כאשר מאיה, בתה של העיתונאית ניצה אבירם, הייתה בהיריון עם בנה השני, התברר כי השליה נעוצה בשריר הרחם - מצב נדיר ומסוכן שעלול לגרום לסיבוך בלידה ובמקרים רבים אף להביא לכריתת הרחם. "לעולם לא אשכח איך עמדנו ליד דלתות חדר הניתוח כשבתנו עברה ניתוח קיסרי. לאחר שעות של המתנה במתח ובחרדה יצא אלינו המנתח ואמר: 'זהו. היא כבר לא בסכנת חיים'", נזכרת אבירם עשר שנים וחצי לאחר האפיזודה הקשה. הלידה עברה בהצלחה, ואחרי שלוש שנים נוספה לבן היילוד ולאחיו הבכור אחות קטנה, היום בת שבע.
החוויה המורכבת הזאת היא עמוד השדרה של "בטן חזקה", ספר הביכורים המרתק של אבירם שיצא לאור לאחרונה בהוצאת איפבאליש. גיבור הספר הוא ד"ר עלי חוסיין, גינקולוג תושב עיסאוויה, כפר ערבי למרגלות הר הצופים, שעובד במחלקת היולדות של בית החולים הדסה הסמוך. חוסיין מנסה לנתב את דרכו המקצועית והאישית בין חיי הכפר והמסורת של משפחתו המורחבת ובין שאיפותיו להתקדם על פי כישוריו, ללא משוא פנים. הוא נמצא במגע יומיומי עם האוכלוסייה היהודית - אנשי הצוות והמטופלים - שלא תמיד מקבלים בברכה את קרבתו. למחלקת היולדות מגיעה מטופלת חרדית, בהיריון שני עם שליה נעוצה המסכנת את חייה. בני משפחתה אינם שבעי רצון מהעובדה שהמומחה לתחום הוא דווקא רופא ערבי.
פחד מבתי חולים
הבחירה של אבירם לכתוב באמפתיה על תושב עיסאוויה איננה מובנת מאליה. 37 שנים מחייה התגוררה בשכונת צמרת הבירה, במרחק כ־200 מטרים מהכפר העוין - תושביו הטיחו בשכונה אבנים, שרפו מכוניות ועוד התנכלויות. "רגלי מעולם לא דרכה בכפר, אבל תמיד תהיתי מי חי שם, כל כך קרוב אלינו וכל כך רחוק. עם רופאים ואנשי צוות ערבים, בהם תושבי הכפר, נפגשתי הרבה בעבודתי כעיתונאית ובנסיבות שאינן תלויות בי", היא אומרת.
אבירם (72), כיום תושבת תל אביב, נשואה, אם לבת ולבן וסבתא לחמישה, הייתה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות" במשך 40 שנה, 25 מהן כתבה על אדריכלות ועיצוב. היא ילידת ירושלים, בכורה מתוך שלושה להורים יוצאי בוכרה, בני דודים מדרגה שנייה שנישאו בשידוך. אמה עבדה כמפיקה בקול ישראל ואביה בחברת החשמל. כמי שיצא לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה, הוא שאף להעניק לילדיו את החיים שלא התאפשרו לו, לכן קנה דירה בשכונת רחביה שתושביה נחשבו לעילית ירושלמית.
"ב־1986 עברנו לבית בשורה שצמודה לעיסאוויה, עם חלונות זכוכית ענקיים ללא סורגים ותריסים. המחשבה שמישהו יכול לפגוע בנו לא עלתה בראשי"
"לא הרגשתי שייכת למשפחתי המורחבת שנשארה בשכונה הקודמת", אומרת אבירם. "לעומת זאת אהבתי מאוד את המשפחות של חבריי, רובם ככולם ילדים של עורכי דין ורופאים, שבתיהם היו מלאים בספרים ובמוזיקה. דווקא חבריי אהבו לבוא לבית שלנו, שהיה מכניס אורחים. אמא עבדה המון שעות והיה לי געגוע מתמיד אליה. כשהייתי בת 17 היא אושפזה לניתוח גינקולוגי פשוט שהסתבך, הזיהום התפשט בחלל הבטן שלה והיא נשארה בבית החולים חודשים. אבא והדודות חשבו שאני צעירה מדי ולא הסבירו לי את המצב. המונח ששמעתי היה 'ניתוח בטן', וגרוע יותר, לא אפשרו לי לבקר אותה. זה הוסיף לחרדות ולבהלה גם תחושה של חרדת נטישה ובעיקר פחד קמאי מבתי חולים".
חופה על המרפסת
אחרי השחרור מהצבא עזבה את הבית, עבדה כמזכירה במחלקת המוזיקה ברדיו ולמדה סוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בהמשך עברה לשמש ככתבת שטח אזרחית בגלי צה"ל ובגיל 22 עברה לשמש ככתבת עירונית בסניף "ידיעות אחרונות" בירושלים. "ב־15 השנים שבהן הייתי כתבת שטח ביקרתי הרבה בבתי חולים והתגברתי על הרתיעה מהם". ב־1976 נשלחה לראיין את אילן הרטוב, בנה של דורה בלוך ז"ל שנרצחה בבית החולים באנטבה לאחר חטיפת המטוס הישראלי. הוא התגורר בשכונת צמרת הבירה בירושלים, למרגלות הר הצופים. "זאת הייתה שכונה חדשה ויפהפייה, עם בתים אחידים שפרושים על צלע הר ועם נוף פסטורלי ממול. התאהבתי בשכונה ושכרתי בה דירה. הצמידות לכפר ערבי לא הטרידה אותי, זו הייתה תקופה שקטה".
כמה שבועות אחר כך התחילה הזוגיות שלה עם יורם אבירם, אז סטודנט בסיום לימודי המשפטים וכיום בעל משרד עורכי דין מצליח. "שבועיים אחרי שהיינו יחד החלטנו להתחתן. הוא עבר לשכונה שלי ואחרי חצי שנה נישאנו בחופה על המרפסת, מול עיסאוויה. בהמשך נולדו שם ילדינו, ובמשך 37 שנה עברנו בה ארבע דירות, שתיים מהן צמודות לכפר. בשנים הראשונות היה דו־קיום שקט אך חד־סטרי: הם קנו בחנויות שלנו, אבל אנחנו לא נכנסנו לכפר שלהם. לא היה בי חשש. לראיה, ב־1986 עברנו לבית בשורה שצמודה לכפר, עם חלונות זכוכית ענקיים ללא סורגים ותריסים. המחשבה שמישהו יכול לבוא ולפגוע בנו לא עלתה בראשי".
כשהייתי בת 17 אמי אושפזה לניתוח גינקולוגי פשוט שהסתבך, ונשארה בבית החולים חודשים. זה הוסיף לחרדות ולבהלה גם תחושה של חרדת נטישה ובעיקר פחד קמאי מבתי חולים""
המציאות טפחה על פניה. "כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה, בסוף 1988, היו בכפר הפגנות, יידו משם אבנים על מכוניות נוסעות וחיבלו במכוניות שלנו עד שכוחות הביטחון הציבו מחסום ביציאה מהכפר. באותם ימים נולד בננו השני ולא עלה על דעתנו לעזוב. גם לא לאחר פיצוץ נוראי - בדיעבד התברר לנו שכוחות הביטחון פוצצו את בית הדפוס של אש"ף, שבו הדפיסו כרזות נאצה נגד ישראל".
בכל אותן התרחשויות חשבת על האנשים שמתגוררים בכפר שצמוד אלייך?
"בהחלט. היו בי מחשבות ושאלות איך הם חיים שם, איך נראים בתיהם מבפנים ומבחוץ, אם יש להם גני משחקים ומה הם מרגישים. הייתה בי אמפתיה מסוימת, אבל ידעתי שיש שם גורמים עוינים קיצוניים ושמסוכן להיכנס לכפר - אנשים שנכנסו לשם בטעות כמעט עברו לינץ'".
בין חרדה לתקווה
הקשר שלה לבתי החולים בירושלים המשיך גם אחרי שעברה לסקר אדריכלות ועיצוב. היא נזקקה לניתוח גינקולוגי, ובתה חלתה בלוקמיה ועברה טיפולים לאורך תקופה ממושכת. "בילינו שעות, ימים ולילות בבית החולים, כשהרגשות נעים בין חרדה לתקווה. בתקופה הזו התוודענו לאוכלוסייה המגוונת של המטופלים ובני משפחותיהם, לרופאים ולצוות המטפל. בית החולים נתן לי הרבה חומרים שמהם נולד הספר".
מאיפה בא השם "בטן חזקה"?
"הספר נכתב מהבטן. שמו מתייחס לבטן במובן הפשטני והסמלי של המילה. הרי את החרדות והפחדים מרגישים בבטן וממנה באה גם האינטואיציה".
מה היה הזרז לכתיבת הספר?
"כשמאיה החלימה, הלכתי ללמוד תסריטאות בסינמטק הירושלמי ופגשתי שם את הגינקולוג פרופ' אריאל רבל מהדסה. צילמנו יחד סרט קצר, 'רגע לפני המראה', שעוסק ברשלנות רפואית. בהמשך כתבנו עם לילך דולברג תסריט על רופא אלמן מעיסאוויה שרוצה לגור בשכונה היהודית הסמוכה לבית החולים, מתקשה להתמודד עם בתו היחידה ונתקל במחסומים מקצועיים. פרופ' רבל הציע לשלב בעלילה חרדית עם שליה נעוצה, שמתחננת שישמרו לה על הרחם כדי שתוכל להמשיך ללדת. הגשנו את התסריט לקרנות, אבל הוא לא התקבל. בתקופת הקורונה החלטתי לכתוב ספר עם רעיון דומה שמשלב הרבה מסיפורי חיי".
במה הספר עוסק?
"בחיים משותפים, בדו־קיום, במציאות מורכבת, ביחסי הורים־ילדים, באשמה הורית, בשאיפות מקצועיות ובמחיר שמשלמים כשמנסים לרַצות את כולם. זה גם סיפור על משפחה וגעגוע, זהות וחיפוש שורשים, כמיהה לאהבה. הוא שואל מה מחזיק אותנו כשהכול מתערער. עבדתי עליו חמש שנים, כולל קורס כתיבת פרוזה לתסריטאים אצל אלון רותם. שואלים אותי איך בניתי דמות של רופא ערבי. זה אולי נשמע מצחיק, אבל כתבתי על פי דמותי שלי. יש לו אמונות טפלות שהן שלי, חרדות כמו שלי, תגובות וכללי התנהגות זהים לשלי. הוא דומה לי כפי שאני מכירה את עצמי".
