ימים ספורים לפני פתיחת הקלפיות באיראן, ביום שישי הקרוב, לא נראה שמישהו ברפובליקה האיסלאמית מתרגש באמת מהבחירות לנשיאות. התוצאה כבר ברורה לכול, עם ניצחונו המסתמן של איש הדת האולטרה-שמרן איברהים ראיסי. טהרן, שבדרך כלל תוססת למדי בימים שלפני הבחירות, נותרה שקטה למדי, ורק כמה כרזות של ראיסי נראו מפוזרות ברחבי עיר הבירה.
15 צפייה בגלריה
המועמדים לנשיאות איראן. למעלה, מימין לשמאל: מוחסן מהר-עליזאדה, מוחסן רזאי, איברהים ראיסי, אמיר-חוסיין רזיזאדה האשמי. למטה מימין לשמאל: סעיד ג'לילי, עלירזא זקאני, עבד אל-נסר המתי
(צילום: AFP)
ראיסי, ראש מערכת המשפט האיראנית ומקורבו של המנהיג העליון עלי חמינאי, נתפס כמועמד המוביל כבר מראשיתו של המרוץ, אבל פסילת מועמדותם בחודש שעבר של שני מועמדים בולטים אחרים – עלי לריג'אני ואסחק ג'הנגירי – חיסלה לדברי פרשנים כל אתגר משמעותי שבו הוא עשוי היה להיתקל, ועל פניו הותירה אותו לשייט לניצחון.
איראנים רבים אומרים כי אין להם שום אמון בראיסי או בששת המועמדים האחרים שהתמודדותם אושרה בקפידה על ידי משטר האייתוללות – והמונים מתכוונים הפעם להחרים את הבחירות. סקרי דעת קהל מראים כי שיעור ההצבעה צפוי להיות נמוך בהרבה מהשיעורים שנרשמו בבחירות עברו, שגם בהן המספרים לא היו מרשימים למדי.
מבקרי המשטר בטהרן אומרים כי הסיבה שאיראנים רבים יותר לא יצביעו הפעם – רבים מהם צעירים בעלי השכלה מהערים הגדולות – היא שילוב של המשבר הכלכלי החמור שעמו הם מתמודדים כעת, ושל תחושת הניכור שעוררה פסילתם של מועמדים מתונים רבים. מתוך שבעת המועמדים שהתמודדותם אושרה, רק שניים נחשבים למתונים יחסית. מנגד, תושבי הקהילות העניות יותר – והדתיות יותר – צפויים לצאת בהמוניהם לקלפיות, ולתמוך ברובם הגדול בראיסי השמרן.
צעירי הערים באיראן מאוחדים בעיקר סביב תחושת הייאוש מהמשטר התיאוקרטי ומהסטטוס-קוו בארצם. "אני רוצה חופש, אני רוצה דמוקרטיה", מספרת בשיחה עם סוכנות הידיעות רויטרס שירין בת ה-22, סטודנטית לספרות צרפתית מטהרן. היא מזכירה את העובדה שלנשיא בארצה אין באמת את המילה האחרונה בשלטון – משום שזו שמורה למנהיג העליון חמינאי, שלא נבחר על ידי העם. שירין טוענת כי גם אם הייתה לנשיאים סמכות מוחלטת, לאלו שכיהנו בתפקיד עד כה לא היה "רצון" לשנות את חיי האזרחים. "אז למה שאצביע?", היא שואלת.
קריאות להחרמת הבחירות נשמעו בשבועות האחרונים בעיקר ברשתות החברתיות, מצד איראנים החיים באיראן או מחוצה לה, כולל בני משפחה של מתנגדי המשטר שנהרגו במסגרת הדיכוי האכזר שמובילים השלטונות מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979.
למרות שהרשתות החברתיות חסומות באופן רשמי באיראן, צעירים רבים יודעים לעקוף את הגבלת הגישה אליהן. הם זועמים על כך שהפוליטיקאים מנסים כעת לשכנע אותם להצביע להם דרך אותן רשתות חברתיות. "עכשיו כשהם צריכים את הקול שלי כדי לממש את השאיפות הפוליטיות שלהם, הם מבטיחים להסיר את החסימה של הרשתות", אומר בכעס הסטודנט שהרנז, בן 21 מהעיר סארי שבצפון איראן.
15 צפייה בגלריה
נדהמה ממחירי בגדי התינוקות. מסומה אפקארי בת ה-30, שנמצאת בחודש השישי להיריון
(צילום: AP)
הנשיא היוצא חסן רוחאני, הנחשב למתון, עלה לשלטון ב-2013 לאחר שהצליח לסחוף אחריו המוני צעירים ונשים, שהלכו שבי אחר הבטחותיו לחיים טובים יותר ולהתערבות פחותה של המשטר בחייהם האישיים. אולם רוחאני, שאינו רשאי להיבחר לכהונה שלישית ברציפות, נכשל בעיני רבים במשימות שהציב לעצמו, בין היתר בעקבות פרישת ארה"ב ב-2018 מהסכם הגרעין – והחזרת הסנקציות האמריקניות.
"אני מתלבט. תמיד האמנתי בהצבעה ונתתי את קולי לנשיא הנוכחי בשתי הבחירות האחרונות", מספר מנהל המכירות סודבה בן ה-28. "אבל הוא לא מימש את הבטחותיו". עלי מומני, רואה חשבון בן 37 ממערב טהרן, אומר כי בגלל הכישלון הזה של רוחאני, הוא מתכוון להצביע לראיסי. "הממשל של רוחאני היה מלא אכזבות ולא היה כשיר. אני מתעסק עם כספים בגלל עבודתי, ואני עד לקשיים שעמם מתמודדים האזרחים שלנו מדי יום". הוא סבור שראיסי יידע להעמיד סביבו צוות "עוצמתי" של יועצים כלכליים, על מנת לשפר את המצב הכלכלי החמור.
החזרת הסנקציות האמריקניות תחת נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ פגעה אנושות בכלכלה האיראנית, והמועמדים השונים מבטיחים להשתלט על האינפלציה המשתוללת, לייצר מקומות עבודה חדשים ולעצור את הצניחה המתמשכת בערכו של המטבע האיראני – אך הם לא סיפקו תוכניות קונקרטיות, והבוחרים כבר לא מאמינים להבטחות. "לא, לא ולא. אני חסר עבודה וחסר תקווה. הם הולכים ומתעשרים. למה שאצביע במערכת שהיא המקור לחיי האומללים?", אומר ג'משיד, בן 27 מהעיר אהוואז שבדרום איראן.
15 צפייה בגלריה
פטמה רקבי ובן זוגה. "נמאס לנו. לא מגיע לו לחיות חיים כאלו מסובכים, נוראים וחסרי עניין"
(צילום: AP)
המומחים מסבירים כי למשבר הכלכלי החמור באיראן תורמות לא רק הסנקציות האמריקניות – שכעת הנשיא היוצא רוחאני מקווה להסירן באמצעות הסכם חדש עם הממשל של הנשיא ג'ו ביידן – אלא גם ניהול כושל של השלטונות לאורך שנים ארוכות. מחיריהם של מוצרי יסוד כמו לחם ואורז עולים מדי יום, וכעת מחירו של קילוגרם אחד של בשר מגיע לכ-40 דולר. המשכורת המינימלית שוות ערך ל-215 דולר בלבד. התקשורת האיראנית מדווחת שוב ושוב על פיטורים ועל שביתות של עובדים שלא קיבלו את משכורותיהם במשך חודשים.
אין זמן לחלומות
כמה מתומכיו של ראיסי סיפרו לרויטרס שיצביעו לו דווקא בגלל הבטחתו לקדם את מה שבאיראן מכנים "כלכלת התנגדות", המבוססת על העיקרון של הסתמכות עצמית בתחומי הייצור והשירותים. מנגד, נהג המונית עלירזא דבדר תומך דווקא במועמד המתון והלא-מוכר יחסית עבד אל-נאסר המתי, לשעבר ראש הבנק המרכזי של איראן. "לא אכפת לי מפוליטיקה, אכפת לי מהמאבק היום-יומי שלי... המתי הוא המועמד היחיד שיכול לתקן את הכלכלה", אומר דבדר בן ה-41, אב לשלושה מאיספהאן.
לרבים אחרים אין אמון לא בהמתי ולא בראיסי, וגם לא בשאר המועמדים. "צפיתי בעימותים הנשיאותיים ולא ראיתי אף אחד מהם מציע פתרונות אמיתיים", אומרת מסומה אפקארי, בת 30 שנמצאת בחודש השישי להיריונה. היא שוחחה עם צוות של סוכנות הידיעות AP בעודה משוטטת בסמטאות העמוסות של הבזאר הגדול בטהרן, והצביעה בתדהמה על מחיריהם המאמירים של בגדי התינוקות: "זה מאכזב אותי, אני לא יכולה לומר שמישהו מהמועמדים מועדף עליי. כרגע זה אף אחד".
סאסן גהאפורי בן ה-29 לומד להיות טכנאי מעבדה, אך מתקשה לעשות זאת ועובד למחייתו במכירת בגדים בקניון בטהרן. הוא אומר שהוא מותש מהעבודה שלו ושאיבד את אמונו בבחירות, שלדבריו לא מניבות דבר. "אני מגיע לכאן ב-9 בבוקר ועובד עד 10-9 בערב, יום אחרי יום. אין לי זמן ליהנות או ללמוד, להמשיך את החינוך שלי או לממש את חלומותיי. אז מה משמעות החיים שלי?", הוא תוהה. "כרגע אני לא יכול לחשוב על החלומות שלי".
כמה מהאיראנים ששוחחו עם AP אמרו לסוכנות הידיעות האמריקנית כי בכל תוצאה שלא תהיה בבחירות, הם מקווים פשוט להפוך ל"מדינה נורמלית" – ללא סנקציות, ללא חשש מתמיד ממלחמה וללא תחושת מצור. נשיאים מתונים כמו רוחאני אמנם קידמו רפורמות במטרה לחזק את היחסים הדיפלומטיים של טהרן ולהתיר אפילו במעט את ההגבלות התרבותיות והדתיות החמורות המוטלות על האזרחים, אך ראיסי השמרן צפוי להתנגד לכך נחרצות, אם ייבחר.
"אני רק רוצה שהנשיא הבא לא יתעסק עם מדינות אחרות, ולהפך", אומרת פטמה רקבי, רואת חשבון בת 29. "נמאס לנו... לא מגיע לנו לחיות חיים כל כך מסובכים, נוראים וחסרי עניין". הייאוש המתבטא בדבריה כבר הביא מאות אלפי איראנים לעזוב את ארצם ולנסות את מזלם בחו"ל. "אלו שיש להם אמצעים עוזבים. רבים מחבריי עזבו את איראן", מספרת נסרין חסני, תופרת מטהרן. "אני רק רוצה שהדברים יהיו פשוטים יותר, כדי שאנשים ירצו להישאר".
