נפתלי בנט ויאיר לפידנפתלי בנט ויאיר לפיד
נפתלי בנט ויאיר לפיד
(צילום: AFP)
בין אם יתקיימו בחירות בנובמבר הקרוב או במחצית הראשונה של השנה הבאה (עוד מישהו רוצה לספר בדיחה על "ביצוע הרוטציה"?), די ברור ש"ממשלת החירום" היא כישלון חרוץ ומוחץ. זה לא אומר שהנסיבות להקמתה היו שגויות: תחת המשבר הבריאותי והכלכלי חסרי התקדים, ובמקביל לאיומים הביטחוניים השוטפים, היה טעם בהקמת קואליציה שתתמקד בבעיות הדחופות (תחלואה, אבטלה) ולא בשסעים אסטרטגיים (הכיבוש, מערכת המשפט).
אולם במאה הימים האומללים שחלפו הוכח מעל לכל ספק סביר (בניכוי תועמלנים וחסידים), שאין שום אפשרות לקיים שותפות כזאת עם בנימין נתניהו. האחרון הגשים את נבואתו שלו והדגים, באופן הכי מבהיל ומסויט שניתן להעלות על הדעת, כיצד נראית מדינה שבה ראש הממשלה שקוע עד צוואר בצרות משפטיות. הפיכתו בחמש השנים האחרונות לכוכב לכת פוליטי, שהכל מתחיל ונגמר בו, שיבשה לחלוטין את הסדר הנורמלי של הדברים ואגב כך נטרלה לגמרי את המהות של המילה "אחדות". מי שבאמת מאמין שאין עוד מלבדו, קטגורית לא מסוגל לחלוק בכוח.
בהינתן שנתניהו לא ייגמל מעצמו, ואילו הליכוד והמפלגות החרדיות לא מסוגלות להגיד "בחייאת, די", הנטל עובר לנפתלי בנט. בימין כבר יש מי שמחברים את נתוני הסקרים וגם כמה הצהרות שלו בנוגע להמלצה המסורתית על נתניהו בפני הנשיא, וקוראים לבנט לבקוע סוף-סוף מהביצה. מנגד, ידוע שאצלו הנפילה מעמודת הסקרים לקרקע התוצאות הסופיות עלולה לפצוע ואף להרוג.
ייתכן שהפתרון עובר בדרך ביניים, עם שורשים בעבר הקרוב. ב-2013 ייסדו בנט ויאיר לפיד את "ברית האחים", שותפות פוליטית שהצליחה לכפות על נתניהו קואליציה שאותה הוא לא רצה ואכן גם הזדרז לפרק (בגלל עיתון, כן?). כרגע, גם יש עתיד וגם ימינה נהנות בסקרים מאירועים שונים: יש עתיד לא התכופפה בפני המכבש של נתניהו ולכן נותרה כאלטרנטיבה ראשית במחנה "רק לא ביבי". ימינה היא החניון שבו עוצרים לא מעט מנדטים מיואשים מהטיפול הכושל בקורונה.
אבל ביחד יש שם בינתיים בסביבות 40 מנדטים. זהו כוח אדיר. גם אם תקום, כצפוי, מפלגה בנוסח הסלוגן האפקטיבי של בנט, "לא פרנסה - לא מעניין", השאלה המרכזית בבחירות הבאות תישאר בדיוק אותה השאלה שהייתה בשנה וחצי האחרונות: האם הציבור מעוניין בקואליציית חסינות לנתניהו או בקונסטלציה שתנסה לייצב את המערכת (שלא לומר להציל אותה). במידה שבנט אכן יחצה רוביקון בנוגע לנתניהו (גם אם לעולם לא יכריז על כך בצורה חריפה), האופציה השנייה עשויה לגדול דרמטית ולהיות רוב גושי (אך עדיין לא 61) גם בלי הרשימה המשותפת.
אמנם, הפערים האידיאולוגיים משמעותיים, אבל זה לא שהם לא היו כאלה ב-2013, ועוד בזמנים הרבה פחות מטורללים. עכשיו, כששמה הנרדף של המדינה הוא "אז מה נתניהו רוצה", ולכן האדמה רועדת 24/7, המהלך הזה מתבקש לא רק כאופרציה פוליטית יעילה אלא גם כמתווה להנהגה לאומית רגועה יותר. זאת יכולה להיות רוטציה או כל הסכם אחר. אבל בעת הזאת "ברית האחים" נראית כמו אחת האופציות הבודדות שימנעו את "מלחמת האחים".
  • עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com