ד"ר נחמן שי – עמיתי, חברי ומחותני היקר לי מאוד - טען במאמר שהתפרסם כאן השבוע שהאידאולוגיה במדינת ישראל מתה וכל שנותר הוא מלחמה סביב בנימין נתניהו. אני חולק עליו: האידאולוגיה בישראל לא מתה, היא רק התעדכנה והתאימה עצמה לרוח התקופה ולצרכיה. "רק ביבי" ו"רק לא ביבי" הן כותרות - זעקת הקרב של שני מחנות פוליטיים שהמחלוקת ביניהם היא אידאולוגית מובהקת.
מצד אחד – מחנה המצדדים בדמוקרטיה ליברלית, זו הדוגלת בשלטון החוק, בהפרדת רשויות ובמסגרת חוקתית נוקשה-במכוון שנועדה למנוע רמיסת זכויות אזרח בסיסיות ודריסת מיעוטים פוליטיים ואחרים. השליט אינו כל יכול והוא כפוף למערכת איזונים ובלמים המגבילה את כוחו. הדמוקרטיה הליברלית בגרסתה העכשווית, בעשור השני של המילניום השני, הטמיעה בתוכה רעיונות ואידאולוגיות סוציאל-דמוקרטיים קלאסיים כמו מדיניות רווחה, זכויות פרט, שוויון בפני החוק, חופש דת וכו', וגם רעיונות חדשניים, למשל אקולוגיים, כמו מלחמה בהתחממות הגלובלית.
מהצד האחר – מחנה התומכים במה שמכונה דמוקרטיה סמכותנית (אוטוריטרית). זו למעשה דיקטטורה-לייט, שיש המכנים אותה "דמוקטטורה". אמנם מתקיימים בה סממנים טכניים של דמוקרטיה קלאסית כמו בחירות, פרלמנט מפלגות ועוד, אבל השליט (נשיא או ראש ממשלה) הוא למעשה זה שקובע ופוסק אחרון בכל דבר ועניין.
בדמוקרטיה הסמכותנית מתקיימת הפרדת הרשויות רק למראית עין, ולכן גם מערכת האיזונים והבלמים חלשה מכדי להגביל באמת את כוחו של השליט, שהתעצם בגלל מהפכת המידע והרשתות החברתיות. במצב זה מכתיב השליט הסמכותני את סדר היום התודעתי/תקשורתי של אזרחיו באמצעות המדיה – החדשה והמסורתית - ועל ידי כך הוא הופך לסלבריטי-על שבהתאם מגדיל בהתמדה את הרוב האלקטורלי התומך בו.
הדמוקרטיה הסמכותנית בישראל היא בגרסה העוברית שלה. בעניינים רבים וחשובים, בעיקר כאלה הנוגעים לביטחוננו הלאומי, הוא כבר מחליט לבד ומצפצף על כללי המינהל התקין
באמצעות הרוב הזה הוא לש את המחוקקים ואת החוק על פי צרכיו וטעמו, מפעיל ישירות את מנגנוני אכיפת החוק וביטחון הפנים, וגם הרשות השופטת מתיישרת מכורח או מרצון לפי הקו הרצוי לו.
גנץ ב-2019: "מכירת צוללות מאחורי גבה של מערכת הביטחון"
(צילום: משי בן עמי)
ובכלל, בעוד בדמוקרטיה הליברלית טובת הציבור ניצבת בראש סדר העדיפויות הפוליטי, תכלית קיומה של הדמוקרטיה הסמכותנית היא שרידות המשטר והשליט. לכן, מטבעה, האידאולוגיה הסמכותנית בזה לרעיונות וערכים ליברליים וזכויות אזרח בסיסיות נרמסות בלי ניד עפעף אם נשקפת סכנה לאחיזתו של השליט בשלטון.
הדמוקטטורה האידאולוגית בצורתה המפותחת והמודרנית קיימת ברוסיה, בלארוס, טורקיה, מצרים, הונגריה, פולין וברוב המונרכיות המזרח תיכוניות ומרוקו. רשימה חלקית.
ומה איתנו? ד"ר נחמן שי טוען במאמר שהמחלוקת הפוליטית אינה על דעות אלא בין חסידי נתניהו לבין מתנגדיו. לדעתי הוא טועה בזיהוי התופעה. לא האדישות האידאולוגית היא שדחקה הצידה בדעת הקהל בישראל את השאיפה לשלום עם הפלסטינים, את החתירה לשוויון חברתי ואת ההקפדה על זכויות מיעוטים. ערכים אלה עדיין חיים ובועטים במחנה האידאולוגי הדורש שמדינת ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית מלא מלא.
לעומת זאת במחנה הימין, תומכי הדמוקרטיה הסמכותנית, נושאים אלה אף פעם לא היו בראש סדר העדיפויות, וממילא כרגע הכול מתגמד שם לנוכח הצורך להתגייס לשמור על שרידותו של השליט.
חמור מזה – הוא משתמש בכוחו כראש ממשלה לשלוט בסדר היום הציבורי ובאמצעות קמפיין תודעתי פופוליסטי מתאמץ לשכנע את האזרחים שדמוקרטיה סמכותנית (שהוא במרכזה) תשרת את טובת הציבור טוב יותר מאשר דמוקרטיה ליברלית כמו זו שהייתה - ובמידה רבה עודנה - נהוגה בישראל. ברוסיה ובהונגריה המאבק בין תומכי הדמוקרטיה הליברלית לתומכי הדמוקרטיה הסמכותנית כבר הוכרע בניצחונות של ולדימיר פוטין ושל ויקטור אורבן. אצלנו המאבק עדיין בעיצומו.
- רון בן ישי הוא פרשן ynet לענייני ביטחון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
