בשבוע שעבר התנהל במדור זה ויכוח בין הח"כ לשעבר ד"ר נחמן שי לבין הפרשן הביטחוני רון בן ישי, שנסוב על שאלת "מות האידיאולוגיה" בפוליטיקה הישראלית, ועל כך שסוגיות כגון פתרון הסכסוך מול הפלסטינים נדחקו מול הוויכוח הפרסונלי סביב בנימין נתניהו. אלא שלא זהות ראש הממשלה אחראית לכך שהציבור לא עוסק ב"שלום".
הדיון נעלם מהשיח משום שהישראלים התפכחו מהאשליה שלפיה ניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, וזאת בשל המדיניות הפלסטינית העקבית לא להתפשר, לא לוותר ולהתעקש על זכות השיבה. ה"שלום" נעלם כי העמדה הפלסטינית מתבססת על אסטרטגיה של סרבנות. זו לא טקטיקה.
ה"שלום" נעלם כי הצד השני תובע "צדק פלסטיני", שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה. השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, הרעיונות, התוכניות, השיחות והנסיגות שישראל ביצעה, רק כדי לקבל בתמורה פיגועי התאבדות, קסאמים, גראדים, דקירות, בלוני תבערה ורצח של מאות רבות של ישראלים.
השלום נעלם בגלל התפוגגות האשליות שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולוויתורים. הוא נעלם בגלל הנהגה דו-ראשית – קודקוד אחד ברמאללה והשני בעזה - שכל אחד מחלקיה ממשיך בדרכו בשיטת ההונאה, "תורת השלבים", של יאסר ערפאת.
כשד"ר נחמן שי טוען שהדיון על הסכסוך עם הפלסטינים נדחק בגלל הוויכוח סביב נתניהו, הוא מתעלם מכך שעבור רוב הישראלים – ייתכן שכבר אין באמת דיון כזה
השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לישראלים להאזין לתביעות הבלתי פוסקות להעלות רעיונות חדשים, ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים" ולתת צ'אנס אחרי כל פיגוע.
אין כרגע סיכוי לפתרון הסכסוך כי הפלסטינים סירבו גם כשהוצעו להם ויתורים מרחיקי לכת על ידי אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי ביילין, פרופ' שלמה בן עמי ועמיר פרץ. הם דחו גם את הצעות ג'ון קרי, הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ביל קלינטון ואת "מפת הדרכים".
אין סיכוי לפתרון הבעיה כל עוד יתעקשו הפלסטינים על תביעתם לזכות השיבה ולנסיגה לקווי 67; כל עוד חמאס שולט בעזה והשמדת ישראל היא מטרתו המוצהרת; כל עוד המנהיגות הפלסטינית תמשיך להשלות את ההמונים במחנות הפליטים – בגדה, בעזה, בלבנון, בסוריה ובירדן – שישראל תנוצח בזכות הג'יהאד.
אין שום סיכוי שיקום בקרוב אנואר סאדאת פלסטיני. הלקסיקון הפלסטיני כולל אך ורק "לא", מהתנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 ועד קלינטון, בוש ואובמה.
החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן
(צילום: תומריקו | לע"מ)
השמאל הישראלי, מחנה השלום-לכאורה, וכמוהו רבים מהמדינאים והפוליטיקאים בעולם שהיו מעורבים בניסיונות התיווך להשגת פשרה מול הפלסטינים, הפכו לסרבני התפכחות ומציאות. הם מטפחים מעין "הצהרת בלפור" שיישומה כושל שוב ושוב מאז. הם מתכחשים למדיניות הטראגית שנוקטים הפלסטינים ונוטעים בהם אשליה שהמצב ישתנה לטובתם כשהשמאל יעלה לשלטון בישראל.
הקונספציה המדינית של השמאל ביחס לפלסטינים התרסקה נוכח המציאות החדשה בעולם הערבי ויחסיו החדשים עם ישראל. נתניהו גזל ממנו את המונופול על השלום. הסכמי הנורמליזציה והשלום שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו שינו לחלוטין את המצב האסטרטגי האזורי, ביטלו את החרם של החלטות חרטום ואת הווטו הפלסטיני.
כשד"ר נחמן שי טוען שהדיון על הסכסוך עם הפלסטינים נדחק בגלל הוויכוח סביב נתניהו, הוא מתעלם מכך שעבור רוב הישראלים – ייתכן שכבר אין באמת דיון כזה.
- מתי דוד היה איש ביקורת במשרד מבקר המדינה ולשעבר דירקטור בחברת החדשות ובהנהלות ערוצי הטלוויזיה 1 ו-2
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
