אסתר אווקה (31) הייתה באמצע משמרת כמוקדנית שירות ברכבת ישראל, כשהתבשרה שלוהקה לסדרת הטיקטוק "השמינייה 2023" של גיורא חמיצר, לצד אושיות רשת נוספות כמו שחר טבוך, עמית מזרחי, עידן
סדרת ההמשך משודרת בפורמט חדשני: רק טיקטוק, סרטונים שמפורסמים בעמוד הרשמי LBRL ובהם מספרים חברי השמינייה החדשים את סיפורם משלל זוויות. חלק מהטקסטים מתוסרטים וחלקם ספונטניים, כולם תלויי התרחשות, תגובות של הקהל ונתוני צפייה. אין ספק שזה עובד: תוך שמונה ימים מרגע העלייה לאוויר נרשמו 20 מיליון צפיות. "'השמינייה' זה הדבר הכי מרגש שקרה לי בחיים, גדלתי עליהם, הערצתי את איה ופתאום אני איה", אומרת אווקה. "כשהציעו לי, קיבלתי רעידות בכל הגוף מרוב התרגשות וכמובן, מיד אמרתי כן, ואז התחילו להגיע התגובות, והן היו לא ממש אוהדות. אנשים היו בהלם שאיה שחורה, כתבו: 'אבל איה היא חלק מתאומים, איך יכול להיות ששחר לבן והיא שחורה?'".
3 צפייה בגלריה
"אנשים היו בהלם שבחידוש של 'השמינייה' אני מגלמת את איה, דמות לבנה במקור". "השמינייה" המקורית, 2006
(צילום: רפי דלויה)
איך באמת?
"זה אולי נראה ליהוק מוזר, אבל גם מצחיק. אנשים לקחו את זה קשה, כתבו 'הרסתם לי את הילדות' ועוד כל מיני כאלה, אבל לא נשארתי חייבת. כתבתי להם, 'תנוחו ח־א־יים, דברים משתנים, תתרגלו ותתקדמו'. גם בת הים הקטנה היא לבנה במקור, עכשיו ליהקו בת ים שחורה בסרט אמריקאי, והיו בדיוק אותן תגובות. אני רוצה לקחת את התפקיד ולעשות איתו משהו טוב, להביא מודל לחיקוי של אתיופית מצחיקה עם אנרגיות שלא רואה בעיניים, כי לי לא היה את זה".
על מה הסדרה, בעצם?
"זה ניסוי חברתי כזה, כל אחד מאיתנו מעלה סרטונים שבהם אנחנו מדברים על 'השמינייה', אבל אין ממש עלילה. בהתחלה אנשים הרגישו מרומים, אבל אחר כך אמרו לגיורא, 'אתה גאון, איך אף תסריטאי ואף במאי לא חשב על דבר כזה?', ובזמן שכולם הסתבכו אני נהניתי, תוך חודש עליתי ב־80 אלף עוקבים בטיקטוק, וגם באינסטגרם עליתי מלא".
הפלאפל שנפל, המנכ"ל שהתנצל
אסתר אווקה היא מעצמת טיקטוק (יותר מ־200 אלף עוקבים ועוד כ־50 אלף עוקבים באינסטגרם) בזכות היכולת המרשימה שלה לספר סיפורים עצובים מחיי היומיום שלה בצורה הכי מצחיקה שיש. הכול התחיל כשחנתה לרגע ליד חנות פלאפל באדום־לבן, קיבלה דו"ח והעלתה על זה סרטון משעשע. "תוך כדי שמכינים לי את המנה אני רואה את הפקח, דפקתי את הריצה של החיים, כל הכדורים נפלו לי בדרך. אמרתי לו, 'בבקשה, אני כל כך רעבה, אל תרשום לי דוח'. בסוף לא היה לי פלאפל אבל היה לי דוח", היא משחזרת. "היו לזה מיליוני צפיות, ואני לא מגזימה. נהניתי מתשומת הלב, התחלתי להעלות עוד סרטונים מצחיקים על כל מיני דברים, כי אין, זה ממכר, את רוצה מזה עוד ועוד. בתקופת הקורונה עשיתי ליפסינק של תלמידים לומדים בזום ושל המורה שמנסה שיקשיבו לה. זה התפוצץ בטיקטוק, עד חו"ל זה הגיע. פנו אליי מסוכנות 'ספוט' והציעו לייצג אותי, והיום אני מתפרנסת מזה - עושה קמפיינים, שיתופי פעולה. זה כסף טוב, יש לי שת"פ עם מקדונלד'ס, סינמה סיטי ועוד כמה".
מעבר לצחוקים, סוד הקסם שלה הוא האופן שבו היא רותמת את הפופולריות שלה ברשת כדי להילחם בגזענות, עם הרבה הומור ובלי טיפת זעם. עד לפני שנתיים, היא אומרת, מעולם לא נתקלה בגזענות כלפיה, אבל אז היא הגיעה לרשת בתי כלבו מפורסמת כדי לקנות מתנה לחברה.
מה בדיוק קרה שם?
"שאלתי את הקופאי אם אני יכולה להיכנס מאחורי הדלפק לעטוף את המתנה והוא אישר לי. נכנסתי וראיתי סרט פפיון קטן מוכן. לקחתי והדבקתי אותו על האריזה ופתאום באה דיילת וחטפה עליי עצבים שלקחתי לה את הפפיון. היא אמרה לי, 'את חוצפנית, אתם לא שייכים למדינה שלנו בכלל'. הייתי בשוק, לא האמנתי למה שאני שומעת והעליתי על זה סרטון. זה הגיע למנכ"ל שיצר איתי קשר והתנצל. הוא אמר לי, 'בואי לחנות וקחי מה שאת רוצה, הכול עלינו'. אמרתי לו, 'זה לא יכפר על עוגמת הנפש', ותבעתי אותה ואת הרשת במאה אלף שקל. בסוף זה נסגר בהסדר, קיבלתי סכום יפה, אסור לי להגיד כמה, אבל הכסף זה לא האישיו, אני בטוחה שבפעם הבאה שהיא תראה אתיופי היא לא תדבר ככה".
"הדיילת בחנות אמרה לי: 'את חוצפנית, אתם לא שייכים למדינה שלנו בכלל'. הייתי בשוק והעליתי על זה סרטון"
גם הידיעה על קבוצת הווטסאפ של המורות מנתיבות, "טיול שנתי שחורות", הקפיצה אותה, והקבוצה זכתה לטיפולה המסור (והמצחיק) בטיקטוק. "אני קמה בבוקר והווטסאפ שלי התפוצץ, גם באינסטגרם - תיוגים מפה ועד הודעה חדשה. לא הבנתי מה קרה", אמרה לעוקביה. "ואז אני רואה כתבה על קבוצת הווטסאפ הזאת, ואני לא מבינה איך מורות במשרד החינוך מרשות לעצמן להתנהג ככה, ועוד חושבות שזה מצחיק. אז אני אומרת לכן, מורות יקרות: עוד מעט קיץ, ומי שמורחת את שמן הגזר כדי שיהיה לה רבע מהצבע שלי, זה אתן ח־א־יים".
לאחרונה יצאה במתקפה נגד דיירי "האח הגדול" על גזענות כלפי אברהם אקלום, אחד הדיירים, אתיופי במוצאו. בסטורי באינסטגרם שלה הביעה את מורת רוחה מהגזענות בבית האח, ובעיקר מהדייר גיא איתן, שאמר לאברהם: "זאת הבעיה באנשים כמוך, הם תמיד חושבים שהם נחותים".
"בושה, באמת, אין לי מילים, התוכנית מייצגת את הישראלי המכוער שמסתכל על בן אדם אתיופי ורואה עדה. כל העונה הזאת בכלל של גזענים. אברהם לא מייצג את העדה האתיופית, מה הקשר? שחררו כבר מהאתיופים. אני בן אדם לפני שאני אתיופית, יש לי דם בדיוק כמו שלכם. יש לי לב בדיוק באותו צבע שלכם", אמרה שם.
"מישהי רצתה להחמיא לי ואמרה, 'איזו אתיופית יפה את'. למה, למה אתיופית? למה לא 'איזה אישה יפה את?'"
למה זה כל כך הקפיץ אותך?
"כי זה איכשהו קשור אליי, כי גם אני שחורה. אני לא צריכה לחוות גזענות באופן אישי בשביל שזה יכעיס אותי, זה צריך להכעיס כל אדם. מלא שואלים אותי 'איך לא חווית גזענות?', ואני באמת לא יודעת. אולי חוויתי ואני פשוט לא מתייחסת? למשל, בהרבה תגובות כותבים לי 'את שחורה'. נו, זו גזענות? לא, זאת עובדה. מישהי רצתה להחמיא לי ואמרה, 'איזו אתיופית יפה את'. למה, למה אתיופית? למה לא 'איזה אישה יפה את?'. אנשים רואים אותי בסופר וישר חושבים שאני עובדת שם. והכי הורסים אלה שאומרים לי שאני דומה לטיטי, לטהוניה או לתקוה, ואנחנו לא דומות בכלל. יש אנשים שבשבילם כל האתיופיות נראות אותו דבר".
מסאז' מתנה
אסתר, שמתגוררת היום בירושלים, נולדה בקריית־גת למשפחה שעלתה מאתיופיה עם שתי אחיותיה הגדולות. אחיה הגדולים נשארו עם קרובי משפחה בגונדר. בארץ נולדו אסתר ואחיה הצעיר.
"כשאבא שלי עלה מאתיופיה זרקו אותו לקרוואן, לא הכירו בדיפלומות שלו כשופט והוא ירד מגדולתו. לאט-לאט הוא התחיל להשתגע"
אביה, שהיה שופט בגונדר, נפטר שבע שנים לאחר העלייה לארץ, כשהוא מותיר את אשתו הצעירה מטופלת בארבעה ילדים קטנים ללא פרנסה. "אבא שלי היה שופט גדול באתיופיה, אדם מוכר ומוערך בכל המדינה, ואחרי העלייה, מבן אדם שיש לו הכול עם כבוד של מלכים, זרקו אותו לקרוואן, לא הכירו לו בדיפלומות שלו כשופט והוא ירד מגדולתו. לאט־לאט הוא התחיל להשתגע, איבד קשר עם המציאות, אני זוכרת את זה עד היום. יום אחד הוא סימן לי לבוא אליו, באתי וחיבקתי אותו, והוא פשוט מת לי בידיים. אמא שלי הייתה צעירה ממנו בהרבה, כשהיא הייתה בת 12 חיתנו אותה עם אדם בן 30 שהיא לא הכירה בכלל. אמא שלי היא לוחמת, עם כל הקושי של השפה היא גידלה ארבעה ילדים ועוד שלחה כסף לשני הילדים שנשארו שם. באיזשהו שלב הם רצו לבוא לפה, אבל היא אמרה להם, 'אל תעלו, שלא יקרה לכם מה שקרה לאבא'. שניהם משכילים היום, אחד מהם רופא".
באחד הסרטונים היותר ויראליים שלה היא לוקחת את אמא שלה למסאז' בפעם הראשונה בחייה. "הבטחתי לאמא שלי מזמן מסאז', אבל לא היה זמן, עד שסוף־סוף מצאנו. האושר שלה זה האושר שלי, כיבוד הורים זה חשוב, תפנקו אותם ותעשו להם טוב כל עוד הם עדיין פה. אני מעריצה את האדמה שעליה היא דורכת, למרות הריבים שהיו בעבר".
כשהיא אומרת "הריבים שהיו בעבר" היא מתכוונת לניתוק שלה מאמה ומאחיה במשך כעשור, זאת אחרי שבגיל 17 יצאה מהארון ובתגובה אמא שלה סילקה אותה מהבית.
"למדתי בתיכון דתי בקריית־גת, ובכיתה י' התאהבתי בחברה הכי טובה שלי", היא מספרת. "הבנתי שמשהו פה לא תקין, הרגשתי שזו לא אהבה סתם אלא אהבה רומנטית. הרגשתי שאני רוצה אותה קרובה אליי, שאני מקנאה לה, מתחילה לחשוב עליה יום וליל, והתכחשתי לזה. לא הבנתי מה עובר עליי, לא הכרתי דברים כאלה קודם. לא ידעתי מה זה הומו ומה זה אישה ואישה ביחד. בכיתה י"א חשפתי בפניה שאני דלוקה עליה בקטע אחר, והיא נרתעה ואמרה שהיא ממש לא בקטע".
"הגעתי לירושלים ולא ידעתי לאן ללכת. מישהו שגר ברחוב לקח אותי לבניין נטוש ברחוב הנביאים שבו גרו עשרות ילדים"
מתי סיפרת לאמא שלך?
"חודשיים הסתובבתי עם תחושה קשה. באותה תקופה היה לי חבר, רציתי להסתיר את זה וגם לבדוק עם עצמי אם זה אמיתי. אחרי חודשיים החלטתי שאני לא רוצה להישאר עם התחושות האלה לבד. סיפרתי לאמא שלי והיא הגיבה בהיסטריה, נפלה על הרצפה, התחילה לבכות ולצעוק, 'את לא הבת שלי יותר, תעופי לי מהבית'. אחותי גרה אז בירושלים, ארזתי תיק והחלטתי לנסוע אליה. יצאתי מהבית כרוח סערה, לא היה לי טלפון ולא ידעתי מה הכתובת שלה. הגעתי לירושלים ולא ידעתי לאן ללכת. הכרתי מישהו שגר ברחוב בשם שיבי, שהוא חבר שלי עד היום, הוא ראה שאני אבודה ואמר לי, 'בואי, אני אקח אותך לחורבה שאנחנו ישנים בה', ולקח אותי לבניין נטוש ברחוב הנביאים בירושלים, שבו גרו עשרות ילדים חסרי בית. אמנון לוי עשה על הבית הזה סרט בתוכנית 'פנים אמיתיות'. הייתי שם חצי שנה, תקופה קשוחה מאוד. מאז על כל פרוסת לחם שיש לי, על כל מקלחת, כל מיטה וכל שמיכה, אין מצב שאני לא אומרת תודה לבורא עולם. זה נראה כאילו אלה דברים קטנים ושוליים, אבל הלוואי שהיה לי את זה כשהייתי נערה".
"את יודעת מה זה להיות לבד בעולם? היו פעמים שאמרתי לעצמי, 'אולי אני לא צריכה להיות פה'. היו לי מחשבות אובדניות"
איך הצלחת לצאת משם?
"יום אחד הגיעה לבניין מישהי מהרווחה והצילה אותי, היא לקחה אותי ל'אתנחתא', בית לנערים ונערות במצבי משבר, וגרתי שם ארבעה חודשים. משם העבירו אותי להוסטל 'בית הצברית' ושם חייתי כמה שנים".
היה לך קשר עם המשפחה בתקופה הזאת?
"כלום, לא היה לי עורף, את יודעת מה זה להיות לבד בעולם? היו פעמים שאמרתי לעצמי, 'אולי אני לא צריכה להיות פה'. היו לי מחשבות אובדניות, כי תכלס אין לך כלום ואת תלויה באנשים זרים. למזלי, תמיד היו שם מדריכים שהוציאו לי את זה מהראש. עשיתי שירות לאומי בהוסטל, טיפלתי בילדים, ובגיל 22 החלטתי שאני רוצה לעשות איזושהי שליחות בזכות כל האנשים שנשלחו אליי כדי להציל אותי, והתנדבתי במשטרה שנתיים".
"כשביקשתי להתגייס למשטרה שמו לי ברקס בגלל רקע פלילי של בני משפחה שלי. אמרתי להם, 'דווקא בגלל זה אני אהיה שוטרת טובה'"
בעקבות ההתנדבות היא התאהבה במשטרה והחליטה שזה מה שהיא רוצה להיות כשתהיה גדולה. "ראיתי שוטרים טובים, ובאותה תקופה הייתה התנגשות בין האתיופים למשטרה. רציתי שהאתיופים יראו שיש שוטרים טובים שעוזרים, שלא כולם חארות. ביקשתי להתגייס, אבל שמו לי ברקס בגלל רקע פלילי של בני משפחה שלי. אמרתי להם, 'דווקא בגלל זה אני אהיה שוטרת טובה, כי אני יודעת מה זה סמים', אבל זה לא עזר לי. אז מה אם לקרוב משפחה שלי יש תיק על תקיפת שוטרים? מה זה קשור אליי? וחוץ מזה, תראי לי אתיופי שאין לו תיק על תקיפת שוטרים. נלחמתי כמעט ארבע שנים להתגייס למשטרה, הרגשתי שזה לא פייר שמפילים עליי את ההאשמות של המשפחה שלי, הגעתי עד למטה הארצי, דפקתי על דלתות, ובסופו של יום זרקו אותי מהדלת ונכנסתי מהחלון".
איך זה קרה?
"בורא עולם. אמרתי לו, 'אני עושה את ההשתדלות ואתה מביא את ההצלחה', וברוך השם הצלחתי. הלכתי למטה הארצי לבקש פגישה נוספת ופגשתי מלאך אתיופי, דיבר איתי באמהרית ויצא שהוא עובד בגיוס במשטרה. אחרי שבוע התקשרו ונתנו לי תאריך גיוס. התחלתי לצרוח לשמיים, הייתי בהלם שחלום חיי מתגשם".
"התפטרתי מהמשטרה אחרי שהבנתי שאני בסך הכל בורג, אני לא בן אדם במערכת הזאת. הרגשתי שחוסמים לי את החלומות"
אז למה את לא שוטרת היום?
"הייתי שוטרת, לפני שנה התפטרתי אחרי שהבנתי שאני בסך הכול בורג, אני לא בן אדם במערכת הזאת. קשה להיות שוטרת. הנפש שלי התהפכה, לילות, שבתות, חגים, תפקדתי כמו רובוט. באותה תקופה התחלתי להעלות סרטונים לרשת, ובמשטרה לא הסכימו. הרגשתי שחוסמים לי את החלומות, אני שחקנית ויוצרת תוכן, אני אוהבת לשיר, אני טאלנט! רציתי ללכת לאודישנים לריאליטי, ל'כוכב נולד', 'דה וויס', ולא אישרו לי. הגעתי למיצוי והחלטתי להתפטר".
לא פחדת לאבד את הפרנסה?
"בטח שפחדתי, בגלל זה לקח לי הרבה זמן להניח את התעודה והנשק ולהגיד, 'אני לא רוצה להיות שוטרת'. בסוף סמכתי על הכישרון שלי, סמכתי על בורא עולם. הלכתי לעבוד במוקד השירות של רכבת ישראל, ואנשים אמרו לי, 'מה, את יורדת להיות מוקדנית? היית שוטרת!', אבל כל עבודה מכבדת את בעליה".
מתי חידשת את הקשר עם אמא?
"בערך בגיל 25 היא יצרה קשר עם חברה טובה שלי ואמרה לה להגיד לי שהיא אוהבת אותי ושאחזור הביתה. עם הזמן לומדים לסלוח. אם היא לא הייתה מתקשרת, יכול להיות שעד היום לא היינו בקשר, כי אני לא מתכוונת להיות עם גבר רק בגלל שזה מה שהיא רוצה. כשהיא התקשרה החלטתי לעבור הלאה, סלחתי לה, ועכשיו אנחנו חברות טובות, אבל לא מדברות על הפיל שבחדר, היא עדיין בסוג של הכחשה. איך בא לי להביא אליה את החברה שלי, אבל אין מצב. היא אומרת, 'תכבדי אותי, זה לא מתאים'".
"התחלתי עם בת הזוג שלי באינסטגרם והיא זרמה. אם ארצה להתחתן, אני לא יודעת אם אמא שלי תבוא לחתונה"
ממתי יש לך בת זוג?
"כבר חצי שנה, גם היא אתיופית. רוב הבנות שיצאתי איתן היו אתיופיות. קוראים לה הדס, היא בת 25, בריסטה של 'עלית' בתחנת רכבת. התחלתי איתה באינסטגרם והיא זרמה. אם אני ארצה להתחתן, אני לא יודעת אם אמא שלי תבוא לחתונה. החלום שלי הוא שהיא תקבל אותי בלב שלם בלי להתבייש. אני מה־זה מקנאה בחברות שלי שההורים שלהן מקבלים אותן והן באות עם החברות שלהן. הלוואי שהיה ככה גם אצלי, אבל זה לא תלוי בי. הבעיה שלה היא מה יגידו. היא ביקשה ממני להוריד את דגל הגאווה מהטיקטוק שלי, ממש התחננה, אז הורדתי ושמתי במקום את דגל אתיופיה. אני משתדלת לכבד אותה, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת, ואם זה עושה לה טוב, אני אוריד. מה? כולה סמל".
