כל כך הרבה דברים שינתה הקורונה מאז באה אל העולם. אנשים איבדו את פרנסתם, אנשים הפסיקו לפגוש את הוריהם, מרפק החליף את החיבוק, השמיים נסגרו ואיתם האופציה לפגוש עולם. אפילו האפשרות ללכת לתיאטרון או למסעדה הפכה דמיונית. וכולנו עטינו מסכות. כאלה שמסתירות את הפנים וחושפות את העיניים המפוחדות. עיניים שנפערות כל פעם עוד קצת מול החלטות תמוהות של הנהגה שרלטנית, שטובת האזרח במקרה הטוב תופסת אצלם את המקום השני.
אין כמו סיפורה של השרה גילה גמליאל כדי להוכיח בצורה הכי בוטה את הזלזול הכל כך עמוק באזרחים כאן. אפשר להנחית עליהם הנחיות, להגביל את תנועתם, לאיים על עתידם הכלכלי ולחייך כל הדרך לטבריה. גמליאל למדה מהטובים ביותר. ראש ממשלה שעשה בדיוק כמוה בפסח, כשעוד היינו תמימים לחשוב שיש כאן ערבות הדדית ואנחנו האזרחים באמת עומדים בראש דאגותיו.
שמונה חודשים לתוך משבר הקורונה, וביתר שאת בארבעת החודשים האחרונים, נתניהו מקבל ציון נכשל. אבל זה לא רק זה. נתניהו מוכיח שכמעט כל ההחלטות שלו מושפעות ממניעים פוליטיים אישיים ורחוקות מלהיות נקיות ומשרתות את האזרחים בלבד. די אם נזכיר את הסירוב הארוך להעביר את הניהול למערכת הביטחון בגלל בנט או את שורת ההחלטות שעלתה בחיי אדם אבל שירתה את הקשר ההדוק שלו עם החרדים. עשרות מתים מדי יום, עוד ועוד מובטלים חדשים ואנשים שהרימו ידיים ונאלצו לסגור עסקים, ומעל הכל שבר חברתי עמוק, שמציף את הקיטוב והשיסוי שנתניהו זרע כאן ביסודיות כל כך הרבה זמן.
צודקים אלה שאומרים שנתניהו נבחר בבחירות ויושב בראשות הממשלה הזו מתוקף חוק למרות שלושה כתבי אישום חמורים. אבל לשון החוק מאפשרת להחליף ראש ממשלה כושל באמצעות אי-אמון קונסטרוקטיבי ברוב של 61 חברי כנסת בלבד. להחליף את ראש הממשלה זה לא בהכרח להחליף את הליכוד. לצורך מהלך כזה צריך אומץ בתוך סיעת הליכוד. אם דיברנו בהתחלה על עיניים פעורות נוכח ביצועי ההנהגה, הרי שהעיניים קרועות לרווחה מול השתיקה של בכירי הליכוד. הם יודעים הכל. בשיחות סגורות הם מדברים על נתניהו כמי שסיים את תפקידו. מפליגים בסיפורים על כישלונותיו. ממתיקים סוד על ישיבות סגורות ועורכים סקרים פנימיים על סיכוייהם להיות היורשים.
הם חולמים להנהיג את הליכוד שאחרי נתניהו אבל הם לא שונים ממנו. רואים את הכאוס מתחולל מול העיניים ושותקים. רואים את המגפה המשתוללת, את האזרחים שקורסים כלכלית, את המדינה שמשנה את פניה ושותקים. גלעד שרון כתב כאן השבוע שהם מפחדים. הם לא מפחדים. הם ציניים והם מעדיפים את טובתם האישית, ממש כמו ראש הממשלה המכהן.
ניר ברקת, ישראל כץ, מירי רגב וחבריהם למדו מה קרה לגדעון סער שקרא תיגר, אז הם יושבים ביציע ושותקים. יושבים ביציע ומחשבים את עתידם האישי אחרי עידן נתניהו. ואלה רוצים להיות כאן מנהיגים.
הציבור הישראלי ימתין עד שיקיץ הקץ על המגפה הזו והוא יוכל להוריד את המסכות. פניהם האמיתיות של הטוענים לכתר בליכוד נחשפו עוד בעיצומה של המחלה. יש לקוות שביום פקודה הבוחרים יזכרו מי נעמד לצידם ומי בחר ביציע.
- טלי בן עובדיה היא העורכת ראשית של התוכנית "זמן אמת" בכאן – תאגיד השידור הציבורי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
