאלתי אותה אם היא רוצה לקרוא טיוטה כדי להירגע. היא קראה. זה היה לה קשה וכואב, אבל גם מרתק. בסוף היא אמרה: 'הבנתי, אין קשר'. הלחץ שלה התחבר לשאלה 'מה יחשבו עליי', גורם משמעותי בחיים של אמהות ישראליות".
ההורות הישראלית היא תחת לחץ תמידי של "מה יגידו ואיזו אמא אני". את צריכה לעמוד בסטנדרטים של טיב ההורות וגם של כמה ילדים את מביאה לעולם.
"אני אוהבת מאוד את הילדות שלי ושמחה בכל אחת מהן. שחר ואלה נולדו בהפרש של שנתיים וחצי. חיכיתי חמש שנים עד שרוני נולדה. אהבתי אותה מיד, היא הייתה מהממת, אבל על המהלך עצמו – כאדם, כאישה וכבת זוג של הייטקיסט שנמצאת המון לבד מכורח הנסיבות – היו לי לפרקים חרטות".
זו אמירה אמיצה ומטלטלת.
"אני רואה קבוצות נשים בפייסבוק שבהן מישהי בת 40 ומשהו מתלבטת אם להביא עוד ילד. מיד יש כאלה שכותבות לה: 'את תתחרטי על מה שלא עשית, ואף פעם לא תתחרטי על מה שכן עשית'. אני מעיזה לכתוב שם: 'לא נכון. את עלולה להתחרט על מה שעשית. זה לא אומר שלא תאהבי את הילד או הילדה, אבל יש לזה מחיר, וחשוב להיכנס לזה בעיניים פקוחות'. הציפיות החברתיות בישראל הן להביא שלושה־ארבעה ילדים, למרות יוקר המחיה, האינטנסיביות והעובדה שזו הורות על סטרואידים".
איך נראתה השנה הראשונה אחרי הלידה השלישית שלך?
"כשרוני נולדה, תומר, שהוא אבא מדהים, חזר לעבודה תוך חמישה ימים לשעות המטורפות שלו. הינקתי מלא, בלילה היא לא ישנה, ובבוקר אני זו שקמתי, ארגנתי והכנתי סנדוויצ'ים. הייתי מותשת. היו פעמים שאמרתי לעצמי: 'איזו החלטה מוזרה, מה חשבתי לעצמי?'. הקליניקה שלי בדיוק התרוממה, הרמתי את הראש מהילודה, ובום, חזרתי אחורה".
יש משהו כמעט משחרר בזה שאת מנרמלת את ה"גם וגם" הזה. מותר להגיד "אני אוהבת, אבל".
"הדברים האלה חיים זה לצד זה. הייתי גם בחרטה וגם בשמחה גדולה. מותר לנו להרגיש הכול, בלי לפחד ולהסתיר. רק כשנישיר מבט אל החלקים האלה בתוכנו, נוכל למצוא את הדרך אל האור".
