לפני 19 שנה היינו (לשמחתנו, רק כמה ימים) בפגייה, וזה הספיק לנו. ראינו בועה מנותקת מהעולם שבה הורים שרק חלמו לחבק תינוק בריא, מתוק וורוד לחיים, עומדים טרוטי עיניים מול עריסות קטנטנות של תינוקות זערוריים שמחוברים לחוטים ומכשירים מצפצפים. אבודים וחסרי אונים, הם שואלים את עצמם – האם להיקשר לתינוק או לא? מה עושים עם החלב שדולף והלב שמיטלטל בין ייאוש לתקווה? מי יכול לחשוב בכלל על רווחה נפשית, להירגע ולהרגיע כשהכול מתוח ולחוץ, כשעסוקים בהישרדות ונאחזים בכל תקווה לחיים?
לתוך תחילת החיים העדינים והשבריריים האלה נכנסת גלית קלדרון־נוי, תרפיסטית במוזיקה כבר מעל ל־20 שנה. היא מטפלת כיום באמצעות מוזיקה בפגים ובהוריהם בפגייה בבית החולים לניאדו, ובקליניקה הפרטית שלה היא פוגשת בוגרים שנולדו פגים, בנוסף לנוער ומבוגרים, ומתמחה בטיפול רגשי בנשים.
מהו פג, ומה עובר עליו בתקופה הראשונה לחייו?
"פג הוא תינוק שנולד לפני שבוע 37 ושוקל פחות משני קילוגרם. היום גבול החיוּת הוא בערך שבוע 23, שזה הישג גדול. רוב הפגים שורדים, אבל לרבים מהם יש אתגרים רפואיים. העובר מכיר מהרחם את הריח ואת הקול של אמא, אבל יוצא החוצה לידיים אחרות, לריח אחר, לקולות אחרים, לאווירת לחץ. הוא מובהל לטיפול נמרץ, לאינקובטור, לסביבה רועשת; נוגעים בו, בודקים אותו, דוקרים אותו – פג עובר 500 בדיקות בממוצע במהלך האשפוז. הוא מחובר להמון כבלים, למכשיר הנשמה, לעירוי, מקבל תרופות, לפעמים להרגעה. כל תזוזה, אפילו החלפת חיתול, מלחיצה. ההתחלה שלו בעולם טראומטית מאוד.
"נקודת ההתחלה מורכבת. אני פוגשת הורים במצב הישרדות. למשל, אבות שמגיעים לפגייה אבודים – האמא מאושפזת, הפג בטיפול נמרץ, לרוב יש עוד ילדים בבית. הצוות המסור של הפגייה עסוק בפגים ובצרכים שלהם, ואני רואה גם את ההורים ומציעה להם מענה ראשוני".
שירה מעלה מדדים
קלדרון־נוי מספרת שתחום התרפיה במוזיקה התבסס בארצות הברית באמצע המאה ה־20, בעיקר בעקבות השימוש במוזיקה בבתי חולים שטיפלו בחיילים שנפצעו במלחמת העולם השנייה. התחום התפשט לטיפול באוכלוסיות נוספות, ובשנות ה־70 החלו לחקור את השפעת המוזיקה על תינוקות פגים. בשנים הבאות חקרו את נושא המוזיקה בפגיות בארצות הברית ובאירופה, ראו שהיא מרגיעה מאוד את הפגים והביאו לשם מוזיקאים. לפני עשור התחילו להשמיע גם בארץ מוזיקה בפגיות, אבל לא כתרפיה אלא כדי להשרות אווירה רגועה.
3 צפייה בגלריה
גלית קלדרון-נוי מנגנת על מונוקורד. "הכלי מכניס לתדר של גלי אלפא ועוזר להירגע"
(צילום: שרון לוין)
מחקרי המשך מצאו ששירה של ההורה משפיעה על המדדים הפיזיולוגיים של התינוק, על המצב הרגשי של ההורה ועל הקשר ביניהם. תרפיה במוזיקה לפגים היא תחום חדש מאוד, שלדבריה השפעותיו קריטיות להתפתחות הפגים. למרות זאת, רק במעט מהפגיות בארץ יש אשת מקצוע.
איך הגעת לתחום?
"במהלך העבודה עם ילדים הבנתי שחשוב להתחיל את הטיפול מוקדם ככל האפשר. לדוגמה, טיפלתי בילד בן שש שנולד פג והגיע לטיפול רגשי במטרה לטפל בקשיים חברתיים. בכל פעם שניסיתי ליצור איתו אינטראקציה מוזיקלית (למשל, אני מנגנת והוא מנגן אחריי), הוא כיוון לאינטראקציה מכשירנית – הוא בדק איך הכלי עובד. לפגישה הבאה הוא הביא שק מלא בכבלים, שבהם הוא אוהב לשחק. מההורים הבנתי שהוא נולד בשבוע 28 והיה מחובר לצינורות. הזיכרון הראשון שלו בחיים הוא של כבלים וכפתורים. הגוף זוכר. ככל שהפגוּת ארוכה יותר, הטראומה גדולה יותר.
"הבנתי שאני רוצה להגיע לפגיות. השלמתי תואר שני בתרפיה במוזיקה בבר אילן, ונסעתי לשווייץ להתמחות בטיפול בפגים. בתקופה ההיא היה עדיין קושי בפגיות בארץ לקבל את התרפיה במוזיקה, ולכן התמקדתי בהורים לפגים אחרי השחרור. חקרתי איך חיזוק המסוגלות ההורית התקשורתית יכול לעזור לקשר עם הפג ששוחרר הביתה. בעקבות המחקר פיתחתי שיטה טיפולית ייחודית, CoPE with Music.
"העבודה הטיפולית בפגייה ובקליניקה היא לתת מענה למצב הרגשי של ההורה כדי לבסס את המסוגלות ההורית שלו באמצעות המוזיקה. 'מסוגלות הורית תקשורתית' היא האמונה של ההורה שיש לו כלים לתקשר עם התינוק. וככל שהוא יוצר יותר אינטראקציות מוזיקליות איתו, הקשר ביניהם מתחזק".
למי יש אנרגיות לשיר במצב נפשי כזה?
"לא צריך לשיר, את יכולה רק להמהם. ההמהום יוצר פתח לתקשר עם התינוק. הוא לא מצריך הרבה אנרגיה. מיתרי הקול מרעידים את עצב הוואגוס, שאחראי על המערכת שמפרישה הורמוני רוגע. ואז, ממצב של הישרדות, חרדה, דופק מהיר – שבו מופרשים הורמוני הסטרס – ההמהום לבדו מסייע לרוגע ולהרפיית השרירים. התינוק שמונח עלייך, או שאת מושיטה אליו יד דרך האינקובטור, מרגיש את זה.
"בשלב הבא נבחר שיר שיש לו משמעות מחזקת עבורך, תושיטי יד לתינוק ותשירי, כמו שיר ערש. השירה מרחיבה את הגוף, השרירים מתרפים ונוצר בונדינג. התינוק שומע את הקול שלך, את הדופק שלך, מריח את הריח שלך – וזה מבדל אותך מכל אדם אחר. התינוק שלך מכיר אותך מהרחם, ואת זה הצוות הרפואי לא יכול להחליף. את המענה הרגשי את נותנת, יש לך כלי להרגיע אותו. ברגע שהתינוק רגוע, מערכות הגוף שלו מתחילות לעבוד טוב יותר.
"כשיש שיר קבוע להחלפת חיתול, לכניסה לאמבטיה, לתרגילי פיזיותרפיה - התינוק יודע מה עומד לקרות, הקשב שלו מופנה לשיר וזה מסיח את דעתו מהמעברים המלחיצים"
"לכן חשוב להתחיל עם האמא, להכיר אותה ואת ההעדפות המוזיקליות שלה, ואז להכיר את הטמפרמנט של התינוק, ולנסות לחבר ביניהם. גם אבות כמובן. למשל, שאלתי אבא בפגייה איזו מוזיקה הוא אוהב, והוא ענה: 'אני לא מתחבר למוזיקה, רק לכדורגל'. אז חיברנו את השיר מהכדורגל; או אמא עולה חדשה שהתחברה לשירי הערש שאמא שלה הייתה שרה לה".
פרט להרגעה שלנו ושל התינוק, לְמה עוד עוזרת המוזיקה והשירה?
"ממחקרים עולה כי השמעת מוזיקה ושירה של הורים עוזרת למדדים של הפג: ירידה בדופק, עלייה בסטורציה (חמצן בדם), הסדרת הנשימה, חיזוק המערכת החיסונית ומערכת העיכול ותרומה לעלייה במשקל, ובזכות כל אלה מגיע שחרור מוקדם יותר מהפגייה.
"בנוסף, המוזיקה עוזרת להורים. למשל, אני מנגנת לאמהות בחדר השאיבות ומבקשת מהן לדמיין את התינוק יונק: האוקסיטוצין מתחיל להיות מופרש, וגם החלב. אני מנגנת על מונוקורד, כלי עם 40 מיתרים שמפיקים אותו הצליל. הוא מכניס לתדר של גלי אלפא (הרפיה) ועוזר להירגע.
"אני גם מטפלת בפגים שעוברים בדיקות בפגייה: אני מחזיקה את התינוק כשהצוות מטפל בו, מהמהמת, והקשב של התינוק מופנה למוזיקה ולא לכאב. לפעמים זה מייתר נתינה של מי סוכר להרגעה".
בין שיר לפעילות
כאמור, לידת פג עלולה להיחוות כאירוע טראומטי. קלדרון־נוי מדווחת שכשליש מהאמהות לפגים נכנסות לדיכאון, 40% עם חרדה וטראומה, רובן בהלם, חלקן הגדול עם רגשות אשמה.
"הפגייה היא סיטואציה טראומטית. הפער בין מה שההורים דמיינו ובין המציאות הוא עצום – תינוק מתוק שאפשר לחבק, לעומת פג זעיר שלפעמים אסור לגעת בו. יש חשש גדול שהתינוק לא ישרוד. ליוויתי הורים בפגייה שנאלצו להיפרד מהתינוקת שלהם. ישבתי איתם, ניגנתי ושרתי, ותוך כדי ראינו קו ישר במוניטור... הם בכו ובכיתי איתם".
לשמחתנו, רוב הסופים טובים. אחרי כמה זמן משתחררים עם התינוק הביתה. ומה אז?
"ההורים יוצאים מהפגייה חרדים מאוד, גם הם עצמם עברו אירוע שנחרט עמוק. קודם כול אשאל אותם איך הם מתמודדים. יש גם נשים שמפחדות להרות אחרי לידת פג, והחרדה עלולה להביא לבעיות בכניסה להיריון או ללידה מוקדמת; או אמא שנולדה פגה בעצמה ופחדה ללדת פג. זו הזדמנות לעיבוד חוויות הלידה של עצמך".
בטיפול בקליניקה קלדרון־נוי מייעצת להורים איך להשתמש בבית במוזיקה, עצות שכל הורה יכול ליישם בקלות, לאו דווקא במצבי פגות: "לחבר בין שיר לפעילות יוצר עוגנים, גורם להתניה קלאסית ומוריד את סף החרדה", היא מסבירה. "למשל, כשיש שיר קבוע להחלפת חיתול, לכניסה לאמבטיה, לתרגילי פיזיותרפיה - התינוק יודע מה עומד לקרות, הקשב שלו מופנה לשיר וזה מסיח את דעתו מהמעברים המלחיצים. המוזיקה נעשית נדבך התפתחותי.
"בשלב הבא, אפשר לקשר בין תנועה של התינוק לצליל. למשל, כשהתינוק בועט אני מניחה לרגליו תוף, ואז נוצר צליל. הוא מבין שרואים אותו ומתפתחת תקשורת. לפני שיש מילים, זה משחק. כשהתינוק משמיע קול וההורה מחקה אותו, זה נותן לו פידבק. לפני כן ההורים היו עסוקים בהישרדות, פתאום מתחילים לתקשר".
קלדרון־נוי אף הוציאה "חולצות בונדיז" לתינוק, שעליהן מודפסים שירים קצרצרים למעברים של היום: "הרעיון הוא לחבר עוגנים מוזיקליים לפעולות יומיומיות. למשל, שיר ערש קבוע יכול לקצר את זמן ההרדמה", היא מפתיעה. "הגוף זוכר, למוזיקה יש משמעות פיזית. למשל, בזמן המלחמה, כשלבת שלי היה קשה להירדם, שרתי לה את שיר הערש שהייתי שרה לה כשהייתה תינוקת, וזה הרגיע אותה. הפסקול המוזיקלי יכול ללוות אותנו לכל החיים. אנחנו יודעים שלפגוּת יש השלכות", היא מסכמת. "המוזיקה ככלי התפתחותי מעלה על המוטיבציה של התינוק לתקשר, כי המוזיקה היא משחק".
איפה אמא והתינוק החדש?
"אחי קטן שיש" הוא ספר ילדים שעוזר לתווך לאחים שבבית את לידת הפג וכל הנלווה לה. את הספר כתבה גלית קלדרון־נוי בשיתוף הפסיכולוגית אורית ירון שליוותה הורים בפגייה (ונפטרה זמן קצר לאחר יציאת הספר לאור). בסיפור, אמא של עלמה מתאשפזת בבית החולים לפני הזמן עקב לידת פג; עלמה מתגעגעת לאמא ונאלצת לחכות זמן רב לראות את אחיה (איירה: מרי פירס, הוצאת שניר).
